הדבר אירע בשנת ה’תשנ”ח. ללא כל סיבה ברורה, גב' שיינדי שכטר מכפר חב"ד, נשואה לרב מרדכי שכטר ואם צעירה לילדיה איבדה לפתע את מאור עיניה, ל"ע. בין הרופאים היו שתלו זאת בשפעת שהסתבכה, אך היו שאמרו, וירוס התיישב על עצב הראיה. כך או כך, איש לא הבטיח פתרון רפואי.

מיד לאחר שהתברר מצבה, פנו בני הזוג לבקש את ברכת הרבי שליט"א מלך המשיח באמצעות ה"אגרות-קודש" וזכו אכן לתשובה ברורה. תשובה שהנחתה אותם לאורך כל הדרך: וה' יתברך יאיר את עיניו.

עבור הגב' שכטר הייתה זו יותר מאשר הבטחה. מעתה כל מי שבא לבקר מתוך רצון לעודד, מצא עצמו מתעודד, לנוכח בטחונם המלא של בני הזוג, ובפרט לנוכח אמונתה המוצקה של האשה.

האירוע זיעזע רבים מבין אלה שהכירוה. חברה טובה שפנתה ביוזמתה לבקש גם היא ברכה עבורה, זכתה למענה מדהים ב"אגרות-קודש" (כרך ח' עמ' קמג), מכתב המתייחס כולו לבריאות העיניים והמשמעות הרוחנית של כח הראיה ועד לסיום שכלל הבטחה ברורה ל"רפואת עיניו… ובברכה לרפואה קרובה".

השבועות והחודשים שחלפו בינתיים בלא הטבה, לא הפחיתו את בטחונם של הזוג שכטר ברפואה הקרובה, כהבטחת הרבי שליט"א מלך המשיח.

והנה ביום שישי שלפני י"ב אייר, הגיעה אל משפחת שכטר אשה אלמונית, וביקשה למסור לידי הגב' שכטר "דולר ברכה" לרפואתה השלמה. היא הסבירה, כי לפני מספר שנים היא חלתה במחלה קשה, ובאמצעות קרובי משפחתה שהיו בניו יורק, זכתה לקבל דולר לברכה מאת הרבי מה"מ שיל"ו, ואלה היו מילותיו בעת מסירת שטר הברכה: רפואה ניסית למעלה מדרך הטבע. ואכן היתה לה רפואה ניסית, והיא הבריאה ב"ה לחלוטין.

ועתה מששמעה על האירוע הקשה, החליטה להביא לה את הדולר לברכה. היה זה כאמור ביום שישי.

בשבת בצהריים חשה הגב' שכטר לפתע, כי היא מתחילה לראות אור ולזהות חפצים – היו אלה דקות של כמעט הלם. כדי להיות בטוחה שאין זו אשליה, ניסתה לראות את מחוגי השעון, ואז נוכחה שהיא אכן רואה… זהו… הנס התרחש… ראייתה חזרה לה ב"ה. היא היתה המומה…

במיוחד התרגשה למראה בנה התינוק הזוחל ברצפה… התינוק שלא ראתה מאה ימים… כמה גדל מאז ראתה אותו בפעם האחרונה בעריסה…

צוהלת ושמחה הזעיקה את בעלה מבית הכנסת לספר לו את המאורע… והוא נפעם ונרגש חזר לבית הכנסת עם בקבוק משקה… וכולם שתו לחיים והודו לה' על הנס!…  

השמועה עשתה לה כנפיים, כשהיא מביאה לפרץ רגשות ולשמחה גלויה בכל בית בכפר ומעבר לו, כמו היתה זו ישועתו הפרטית של כל אחד מהשומעים. במוצאי שבת היתה חגיגה גדולה בביתם שבכפר. הבית היה מלא מפה לפה, אף עיתונאים הגיעו לביתם על מנת לפרסם את הסיפור (עפ"י "שיחת הגאולה" – גליון מס' 197).