תכונות מנוגדות

א. איש ואשה הינם שתי הוויות שונות והפוכות מעצם בריאתם[1], כמו שאמרו חז"ל בתלמוד[2]: "נשים עם בפני עצמן הן", שכן האשה ניחנה בתכונות וטבעים שאינם מצויים באיש, ועד שהן נקראות: "עם בפני עצמן".

הניגוד שבין האיש לאשה קיים בהרבה דברים: בצורתם, במספר אבריהם[3], בטבעם, בתכונותיהם, בהתנהגותם, בפעולותיהם בעולם.

לדוגמא:

חכמים אומרים: "דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם"[4], "איש מביא חיטין כו', האשה טוחנת ואופה כו'"[5], "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש[6]", "כל כבודה בת מלך פנימה[7]".

הבעל[8] נקרא ה"ראש" שבבית. כי הוא מביא אל בני הבית את חכמת התורה – עניין ה"ראש", והאשה היא כעין ה"לב", שהיא מחדירה בבית רגש ומידות טובות ואת האמונה הזכה והטהורה בהקב"ה, היוצאת מקרב לבה.

הדבר בולט גם בנוגע לשידוך בין איש לאשה שאמרו חז"ל[9]: "קשה לזווגן כקריעת ים סוף"!

יש לבאר את ההבדל המהותי שבין האיש לאשה.

המצווה להנשא מוטלת רק על האיש

ב. על מנת להבין את מהות ההבדל שבין הבעל לאשה יש להתבונן במפגש שבין האיש לאשה – החתונה וחיי הנישואין. שכן הוא מבליט ומדגיש את השוני ביניהם.

במצוות הנישואין אנו מוצאים דבר והיפוכו:

המצווה להינשא מן התורה היא על האיש ולא על האשה[10], אולם התשוקה והרצון להינשא חזקים יותר אצל האשה מבאיש, כדברי חז"ל[11]: "יותר משהאיש רוצה להינשא, אשה רוצה להינשא", וכן חז"ל אומרים[12] שרק האשה אומרת: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", (פירוש: טוב לשבת שני גופים, עם איזה בעל שהוא, מלשבת לבד, באלמנות), ועל האיש לא נאמר דבר זה, כי הרצון החזק להנשא קיים אצל האשה ולא אצל האיש[13].

כיצד, אם כן, מסתדרת סתירה זאת שבין ציווי הקב"ה על הנישואין לאיש, לבין התשוקה להינשא, שהיא באשה?

סתירה דומה קיימת גם במצוות "פרו ורבו":

המצווה ללדת ילדים מוטלת על האיש ולא על האשה[14], אולם ההריון, הנמשך תשעה חודשים, יסורי הלידה, הלידה, ההנקה, גידול הילדים וכו'. מוטלים על האשה ולא על האיש, אם כן, מדוע לא הוטלה מצוות ההולדה על האשה?

"בעל הבית" ו"עקרת הבית"

ג. על מנת להבין את מהות החלוקה בין האיש לאשה, נוסיף ונתבונן בתפקידי הבעל והאשה בביתם:

האיש נקרא "בעל הבית", כדברי חז"ל[15]: "אין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שעושה רצון בעלה", ועל האיש מוטלת עול פרנסת הבית, החובה לזון את בני הבית והדאגה לצרכי הבית. לפי זה האיש נקרא ה"משפיע" לאשה ולבית, והאשה ה"מקבלת" מהאיש[16].

[כך זה גם כפי שהדברים רומזים לעניינים שבחכמת הקבלה[17]: האיש נקרא – "זעיר אנפין", ספירות עליונות שעניינם להשפיע, האשה – "מלכות", ספירה רוחנית המקבלת].

אולם לאידך האשה נקראת "עקרת הבית", כי עיקר הבית: חינוך הילדים, המצב הרוחני של הבית, בדרך כלל, תלויים בה. גם מצבו הרוחני של הבעל מושפע מהאשה. המדרש[18] מדגיש את כוחה של האשה במתן שני סיפורים: האחד מתאר אשה צדיקה שהתחתנה עם בעל רשע, ו"עשתה אותו צדיק", והאחר מספר על אשה רשעית שהתחתנה עם צדיק ו"עשתה אותו רשע", ולסיום מסכם המדרש במשפט: "הרי שהכל מן האשה".

המנהיגים – הגברים; רוב פעולות החסד – מהנשים

ד. גם בהיסטוריה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט אנו מוצאים חלוקה בין איש לאשה:

לרוב, הגברים הם המנהיגים – המלכים, הנביאים, השופטים והמצביאים הדגולים, זאת אומרת שההנהגה, ההשפעה והתרומה הגדולה לעולם היתה בידי הגבר ולא בידי האשה.

על אף זאת אנו רואים, שהרבה ממעשי החסד והרחמים נעשים על ידי הנשים, וכן ההשתתפות בארגוני סעד וצדקה היא בעיקר של הנשים, ומצאנו זאת בדברי חז"ל[19]: "האשה מכרת באורחין יותר מן האיש", שיש לה משיכה ועיסוק לענייני גמילות חסדים והכנסת אורחים "יותר מן האיש".

אם כן, תכונת הדאגה והעזרה לזולת מצויה אצל האשה יותר מאצל האיש, אולם תכונת המנהיגות לענייני הכלל, החשובים והגדולים – מצויה אצל האיש יותר מאצל האשה.

לסיכום הדברים: ההנהגה היא בידי האיש, והאשה תורמת ונותנת לבית ולסביבה.

"נקבה תסובב גבר"

ה. על ימות המשיח נאמר בנביא[20]: "נקבה תסובב גבר": שהאשה תהיה מעל – "תסובב" – הגבר, שכביכול האשה תקרא "בעלת הבית" והמנהיגה, ולא האיש.

יש להבין מדוע בימות המשיח ישתנה היחס שבין האיש לאשה; מה לענייני הגאולה וביאת המשיח, עם תפקידי האיש והאשה?

משפיע ומקבל (איש ואשה) – מי החשוב ביניהם?

ו. בתפקידי המשפיע והמקבל, האיש והאשה, יש להתעמק מי מהם דומיננטי ומשפיע יותר:

בהשקפה ראשונה[21] נראה לכאורה שהמשפיע נעלה יותר מהמקבל, כי היכולת להשפיע ולתת היא סימן לכך שהוא בדרגה עליונה, ואילו המקבל נמצא בדרגה נמוכה, שאין לו מה להשפיע, והוא מסוגל רק לקבל ולא לתת.

אולם מדברי חז"ל משתמע ההיפך[22]: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן", אף על פי שקיבלתי "הרבה" מרבותי ומחברי, מכל מקום "מתלמידי", קיבלתי "יותר".

הדברים תמוהים ואינם מובנים: איך ייתכן שהרב מקבל מתלמידו, היונק ממנו השפעה, יותר ממה שהוא קיבל מרבו שלו, שעמל וטרח להשפיע עליו וללמדו חכמה[23]?

תכונת המקבל, הקשר עם הזולת – עליונה

ז. תמצית הרעיון שבהבנת הדברים הוא:

שלימות יכולה להיות רק אצל מי שנמצא בקשר עם הזולת והסביבה, שיונק וסופג את השפעתם של הסובבים אותו, ולא אצל מי שמנותק מסביבתו, על אף שהוא לכשעצמו יש בו מעלות אין ספור.

להבנת הדברים נתבונן במהות האנושות בכללותה[24]:

הבריאה כולה מחולקת לארבעה סוגים כלליים: דומם (אבנים ועפר), צומח (צמחים ועצים), חי (בעלי חיים, בהמות ועופות), ומדבר (בני אדם[25]).

ולכאורה מדוע נקרא האדם "מדבר", והלא עיקר החשיבות של האדם הוא השכל ולא הדיבור:

נתאר לעצמנו אדם, שיודע לדבר בצורה מושלמת, ויכול לבטא את כל ההגאים, אבל הוא חסר בינה, האם יש איזושהי משמעות לאדם ולדיבורו? ולאידך אדם חכם, נבון ומשכיל, אך הוא אילם ואינו יכול לדבר, הרי אף על פי שאדם זה ייקרא "בעל מום", הוא בגדר אדם.

אם כן האדם היה צריך להיקרא "משכיל", על שם שכלו, ולא "מדבר" על שם דיבורו?

ייחודו של האדם הקשר עם סביבתו

ח. גדולתו האמיתית של האדם היא יכולתו לפרוץ מגבלות ומסגרות, לצאת ממגבלותיו, להתערות ולקבל מסביבתו, לחבר ולקשר בין ניגודים שונים ולעשותם מקשה אחת, באמצעות תקשורת עם הסביבה.

אדם לבד, גם אם הוא גאון אדיר, מדען גדול ודגול, הוא מוגבל ביכולתו להשכיל ולהבין. גם אם הוא יפענח דברים עמוקים ונשגבים, עדיין אין ביכולתו להגיע לעבודת צוות ושיתוף פעולה של קבוצת אנשים, צוות מדענים. כדברי חז"ל[26] שכאשר אדם מקבל עזרה מחברו, הרי הוא יכול לעשות פי שלושה ממה שהוא היה יכול לעשות בכוחות עצמו: "משא שאדם מגביה כו', רק שליש מהמשא שמטעינו אחר".

זהו ייחודו של האדם, מין המדבר, שהוא קולט ולומד מכל היצורים והחפצים שביקום, וזוהי הנקודה המיוחדת המאפיינת את האדם. כי הדומם, הצומח והחי מוגבלים ומוגדרים בעצמם, והם אינם יכולים, בכוח עצמם, לצאת להתעלות ולהשתנות; אבל האדם הוא "מופשט", כלומר, הוא אינו מוגדר והוא יכול לקלוט, ללמוד ולהשפיע על הסביבה.

ולכן נקרא האדם בשם "מדבר", כי הקשר של האדם אל הסביבה הוא באמצעות הדיבור. השכל הוא, אמנם, ה"כוח" המקשר בין האדם לסביבה אבל ה"כלי" של השכל, דרכו הוא מתקשר עם הסביבה הוא דווקא הדיבור.

נמצא שהרוממות האמיתית של האדם, פריצת ההגבלות ויכולתו לתקשר עם סביבתו – מתבטאת דווקא בדיבור, ולכן האדם נקרא "מדבר".

קשר לסביבה אצל המקבל יותר מהמשפיע

ט. בנוגע לענייננו – החלוקה שבין משפיע למקבל:

אצל ה"מקבל" הקשר עם סביבתו חזק יותר מאצל המשפיע, שכן התכונה העיקרית של המקבל היא – לא להיות סגור ומסוגר בעצמו, כי אם להתערות בסובביו ולינוק ולקבל מהם.

למרות שגם המשפיע מתקשר עם סביבתו, שכן הוא "יוצא מעצמו" ומשפיע על תלמידיו, מכל מקום אין אצל המשפיע התערות הדדית, המשפיע אמנם נותן מעצמו למקבלים, אך אין הוא יונק ומקבל מהסביבה, אם כן, המשפיע נותר עם תכונותיו שלו, והוא אינו משתנה בתהליך ההעברה וההשפעה לזולת.

לעומתו המקבל, סופג וקולט, ובתור שכזה הינו בעל תכונות המאפשרות לו את הקבלה והיניקה מהסביבה.

מכאן שדווקא אצל המקבל יש מעלה על המשפיע, בזה שהוא אינו סגור ב"ארבע אמותיו", אלא יש אצלו פריצת מגבלות. אם כן, אותו תיחום שיש למשפיע המונע ממנו קבלה הדדית אינו מצוי אצל המקבל.

השכל מתגלה על ידי הדבור

י. דוגמא נוספת למעלת המקבל על המשפיע, מכוחות האדם – שכל ודיבור: השכל נקרא "משפיע", ודיבור נקרא "מקבל".

השכל, המחשבה של האדם, אינו צריך את הדיבור, אדם יכול לשתוק ולהתעמק במחשבותיו, אדרבה: הדיבור מפריע לריכוז המחשבה. כדי שהאדם יוכל להתרכז במחשבתו, להתעמק ולחדש חידושים עליו לשתוק ולא לדבר[27].

אבל הדיבור צריך את השכל. הדיבור "מקבל" מהשכל, שהרי לאותיות הדיבור לכשעצמם אין כל משמעות ותוכן, והעיקר הוא התוכן שהשכל נותן בדיבור, כשאדם מדבר דברי חכמה הרי השכל מתלבש באותיות הדיבור, ודרך הדיבור מתגלה הרעיון השכלי.

אם כן השכל הוא המשפיע (אל הדיבור), והדיבור הוא המקבל (מהשכל).

יא. אולם, לעתים המצב הוא להיפך – הדיבור הוא ה"משפיע", והשכל הוא ה"מקבל". כלומר: לפעמים הדיבור מוסיף עומק ונופך בעמקות המחשבה והרעיון, מה שהשכל עצמו בתחילתו, לפני שהוא בא אל עולם ה"דיבור". לא הגיע לזה.

כגון:

לפעמים הדיבור מרחיב ומפתח את השכל בריבוי פרטים והסתעפויות, באין ערוך ממה שהיה בשכל עצמו, באותיות המחשבה, לפני ההתגלות על ידי הדיבור.

כמו כן, לעתים, כשיש לאדם רעיון שכלי עמוק ונפלא, שמובן רק לגאונים וחכמים ולא ל"פשוטי עמך", הרי כאשר האדם מתחיל להסביר את הרעיון במילים ואותיות שבדיבור, לפתע הוא מוצא דרך להסביר את הרעיון גם לאנשים רגילים ופשוטים.

זאת ועוד: לפעמים הדיבור מוסיף בעומק החכמה גם אצל האדם עצמו. כשהוא מתחיל לדבר ולהסביר את חכמתו בדיבור הוא מגלה לפתע עומק חדש, שלא הגיע אליו כאשר הרעיון היה רק במחשבה ולא ירד לעולם הדיבור.

כמו כן, לעתים, על ידי הדיבור הוא יכול לצרף ולחבר שני דברים שבעת המחשבה נראו כסותרים זה את זה, אולם בעת הדיבור הדברים "מסתדרים" יחד[28].

"ודברת בם"

ולכן במצוות לימוד התורה יש דגש מיוחד שילמדו בדיבור דווקא, כמו שכתוב[29]: "ודברת בם", כי על ידי הדיבור מגיעים לעומק ההבנה של חכמת התורה, באופן שלא היו מגיעים, אילו החכמה הייתה נשארת בעולם השכל ולא היתה באה לעולם הדיבור.

וכן אמרו חז"ל שהדיבור מגביר את הזכרון – הלומד בלחש תלמודו משתכח מהר, והלומד בקול יזכור את לימודו[30].

זאת ועוד, הדיבור משפיע גם על המדות שבלב:

מי שאוהב או כועס ורוגז, הרי עצם הדיבור בענייני אהבה או כעס מוסיפה ומגדילה אותם. כמו שכתוב בראשית חכמה[31] שסגולה למידת הכעס שאדם שכועס ישתוק ולא ידבר, כי הדיבור מוסיף ומגדיל את הכעס, ולהיפך – השתיקה מרגיעה את הרוגז.

[בעולם ה"דיבור" עצמו, לעתים אנו רואים שהדיבור בקול רם – יש לו מעלה מיוחדת, שאז קל יותר להתרכז ולכוון את הלב. ולכן הדין בקשר לתפילת העמידה, שאף על פי שבדרך כלל אסור להתפלל אותה בקול, הרי בימים הנוראים – שיש צורך ודגש מיוחד על כוונת הלב ועשיית התשובה – התירו להתפלל בקול, כי הקול מעורר את הכוונה[32]].

כח הדיבור מוציא אה האדם ממגבלותיו

יב. מכל האמור נמצאנו למדים שאף על פי שהדיבור "מקבל" מהשכל, יש בו מעלות על השכל, ועד שבמקרים מסויימים הוא מוסיף ומחדש בשכל.

טעם הדבר: הדרגה העליונה ביותר אינה שלמות האדם עצמו, אלא היכולת להתעלות מעל האדם עצמו, לספוג ולקבל מסביבתו – וזוהי דרגת הדיבור.

כי השכל, למרות מופשטותו, למרות יכולתו להתעמק בדברים עמוקים ביותר, ובדברים חובקי עולם, הרי עדיין יש בו מדידה והגבלה, שהאדם מוגבל ומוגדר בכמות ובאיכות השכל שלו[33].

אבל הדיבור פורץ גבולות. האדם אינו מוגדר ומוגבל, וביכולתו לדבר, לקבל וליצור קשר עם אחרים. ודרכו הוא יכול לקלוט את ההבנה וההשגה שהשכילו אחרים בחוכמתם, וממילא על ידי הדיבור האדם משכיל לא רק מה שהוא הבין בשכלו, אלא גם מה שאחרים חידשו בשכלם.

התכונה הזו שבדיבור, ביטול ההגבלות וההגדרות, וחיבור בין שני דברים נפרדים, בין שני בעלי שכל למשל, היא השלימות האמיתית: שלימות שבחיבור בין קצוות וניגודים[34].

הרי בולטת כאן מעלת ה"מקבל", כאמור, שאינו מוגבל בעצמו, שמקבל מהזולת, כי היציאה מהמסגרת העצמית (גם מהמסגרת האיכותיות והעליונה של השכל), היא כוח עליון ביותר, הנעלה אף מהמשפיע.

סיכום: משפיע ומקבל – מי הנעלה ביניהם?         

יג.סיכום: בשלב הראשון הרי יש מעלה של המשפיע על המקבל, כי המשפיע הוא כלי "מלא", יש לו מעלות, והוא אינו זקוק לקבל השפעה מאחר, ואילו המקבל הוא כלי "ריק" שאין לו מעצמו, והוא צריך משפיע ש"ימלא" אותו.

אולם במבט לעומק ניכר כי יש מעלה גם אצל המקבל, כי, תכונת ה"ריקנות", הכלי הפתוח לקבל השפעה, האפשרות והרצון לקלוט מאחרים – יש בה מעלה עצומה, שכן הוא יוצא מעצמו, וקולט מסביבתו ונוצר מזה הרמוניה של כוחות שונים.

טבע האשה, מקבל, הוא קירבה לזולת

יד. כמו כן ביחס לאיש ואשה:

האיש הוא המשפיע, ואצלו מודגשת השלימות של עצמו, אך זו שלמות מוגבלת, כי האדם, ככל שיהיה מלא, הוא מוגבל בכוחותיו ובמעשיו.

האשה היא זו ה"מקבלת", ועל אף שתכונה זו מלמדת שהדבר איננו מושלם, והוא צריך לקבל עוד, בכל־אופן יש בתכונה זו שלמות מיוחדת. כי בתור היותה מקבלת, יש לה תכונה של חיבור בין ניגודים והפכים, היא כלי לקבלה מכל הדרגות והבחינות.

וכולן יחד באות ומשתלבות בכלי אחד, והחיבור בין ההפכים מורה על שלמות מיוחדת ועליונה.

ליתר ביאור:

אף על פי שגם אצל האיש יש קשר עם הזולת, אדרבה האיש הוא המעניק ונותן לבית, הנושא בעול הפרנסה וכו', הרי העיקר אצלו אינו היציאה מעצמו אל הבית, אלא להיפך – הוא בעיקר נותן לבית ולא מתערה על מנת לקבל מהבית,

לעומתו האשה – הקשר שלה אל המשפיע בולט ומודגש. יש לה צורך אליו, במהלך הקבלה היא יוצאת מעצמה על מנת לקבל ממנו. זהו למעשה סגירת המעגל – וזהו למעשה השלמות הקשר עם הנותן, הקשר עם הסביבה.

איש ואשה        

טו. לפי זה יובנו כל ענייני החלוקה שבין האיש לאשה:

א) בסדר החלוקה הפנימית שבין האיש לאשה, האיש הוא "בעל הבית", הוא ה"משפיע", שכן הכלי שלו מלא וביכולתו לתת ולהשפיע, והאשה "עושה רצון בעלה", היא "המקבלת" מהבעל.

ב) רוב מעשי החסד שבעולם הם של האשה, כי, כאמור, אף על פי שהאיש הוא המשפיע הרי התכונה האמיתית של קשר עם הזולת היא אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, ולכן, הדאגה לזולת ומעשי גמילות החסד, נעשים, לרוב, על ידי האשה.

ג) המנהיגים הגדולים, ההשפעה הגדולה לעולם, הייתה דווקא על ידי האיש – כי האיש הוא המשפיע האמיתי, הוא הכלי המלא וביכולתו לתת ולהשפיע על כל העולם, והאשה בהיותה מקבלת אין היא כלי מלא לתת, אמנם מצד הקשר שלה לסביבה היא יכולה להכיר בצרכי הסביבה ולסייע להם, אבל לא כהנהגה וכמלוכה, שהרי לדבר כזה צריך להיות איש, כלי מלא.

ד) בימות המשיח האשה תהיה השלטת "נקבה תסובב גבר"

– כי בשורש ובפנימיות תכונת האשה, מקבל, תכונת הקשר עם הסביבה היא המושלמת, ובימות המשיח, כאשר תתגלה האמת, ייראה, שתכונת המקבל, "כלי הריק", זה רק בחיצוניות, אבל באמת ובפנימיות הוא כלי מלא ביותר, כלי המלא בתוכן ובמהות, בהיותו מסוגל לחבר בין ההפכים.

ה) מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו מוטלות על האיש – כי, תפקידו של האיש הוא להשפיע, להקים ולבנות בית יהודי. אולם לאידך התשוקה והרצון להקים בית נמצאים באשה, כי בהיותה מקבלת, טבוע בה טבע הרצון לחפש את המשפיע שלה, את בעלה, ולהינשא לו.

הרצון והתשוקה ללדת ילדים נמצאים באשה יותר מבאיש, כי להיותה "מקבל", יש לה קשר ודאגה כנים לסובב אותה ורצון להשפיע, לתת – לבנות בית וללדת ילדים.

המקבל יותר קרוב להקב"ה

טז. יש להעמיק במעלת התכונה של יציאת האדם מההגבלות ויצירת הקשר עם הסביבה, שהמעלה הנפלאה שבדבר היא כיון שלתכונה זו יש קירבה מיוחדת להקב"ה.

מבואר בתורת החסידות[35], שכל הכוחות והעניינים שבבריאה, גם הכוחות הכי נעלים והכי מושלמים, אין להם שום קירבה אל הבורא, כי הקב"ה הוא בלי גבול ואין סוף, וכל הנבראים הם מוגבלים, ובין דבר "מוגבל" לדבר "לא מוגבל", אין שום ערך ויחסיות. הגבול הוא נחות לאין שיעור מהבלי גבול.

[יתירה מזו:

היחס של הקב"ה לדבר הטוב והמושלם שבבריאה (ה"גבול" הכי גדול שבעולם), ולדבר הכי נחות שבבריאה (ה"גבול" הכי קטן שבעולם), הוא אותו דבר: שניהם אינם נחשבים לגביו, ואינם תופסים אצלו מקום, כי ביחס לבלי גבול אמיתי אין שום יחם וערך לכל ענייני הבריאה, כי גם הדברים הנעלים ביותר שבבריאה וגם הדברים הנחותים ביותר שבבריאה נחשבים לפניו[36]: "כאין ואפס ממש"[37]].

דווקא לתכונת ה"מקבל" יש קירבה יתירה להקב"ה, בהיותו בבחינת ביטול, "כלי ריק", לכן הוא כלי לדביקות בבורא והשראת השכינה.

אם כן, העובדה שהמקבל יכול לקלוט בתוכו, לחבר ולאחד בין הניגודים, היא מצד שורשו הרוחני העליון, שכשם שבכוחות העליונים אין גבולות והגדרות, ומה שנראה לנגד ענינו כמנוגד והפוך יכול להיות למעלה כמציאות אחת, כך גם אצל המקבל הדבק בבורא מורגשת תכונה זו.

נמצא שמה שנראה לעינינו, שהמקבל הוא חיסרון להיותו "כלי ריק", הרי הוא בעצם מעלה, שתוכנה ביטול ההגבלות והמחיצות וחיבור עם הזולת. ותכונה זאת נובעת מתוך שורשו הרוחני העליון הקירבה אל הקב"ה שהוא "בלי גבול" שאינו מוגדר ומוגבל.

הכוח היחיד בבריאה, שיש לו דמיון להקב"ה, לאין סוף ובלי גבול (שאינו מוגבל ומוגדר וביכולתו לחבר ולאחד בין ניגודים). הוא המקבל (הביטול) היוצא מעצמו וגדרו ומתחבר ומקבל מהמשפיע.

[על פי זה יובן למה יצירת הולד היא על ידי האשה ולא על ידי האיש, "כל גוף העובר מהאשה", ו"זרע האיש איננו חלק מהעובר", והוא רק "נותן צורה בחומר".

כי לאשה יש קירבה מיוחדת לכוח האין סוף ולכן היא שיוצרת את הוולד, כיוון שיצירה נעשית בכוח האין סוף].

שורש הדיבור בעצם הנפש

יז. נוסיף ונתעמק במעלת הדיבור (מקבל), ועליונותו אף על השכל (משפיע)[38]:

הוזכר לעיל שלעיתים כשאדם מבטא רעיונות שכליים בדיבור, הרי על ידי הדיבור מתווספים רעיונות שכליים.

ויש להבהיר מהו בעצם סגולתו המיוחדת של הדיבור, אשר בכוחו לחדש בשכל? כיצד יכולים האותיות והמילים עצמם להוסיף בעומק השכל?

מבואר בחסידות שסגולתו של הדיבור הוא מצד שורשו, שהוא עליון ונשגב ביותר, כמו שכתוב בחסידות (שם): "שורש הדיבור הוא מעצם הנפש", הדרגה הכי עליונה בנפש האדם, דרגה שהיא גם למעלה מהשכל, ועל כן בכוחה לחדש ולהוסיף בשכל.

ביאור המושג "עצם (הנפש)":

דבר "עצמי" הוא דבר מושלם בתכלית. השלימות היא כאשר הכל בו, והוא אינו זקוק לשום עזר וגיבוי, מאחר שאין בו שום חיסרון.

 [בעולמנו הגשמי, קשה למצוא דבר שהוא "עצם", כלומר דבר מושלם לחלוטין, שכן בדרך כלל, כל דבר שבעולם, גם הדבר הכי טוב, ניתן ליפותו ולשכללו עוד ועוד, ועצם העובדה שניתן לשכללו מוכיחה שלפני השכלול הנוסף הוא לא היה מושלם לגמרי, והיה בו חסרון כלשהו.

לכן, המושג "עצם" בעולמנו הוא יחסי בלבד, דבר שתלותו בדברים אחרים, יחסית, הינה פחותה ביחס לתלות של דברים אחרים – נקרא אצלנו "עצם";

אבל ה"עצם" האמיתי הוא הקב"ה – "עצמותו ומהותו יתברך"[39], מפני שהוא מושלם באמת, ושום דבר אינו יכול להשלימו ולהוסיף עליו[40]].

השלימות של הדיבור, גם מעל השכל

חי. בנוגע לענייננו – שכל ודיבור – מי מהם קרוב יותר לבחינת ה"עצם":

רעיון שכלי, ואפילו המצאה גאונית, שהמציא מדען גאון שבגאונים, בדרך כלל, אינו מושלם בתכלית. שכן המדען יכול לחדש ולהוסיף כהנה וכהנה עוד ועוד בעומק וברמת ההמצאה, "כמעין הנובע"[41], כי כל אדם, ואפילו הגאון שבגאונים, אינו מגיע לשיא ולפסגת עומק השכל, לעצם השכל, ולכן תמיד ניתן להתעלות עוד בעמקות השכל, ועל ידי זה להוסיף עוד ועוד נופך להמצאה.

לכן גם המדען הגדול, המחדש וממציא המצאות נשגבות, כאשר ההמצאה שלו מתקבלת על דעת מדענים נוספים, יש לו מזה עונג וקורת רוח. מדוע? כי ההסכמה של אנשים נוספים מחזקת את נכונות ואמיתות המצאתו.

והמשמעות שבצורך בחיזוקים של מדענים נוספים היא, שלפני שהרעיון התקבל אצל המדענים האחרים היה איזה שהוא חיסרון או אי שלימות בהמצאה, ועל כן ההמצאה היתה זקוקה לחיזוקים נוספים, שעוד מדענים יאשרו אותה, ועל־אחת־כמה־וכמה שיוסיפו ויחדשו וישכללו את ההמצאה.

לכן רעיון שכלי, המצאה, אינו בחינת "עצם", שהלא הוא אינו מושלם בתכלית, שהרי ניתן לחזקו ולהוסיף עליו.

ואילו הדיבור בתחומו – יצירת קשר בין שני בני אדם, והעברת מידע, שכל או רגשות, מתוך האדם לזולת – יש לו ביטוי של עצם:

הלא באותיות ומילים יכול האדם להעביר את כל סוגי המסרים שבעולם: הן חכמה עמוקה והן להיפך טפשות עצומה, הן רגשות אהבה עצומים והן להיפך רגשות שנאה ופחד איומים ועוד.

היכולת הזו של הדיבור, להיות "כלי" שדרכו יעבור "הכל", הוא סימן של עצם, סימן של שלימות שאין בה שום חסרון או דופי[42].

לפי זה נבין כיצד הדיבור מסוגל להוסיף ולחדש בשכל:

תוך תוכו של הדיבור, שורש הדיבור, הוא עצם הנפש שמעל דרגת השכל, ולכן כאשר הרעיון השכלי מתלבש במילים ומשפטים שבעולם הדיבור, מוקרנת על החכמה הארה עליונה ביותר מ"עצם הנפש", ובכוח זה מתגלים עומקים עליונים ונשגבים בשכל.

הביאור מדוע "מתלמידי יותר מכולם"

יט. על פי זה נבין את מאמר המשנה "הרבה קיבלתי כו', ומתלמידי יותר מכולם" – שלכאורה במה התלמיד יכול להוסיף לרבו?

אלא שהתלמיד מגלה אצל הרב את המקור הכי עליון – "עצם", שכן העברת המידע מהרב לתלמיד נעשית על ידי כוח הדיבור של הרב, וכאשר הרב משתמש בדיבורו ומלביש בדיבור את חכמתו, הרי הוא בעצם מביא את חכמתו לדרגת העצם.

זאת ועוד: עצם העובדה שהרעיון השכלי של הרב הובן ונקלט אצל התלמידים מוכיחה שהרעיון קשור ויונק מהבחינה העליונה של "עצם הנפש", כי ההסכמה של אנשים שונים, בעלי דעות שונות ומגוונות, מלמדת שהרעיון מושרש במקום השווה בכולם ואין בו שינויים מאיש למשנהו, וזהו אך ורק בבחינת "עצם הנפש":

בכוחות הנמוכים מהעצם, קיימים שינויים מפלוני לפלוני, ומעלות שונות בזה ובזה, כי מאחר שהוא כוח שאינו מושלם לגמרי, ואין בו את כל המעלות, כי כל אחד זכה להתגלות של חלק מהמעלות, לכן קיימים שינויים מאיש למשנהו, בבחינת "אין פרצופין דומין זה לזה כו', אין דעתן דומה זה לזה"[43], כי כל אחד זכה להתגלות של מעלות אחרות ושונות;

אבל בחינת העצם שווה בכולם, "כולן מתאימות"[44], כי ה"עצם" מהותו – שלימות ללא כל חיסרון, כי הכל בו, ומצדו אין שינויים בין איש לחבירו, שכן השינויים נובעים ממעלות שונות בזה ובזה, וב"עצם" הכל בשוה[45].

על כן, ההבנה וההסכמה של ציבור התלמידים מגלה (מעלה ומקרינה על הרעיון ההשכלתי) את בחינת העצם העליון, ולכן "הרבה קיבלתי כו' מתלמידי", שעל ידם התגלה לרב הבחינה העליונה – העצם.

לכן כאשר התלמידים מבינים את דברי רבם הדבר מיסב תענוג וקורת רוח לרבם, שכן בעת השפעת הרב לתלמידיו, מתגלה ברב הבחינה העליונה ביותר – העצם.

כ. הדברים האמורים אינם סותרים לפירוש הפשוט[46] ב"תלמידי יותר מכולן" שהתלמידים כיוון שהם שואלים שאלות רבות הרי הם מחדדים ומעמיקים בשאלותיהם את הבנת רבם.

כי בעצם תוכנו המהותי של רעיון זה הוא הדברים המפורשים כאן:

שאלות התלמידים ויכולתם לחדד ולהעמיק את הבנת הרב עד לפסגות העליונות ביותר, נובעת מכיוון שיש קירבה לבחינת העצם.