[1] שוע"ר סימן שח סע' ח. וראה לעיל בפרק ד אודות מאכלי אדם ובהמה, עיי"ש.

[2] שוע"ר סימן שח סע' ג.

ולהעיר, שכל כלי שאסור להשתמש בו כיוון שלא הוטבל, לכאורה, יש בו סברא שיהיה מוקצה, אבל בשוע"ר סימן שכג סע' ח משמע, שאינו מוקצה. ואפשר שההסבר הוא מפני שיש מתירים

להטבילו בשבת, או מפני שיכול ליתנו לנכרי ולחזור ולהשתמש בו, כנזכר שם [ואפשר גם שמפני שאם עבר והטבילו מותר בשימוש, כנזכר שם].

וכלי שצריך הכשר – אם לא הכשירו, לכאורה, אינו מוקצה, כי עדיין שם כלי עליו, כי הוא עומד להכשירו ולהשתמש בו. ואינו גרוע משברי כלים שעומדים לתקנם, שאינם מוקצה, כמ"ש רבינו בסע' לד. וכל שכן בכלים שנטרפו, שמותר להשתמש בהם באופן ארעי בצונן יבש [או לח לזמן קצר. אם הכלי שטוף ונקי – ראה בשו"ע יו"ד סימן צא].

[3] שוע"ר שם.

ומשמע מדברי רבינו, שכלי שמלאכתו להיתר, גם אם מקפידים שלא להשתמש בו רק לצורך מסויים – אינו מוקצה כלל [כגון, גביע יקר לקידוש, שמקפידים שלא להשתמש בו לשום צורך אחר – אינו מוקצה כלל ודינו ככל כלי שמלאכתו להיתר]. וכן דעת רוב האחרונים.

[ומובן, שאם אין עומד לשימוש מחמת חשיבותו והוא עומד בארון ואין מוציאים אותו משם בדרך כלל, ועתה בשבת רוצה לטלטלו – אסור, וגם לצורך גופו או מקומו אסור (ורק כלאחר יד יהיה מותר, כמו כל מוקצה)].

[4] שוע"ר שם סע' ט.

וראה שם בפרטיות, שאם האיסור לזמן רב, כגון איסור חדש שנמשך עד ניסן, הרי מכיוון שעומד בינתיים להאכילו לבהמות ולמוכרו לנכרים – אינו מוקצה [ומובן שזה תלוי כמה זמן יש עד שיבוא זמן היתר החדש]. וממילא, בזמננו, יש לראות האם במציאות עומד להאכילו לבהמות או למוכרו לנכרים. ושם מבאר רבינו, שגם חלב שנחלב בשבת וביצה שנולדה בשבת היא מוקצה חמור, כי מן הסתם אינה עומדת לאכילת בעלי-חיים אלא לאדם, ולאדם אינה ראויה עד לאחר השבת.

וגם יש לדייק מדברי רבינו, שדבר שראוי לנכרים ואינו עומד למוכרו לנכרי – הרי הוא מוקצה [ואינו כמו מאכל שראוי לישראל, שגם אם אין עומד לאכילה, מ"מ, כיוון שראוי לאכילה – אינו מוקצה]. וטעם הדבר נראה, כי חז"ל לא רצו להטיל איסור מוקצה על דברי מאכל שראויים לישראל, אבל לא נמנעו מלהטיל איסור מוקצה על מה שאין ראוי לישראל, אע"פ שראוי לנכרים, כי לא חששו לצורך הנכרים ורק אם עומדים להאכילם לנכרי – אינם מוקצה בגלל שהישראל צריך אותם בשביל הנכרים, וכמו בדבר שעומד לבהמה. משא"כ במאכל שראוי לישראל – לא רצו לאוסרו באיסור מוקצה, גם אם אינו עומד מן הסתם לאכילה. ולכן, מי שיש לו בבית אוכל שנטרף ואינו רגיל להאכילו לבעלי-חיים או לתיתו או למוכרו לנכרים – הרי הוא מוקצה גמור גם אם גר בשכונה שיש בה גויים [ואם בני הבית היהודים אוכלים מאכלי איסור – מסתבר שאינם מוקצה אם אינם אסורים בהנאה].

[5] שוע"ר שם סע' סד-סה, סח-סט.

ומדברי רבינו בסע' סד אפשר שאם הבעלי-חיים מצויים בעיר – אינם מוקצה גם אם אין מצויין אצל רוב בני האדם, כי שולל רק בעלי-חיים שמצויים רק אצל שרים בלבד. משמע, שאם מצוי אצל בני אדם רגילים, גם אם אין מצוי אצל רוב בני האדם – אינו מוקצה [ודלא כמשנה ברורה].

וצ"ע.

אבל משמע, שכל זה הוא רק אם עומד [לפעמים עכ"פ] למאכל בהמה. אבל אם אין עומד כלל למאכל בעלי-חיים – הוא מוקצה גמור, גם אם אותם בעלי-חיים מצויים בעיר, וכנ"ל.

[ומובן, שמה שיש חתולים באשפה שאוכלים שאריות בשר – אינו מחשיבו מאכל בעלי-חיים, כי מצידו זרקו באשפה ואין לו עניין להאכילם (אבל אם אומנם הוא מניח שאריות בשר לחוד כדי להאכיל חתולים וכיו"ב – מובן שאינו מוקצה, שהרי עומד למאכל בעלי-חיים באם מזונותיו עליו, שאינם מתפרנסים לבד. אבל אם אין מזונותיו עליו אפשר שהוא מוקצה)].

[6] שוע"ר סימן שח סע' י, ובסימן תקיד סע' כד-כה.

ולהעיר מסימן שי סע' ד, שהשמן שבנר נדחה כיוון שיש איסור להשתמש בו משום מכבה. ועד"ז בסימן תקיד סע' ו נאמר שאסור להסתפק מהשמן שבנר הדולק, ושם בסע' כב גבי נר מוצק כתב רבינו, שהשיירים אינם מוקצה כיוון שיכול להניח סביבות הנר דבר שמונע את האש מלשרוף אותו ועי"ז לא יכלה הנר, עיי"ש.

ובסימן תרלח סע' ו, שנוי סוכה הוא מוקצה גמור, ורק אם היתנה לפני כניסת החג שאינו בודל מהם – אז אינו מוקצה, כמ"ש שם בסע' ז.

וגבי אתרוג של מצווה יש להעיר מסימן תרסה סע' א, שאסור לאוכלו כל שבעת ימי החג ומותר להריח בו, כמ"ש בסימן תרנג. ולכן יש לברר האם הוא מוקצה, שהרי אפשר להריח בו.

והנה בסימן תרנח סע' ב כותב הרמ"א במפורש, שהאתרוג אינו מוקצה ומותר בטילטול, דראוי להריח בו. ומפשטות הדברים משמע, שמותר לכולם לטלטלו גם אדם שאינו רגיל להריח אתרוג או שאין לו חוש ריח [באופן זמני עכ"פ], מ"מ, כיוון שראוי לבני אדם – אינו מוקצה.

[ואפשר שבזמן הרמ"א היו רגילים להריח באתרוג בסוכות ולכן כתב שאין זה מוקצה.

וכבר דן בזה בשש"כ פרק כב הערה סא ומביא, שבזמננו אין רגילים ליטול אתרוג כדי להריח וע"כ ה"ז מוקצה, עיי"ש].

[7] שוע"ר סימן שח סע' ג.

ואומנם, שם מובא שרק אם הכניסם לאוצר לסחורה – אז הם מוקצה. ואפשר, שבזמננו, מן הסתם, הם מוקצה, כי אין עומדים מן הסתם להשתמש בהם כמו שהם.

ובנוגע לעורות – כתב רבינו בסע' נח, שיש חילוק בין עור לח לעור יבש וכו'. ומן הסתם, בזמננו, אינו עומד לשימוש אם לא ייחדו לכך.