א. אסרו חכמים להשתמש בבעל-חיים בשבת, כגון להשתעשע עימו על ידי שישפשף בו את התינוק או הגדול; או להגביה את הבעל-חיים וכן לרכוב עליו ולישב על גבי בעל חיים בשבת – אסור[1].

ב. וכן אסור להניח דבר על בע"ח או על דבר שנסמך ממש על הבע"ח, כגון עגלה שהמוטות שלה נשענים על הבהמה. אבל מי שכבר עלה על הבהמה בשבת, אפילו שעלה באיסור ובמזיד – ירד, שלא ייגרם צער לבע"ח. וכן אם היה המשא על גבי בהמה – מורידה בשבת משום צער בע"ח. ואם היה המשא מוקצה – מורידה בראשו או בגופו, שהרי כל מוקצה מותר לטלטל כלאחר יד[2].

ג. בהמה שנפלה לאמת המים והיא זקוקה למזון, הרי אם יכול לזונה שם – יזינה במקומה. ואם המים עמוקים מדי, שאי אפשר לזונה שם – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה – עלתה. ואע"פ שבזה מבטל כלי מהיכנו, שהרי הכרים והכסתות שנישרו במים אינן ראויות שוב לשבת, מ"מ, התירו משום צער בע"ח.

אבל להעלות הבהמה בידיים – לא התירו גם אם אינה יכולה לעלות מעצמה ותמות במים. ויש מי שהתירו להעלות גם בידיים משום צער בע"ח. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה, אבל וודאי יכול לומר לנכרי להעלותה[3].

וכן מסתבר, שמותר לסלק בע"ח שהוא מאוס מדין גרף של רעי ובלבד שלא יהרגנו [ולא יצודנו].

ד. מותר להשתמש בצידי צדדים של הבע"ח, כגון בהמה המושכת עגלה ועל העגלה נשען קרש – מותר להניח או לקחת דבר מעל גבי הקרש בשבת. וכן ספינה המשייטת בנהר ובהמות מושכות אותה על ידי חבלים ארוכים – מותר לילך בספינה בשבת[4].

ה. מדדין ומסייעין לבע"ח אם צריכים לכך כדי לאכול וכיו"ב. אבל אם אין צריכים לכך – אסור. תרנגולת – אסור לדדות, דהיינו לאחוז בצווארה ובצדדין כדי לסייעה, אבל מותר לדחותה מאחוריה כדי שתיכנס ללול אם ברחה ממנו.

וכן אם בע"ח עוקצו או יכול לעוקצו – יכול לנערו. ואם אין אפשרות לנער או להפריח – נוטלו בידו ומסלקו אם לא יהרגנו בכך[5].

ו. אין עולין באילן, בין לח ובין יבש, ואין נתלין בו ואין משתמשין בו שום תשמיש, כגון להניח עליו חפץ, או ליטול ממנו, או לקשור בו בהמה וכיו"ב[6].

ז. אסור לעלות לאילן מבעוד יום ולהישאר עליו בשבת. ואם עלה מבעוד יום ונכנסה השבת – ירד מיד. אבל אם עלה בתוך השבת במזיד – קנסוהו חכמים ולא ירד כל השבת[7].

ח. קנים הרכים ועשבים – מותר להשתמש בהם, כגון להניח וליטול מהם, או לילך על גביהן [וכן לקנח בעשבים אם אינו תולשם], אבל אסור לטלטלם ככל מוקצה[8].

ט. עשבים וירקות תלושים שתחבן בעפר מלפני שבת ולא השרישו – אינם מוקצה. ואם מקצת העלים בולטים – יכול למושכם אע"פ שממילא מזיז העפר המוקצה, או שיתחוב בהם מזלג ויוציאם. ואם מייחד העפר, וכן אם ייחד קש ותבן לטמון בהם פירות – אינם מוקצה כלל ויכול ליטול העפר או הקש בידיו, וליקח הפירות הטמונים שם[9].

י. נכרי שתלש עשבים לבהמתו בשבת ונשארו מהעשבים – ה"ה מוקצה ואסור לישראל לטלטלם, אבל מותר לו לגרום שבהמתו תאכל את העשבים שנתלשו בשבת על ידי שעומד בפני בהמתו כדי שתוכרח לנטות לצד העשבים ותאכלם[10].

יא. פירות המחוברים לאילן – אסור להריח בהם בשבת, גזירה שמא יתלוש לאוכלם. אבל הדס או שאר בשמים – מותר להריח במחובר [אע"פ שאסור לטלטלם בידו][11].

הערות