כ"ק הצמח צדק מספר, בתחילת התגלות ספר התניא, בעת המחלוקות הגדולות שהיו אז, הנה באחת מערי המבצר של המנגדים הגדולים נגד שיטת חב"ד והתניא בקהילה קדושה של יראים ושלמים קרה מעשה נורא ונפלא מאד.

שני אברכים מצויינים ומפורסמים כששמעו על השיטה החדשה שמקורה בספר התניא, ושהיא הולכת ומתפשטת עד שיש "חשש" שתכבוש את העולם… נגע להם הדבר עד עצם הנפש!… להיותם קנאים גדולים, נתעוררו שניהם למען הצלת עם ישראל לטכס עצה מה לעשות כדי לעצור את דרך החסידות. בהיותם יראי שמים אמיתיים התפללו לה' שיהיה בעזרם. והיות שלשני אנשים בלבד אין די כח לתעמולה רצינית כזו, עלה בדעתם לצרף אליהם עוד שמונה אברכים קנאים, כדי להגיע למנין אנשים. שהרי כל דבר שבקדושה דורש מניין וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם (סנהדרין לט א). ואכן הם אספו עוד שמונה קנאים שהסכימו להילחם אתם מעומק לבם, וביחד החליטו לעבור על ספר התניא בעיון רב, לחקור ולדרוש היטב את הפירוש האמיתי של כל תבה ואות, כדי למצוא את כל הדברים שאינם נכונים לפי תורתנו הקדושה, ואחרי זה לפרסם זאת לגדולי הדור ולכלל ישראל.

מיד קבעו זמן ומקום ללימוד בישוב הדעת גדול ובעמקות נפלאה כל עניין ופרט. רק החלו ללמוד פרק א, פרק ב ופרק ג של "ליקוטי אמרים", נרגש שינוי על פניהם, והיו מביטים זה בזה אך בשתיקה מוחלטת. ובכל פרק ופרק היו פניהם משתנים יותר ויותר, אבל דבר זה לא היה מובן אפילו להם עצמם. לפעמים היה נראה על פניהם ב' הפכים תענוג וגם צער.

כשהגיעו לפרק יב הרגישו הסובבים אותם שהאברכים סובלים קשיים גדולים בפנימיות נפשם, עד שכמה מהם לא היו יכולים לשבת רגועים במקומם. הם היו קמים ויושבים כל הזמן לסירוגין מרוב התפעלות בלתי רגילה. אבל לא אמרו מלה – לבא לפומיה לא גליא – אף אחד מהם לא דיבר על זה עם חבריו. כשהגיעו לפרק יח כבר ראו כולם, שמשהו לא פשוט מתרחש כאן. היה נראה על פני האברכים שהם מצטערים מאד, אבל אף אחד לא הבין ממה נבע צערם העמוק. כשסיימו ללמוד את פרק יח, פתאום הפסיקו כולם ללמוד והסתכלו זה על זה בהסתכלות עמוקה נפשית זמן ארוך. ופתאום שני האברכים הראשונים לא יכלו להתאפק עוד, ופרצו בקול רועד בבכיות עצומות, ולאחר כמה רגעים פרצו גם שאר האברכים בבכיות עצומות, עד שכולם בכו בכי ממושך. בעת ההיא נפל פחד גדול על כל הסובבים אותם, כי לא הבינו מה קרה להם, אבל כולם ראו והרגישו שאצל כולם לב אחד בוכה.

בשלב זה פתח אחד מהאברכים הראשונים את פיו בקול בכי מר וקורע לב באומרו: טעות גדולה היתה בידינו בכל מה שזממנו לעשות נגד התניא ושיטת החסידות החדשה. אנו מתחרטים חרטה גמורה על מחשבתינו הרעה, אבל לא אשמים אנחנו, כי האמת היתה רחוקה מאתנו, ובחושך הלכנו כל הזמן. והלואי והיינו מחליטים החלטה זו לפני הרבה שנים. כי אז היינו באים לאמת האמיתית לפני זמן רב. עד עכשו חיינו מצד אחד שאינו צד הקדושה. אך בסופו של דבר, בפעם זו האחרונה – אנו חשבנו לרעה והאלוקים חשבה לטובה. וב"ה שמתוך תורה שלא לשמה, אנו באים עכשו בעזהי"ת לתורה לשמה. ספר התניא הוא קודש קדשים, מלא אוצרות אלוקיים, סודות עמוקים ונפלאים בלי סוף. בו גנוזים ורמוזים עניינים העומדים ברומו של עולם מלובשים בשכל אנושי המובן לכל, כפי שראינו והרגשנו מיד בתחילת הלימוד בפרקים הראשונים של הספר.

כאשר סיים האברך הראשון את דבריו, פתח האברך השני ואמר בדמעות: אין ספק כי המחבר שגילה ספר קדוש זה הוא צדיק גמור, מקובל אמיתי, בעל רוח הקודש שלם. וכל דבריו הם גחלי אש שניתנו מסיני. יש בספר הוראות עמוקות מאד בעבודת ה' ובדרגות גבוהות, הן בבחינת סור מרע והן בבחינת ועשה טוב. ונכון הדבר מאד ששמענו עליו, שהוא נשמה חדשה בעולם. כי כנראה שלחבר ספר רם ונישא כל כך, יכולה נשמה כזו דוקא.

ושוב המשיך האברך הראשון: יהודים, למה יש אצלנו התנגדות לספר טהור וקדוש כזה?!… איך יתכן שטרם ניסינו לטעום וללמוד בספר התניא ולראות את האור כי טוב הגנוז בו, כבר התחלנו לחלוק עליו ובתוקף כה גדול?!… ה' יכפר בעדנו! יהודים, בואו חשבון – בואו נחשוב חשבונו של עולם אמיתי!… איפה קיום הציווי: ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים יג טו) – בפרטיות כל העניינים של השיטה החדשה הזאת לפני שהתחלנו לחלוק עליה?!… אין זאת אלא שניתנה רשות לשטן להעלים ולהסתיר אפילו על האמת המוחלטת והגלויה לעין כל שבתורה, ובפרט על פנימיות התורה – נשמתא דאורייתא.

אחרי כל זה המשיכו כל מניין האברכים בשיעור הקדוש בספר התניא, ומזה נתפשטו עוד שיעורים בקהילות שבערים סביבותיהם.

מעשה נורא ונפלא זה שמניין אברכים מצויינים המפורסמים כקנאים גדולים נגד התניא וכל שיטת חב"ד נתהפכו פתאום מן הקצה את הקצה, על ידי שלמדו תחילה בתניא כדי לקנטר, נתפרסם מיד ועשה רעש גדול בין הקהילות בכל הסביבה כולה. כמה מזקני הקנאים ניסו להשקיט את כל העניין, כי ראו בזה סכנה גדולה, אבל לא עלתה בידם. כי מיד נצטרפו לאברכים אלה מאות צעירים יראי שמים פנימיים מהעיר ומהסביבה כולה, שגם הם קבעו שיעורים בספר התניא במקומות מושבותיהם.

ולא עוד אלא שלאחר זמן קצר התחילה התעוררות גדולה אצל האברכים לנסוע אל אדמו"ר הזקן, והחלו לנסוע קבוצות קבוצות לקבל ממנו הוראות בעבודת ה' פנימית והתקשרו אליו כחסידים נאמנים. ומהם נעשו עובדי ה' אמיתיים ומשפיעים גדולים בתניא וחסידות. 

וסיים הצמח צדק: בסיפור נורא זה רואים שהפעם היצר הטוב הצליח לרמות את היצר הרע. והלואי שכולם ילמדו תניא באיזו דרך שתהיה, וכבר יבוא משיח צדקנו ברחמים.

(על פי "תניא קדישא וכחו האלוקי" לרב משה שי' ניסילעוויטש עמ' 97-100).