[1]שוע"ר סימן שיח סע' כ ואילך.

[2]שוע"ר סימן שיח סע' כג-כד.

[3]שוע"ר סימן שיח סע' ז.

[4]שוע"ר סימן שיח סע' כ.

[5]שוע"ר סימן שיח סע' כ. והנה מלשון רבינו שכתב: אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, משמע לכאורה שאין שאין איסור אמבטי אלא בכלי גדול מלא מים חמים [וכמובא בט"ז]. אך בספר קצות השולחן סימן קכד סע' י משמע לאסור גם בכלי קטן שמלא מים חמים [הרבה יותר משיעור היד סולדת בו – שם בדי השולחן כ"ה] מאוד. וכן משמע מדברי אדמו"ר הצ"צ, שהועתקו בקצות השולחן סימן קכד בבדי השולחן ל"א, ומשמע שס"ל שמה שכתב רבינו "מלאה" מים חמים הוא כדי שיהיו המים חמין הרבה, והוא הדין בכלי קטן והמים חמים הרבה – אסור.

[6]שוע"ר סימן שיח סע' כ בסופו. והנה יש לדון האם הוא מצד דין עירוי כי הבשר יוצא מכלי ראשון ולכך מבשל או מצד שהבשר דבר גוש ומבשל גם אם היה כבר בכלי שני. והנה בסימן שיח, עכ"פ עד הסעיף האחרון, לא הוזכר דין דבר גוש, ומשמע שהחומרא היא מצד שהבשר בא מכלי ראשון אבל להפוסקים לאסור בדבר גוש חם אפילו שהוא בכלי שני, א"כ גם אם היה בכלי שני חם יש לאסור. וכן בסימן רנג בקו"א יא בסופו העתיק דברי הש"ך שבדבר גוש אין שייך דין כלי שני. וראה בקצות השולחן סימן קכד בבדי השולחן טו דלג, שהיינו דווקא כשהוצא הגוש ללא רוטב, אבל אם הוצא מהקדירה יחד עם רוטב, הרי שגם הגוש שבו מתקרר כמו הרוטב.

[7]שוע"ר שם, ומשמע מדברי רבינו, שמותר להערות חמין מרובין לצונן מועט כי תתאה גבר ואין הצונן מתבשלין. אך אדמו"ר הצ"צ במשניות שבת פ"ג משנה ה אומר, שטוב להחמיר אם הצונן מועט ויגיע הכל להיות היד סולדת בו ואפילו היה הרוטב כבר מבושל אלא שנצטנן ג"כ מחמיר שם הצ"צ. והובאו דבריו בקצות השולחן סימן קכד בדי השולחן לא. ושם בבדי השולחן ל מדייק, שאסור לשפוך מים מכלי ראשון על שמן צונן כי אינו מתערב כל כך. ויש לעיין האם מותר לשפוך משקין ממצקת (כף מרק) על משקין צוננים מועטים כי כאן יש צד נוסף להקל, שהרי מצקת שלא שהתה הרבה בכלי ראשון היא ספק כלי שני וכיוון שאדמו"ר הצ"צ מביא שיש הרבה מקילים בזה ורק טוב להחמיר, אם כן אפשר שכאן אין צריך להחמיר. ובפרט למה שמביא שמועה בשו"ת צ"צ יו"ד סימן עד ומסיים שם הצ"צ: "אך נראה עכ"פ מזה, שכשלא שהה כלל בכלי יש לנטות לצד הקולא טפי מלהחמיר אף שבשו"ע שלו סי' תנא סע' כח עשה מזה ספק שקול". א"כ, לפי"ז אין בזה שום חשש, ובתנאי שלא שהתה המצקת הרבה בקדירה עד שהייתה רתיחה במצקת שאז ודאי היא כלי ראשון.ובסידור כתב רבינו, שלא להערות מכלי ראשון על סוכר כי כיוון שנמס נחשב דבר לח ויש בו בישול אחר בישול. ולכאורה, אם נחשב לדבר לח הרי קיי"ל שמותר להערות על משקין צוננים כיוון שמתערבים בהם, כמ"ש רבינו בסע' כ, וכבר עמד בזה בבדי השולחן מד. והנראה, דכאן יש לאסור משום שע"י העירוי ממיס את הסוכר וה"ז בכלל מי שמרפה דבר קשה ע"י הבישול, שהוא מכלל מלאכת בישול, כמ"ש רבינו בסע' ז. וגם שברגע הראשון היה הסוכר קשה ונתבשל ורק אח"כ נמס, א"כ כבר נעשה בזה איסור בישול ואינו דומה למים שמתערבים מיד וע"כ אין בהם שום בישול. וראה בבדי השולחן שם עוד הסברים בזה.כן יש להעיר, שבבדי השולחן לב הביא שאפשר שיש להקל לתת חלב לתוך כוס חם כחום אמבטי, כי רק במים מצינו שמתבשלין מחום אמבטי ולא בחלב.

[8]שוע"ר סימן שיח סע' כב, ומובן שכל שכן שמותר באמבטי.

[9]בדי השולחן כח בשם החיי אדם, כי אם ישפכם מעט מעט יתבשלו בנתיים.

[10]שוע"ר סע' כא. ומובן, שאם הוא פסיק רישיה, כלומר ודאי שיגיע לצירוף המתכת – אסור.

[11]כן כתב רבינו בסע' ט, ומשמע, שאם נצטנן לגמרי הרי זה בישול מדאורייתא, ואם לא נתקרר לגמרי מתירין אף לכתחילה. וכן כתב בבדי השולחן סקל"ט.

[12]כן כתב רבינו בסידור בהלכתא רבתא לשבתא וז"ל: אע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מ"מ, אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המיחוי אם היד סולדת בו וכו'.

[13]לשון רבינו בסע' ט: ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו. עכ"ל. ומלשון רבינו משמע, שנאכל כדבר חם – שנחשב עדיין חם מחמת חמימותו הראשונה, ומשמע, לכאורה, שאם נתקרר לגמרי וחזר וחיממו קצת ונאכל מחמת חמימותו המועטה, מ"מ, כיוון שכבר נצטנן לגמרי הרי זה בישול מחדש ויש בו בישול גמור מן התורה אם מחממו יותר כמו בדבר שלא היה מבושל מעולם. ובהסבר הסברה שהקובע הוא האם נאכל מחמת חמימותו נראה בזה שיסוד השיטה לחלק בין דבר יבש ללח היא מכיוון שבדבר לח יש חשיבות גדולה אם הוא חם או צונן, ולמשל אדם יאכל בשר מבושל צונן, אבל לא ישתה מרק צונן, וע"כ אם נאכל מחמת חמימותו עדיין נמשכת התועלת מבישולו הראשון ואין כאן חשיבות לבישול השני ולכן זה מותר. אבל אם כבר נתקרר לגמרי, נמצא שאי"ז בגדר מבושל כלל. ואם נתחמם קצת, עדיין יש בו בישול עד שיתבשל לגמרי כמו בכל מאכל.

[14]וכן משמע מלשון רבינו. וראה לעיל בהערה 11.

[15]כך כתב רבנו בהלכתא רבתא לשבתא וז"ל: וכן שלא לשפוך מכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער וכו'. ומשמע, שבכלי שני מותר בסוכר וכיו"ב. וכן מדייק בבדי השולחן סקמ"ג ושם כתב, שברוטב הנמחה מן הבשר יש להחמיר גם בכלי שני כי יש לחשוש שהוא מקלי הבישול [או משום איסור דרבנן שאסרו בכלי שני בכל דבר מדרבנן].ובאמת יש להבין מדוע מותר בסוכר בכלי שני ומאי שנא מכל הדברים שאסור בכלי שני, כמ"ש רבינו בסעיפים יא-יב. והנה אפשר היה לומר, דכיוון שכבר נתבשל פעם אחת לא החמירו רבנן בכלי שני. והוא דוחק, דלכאורה, מנין לנו חידוש זה? וראה לעיל גם הערה 7, שהצ"צ מחמיר לכתחילה בעירוי על דבר לח שנתקרר לגמרי. ויותר נראה, שההיתר הוא משום שהסוכר הוא תבלין ולדעת רבינו כל מיני תבלין אין מתבשלין בכלי שני כנ"ל. ועוד וכן משמע בבדי השולחן נב ומד, שהסוכר נימוח במשקין על כן דינו כמשקין, שלדעת רבינו כל המשקין אין מתבשלין בכלי שני. ולפי זה, באבקת "פירה" וכיו"ב, שזה נימוח ונהיה לאוכל ולא למשקה וגם יסודו אוכל ולא משקה יש לאסור אף בכלי שני ואפילו שהיה מבושל כבר. והנה בספר שמירת שבת כהלכתה פ"א הלכה מט התיר, אך טעמו העיקרי דתפס עיקר כהפוסקים שאין בישול אחר בישול בדבר יבש שנימוח ורק שלכתחילה החמיר לחשוש לאיסור בישול בדבר שנימוח, אבל לדעת רבינו שזה איסור תורה יש לאסור ב"פירה" וכיו"ב.

[16]לאסור במאכל שנימוח. כך כתב בבדי השולחן מג ושם כתב גם, דבדבר שאין ראוי לאכילה בלא תערובת ברוטב יש גם לחוש משום דהוי גמר מלאכתו ועלכן גם מטעם זה יהיה בזה איסור בישול. והנה מדבריו משמע, שיש בישול בכלי שני ברוטב בשר ומשמע שאינו גדר משקין ולכן מתבשל בכלי שני.ובאמת משמע מבדי השולחן סקנ"ב, דדבר שתחילתו אוכל נחשב כאוכל ומתבשל בכלי שני, אבל דבר שתחילתו משקה אע"פ שנקרש [וחזר ונימוח] הוי משקה.

[17]כן כתב רבינו בהלכתא רבתא לשבתא לאסור גם מלח מבושל בכלי שני לפי שיש מחמירין במלח מכלי שני, והיינו שאע"פ שמלח הוא תבלין [וגם נחשב כמשקה שהרי תחילתו משקה והרי קיימא לן שמשקין] ותבלין אין מתבשלין בכלי שני, מ"מ, במלח יש לחוש שאגב חריפותו מתבשל גם בכלי שני. וגם אפשר שכיוון שיש קצת רגילות להוסיף מלח לתבשיל שבקערה ואין מקפידים לחממה על האש ואז להוסיף מלח, א"כ זהו דרך בישולו וע"כ יש בזה איסור. ואין דומה לשאר תבלינים שבהם הרוצה לבשלם מקפיד לתיתם בעודם בכלי ראשון כדי שיפיקו את מירב טעמם, אבל במלח אין מקפידים שיהא כלי ראשון דווקא כנ"ל.

[18]מהראוי שירתיח בכלי ראשון וכו',כך כתב בבדי השולחן סימן קכד סקל"א, וטעמו כי אם רק יערה על העלין יש לחוש שאינו מתבשל לגמרי ואח"כ בכוס יוגמר בישולו בשבת.

[19]כן כתב בבדי השולחן הנ"ל מהצ"צ, דכיוון שהמים שבכלי שני חמין הרבה יש לחשוש שהם חמים כאמבטי ומבשלים, על כן יש לערות מהם לכלי שלישי ואז מותר גם לערות על התמצית וכן להוסיף את התמצית למים. ואין לחוש לצובע, דקיימא לן שאין צביעה באוכלין ומשקין. כן פסק בקצות השולחן סימן קמו בדי השולחן יד הערה 12 וז"ל: ובספק קצות השולחן ח"ה דף לה [והוא כאן סימן קכד בהערה לא], נמשכתי בזה אחר המשנה ברורה וכעת התבוננתי דאין לחלק בסענס בין נותן הסענס תחילה או נותן המים תחילה וכו' ומסקנה דמילתא דאנן תפסינן להלכה כהשו"ע דאין צביעה באוכלין והוא הדין למשקין וכו' וכן נוהגין. ומה שדרך לצבוע מים ולתת לכלי זכוכית לנוי יש להחמיר וכו'. עיי"ש.ומ"מ, אומר שם בבדי השולחן, דעל כן כשאין החמין [שבכלי השני] רותחין הרבה פשוט דמותר.

[20]דכלי שלישי והוא הדין עירוי מכלי שני אין מבשלים [ורק במליח ישן וקוליס האיספנים מצינו דמתבשלים בעירוי מכלישני, אך בשאר דברים לא חששו לכך. וכמו שכתוב בשוע"ר סימן שיח סע' יא. והגם שמדבר שם גבי דבר יבש, מסתבר שגם גבי רוטב כך הדין, ואדרבה ברוטב מסתבר יותר להתיר מפני שמתערב, כמ"ש רבינו בסע' כ], ובאם אין חשש אמבטי – שאין המים שבכוס חמין הרבה מותר לתת לתוך הכלי שני סוכר ומשקה תמצית תה – סענס כנ"ל.

[21]דכלי שלישי אין מבשל כנ"ל.

[22]כך כתב אדמו"ר הצ"צ במשניות שבת פ"ג ה"ה, והובאו דבריו בבדי השולחן לא, שראוי לכתחילה לחוש שלא להערות על צוננים מועטים ואפילו שהיו מבושלים אלא שנתקררו לחשוש לראשונים האוסרים זאת אף שלא נפסק כן בשו"ע [וגם שוע"ר מקיל], מ"מ, לכתחילה ראוי להחמיר, אך מובן שבדיעבד יהיה מותר, כי העיקר כהמקילין, וכן מובן מלשון אדמו"ר הצ"צ שכתב "טוב להחמיר", משמע דבדיעבד ודאי מותר.

[23]כי בצוננים מרובים מותר אפילו לתוך כלי ראשון [שהוסר מהאש, כמ"ש שוע"ר סע' כב].

[24]קפה שחור יש להחמיר על פי שוע"ר סע' יב, דיש לחשוש גם בכלי שני שיש בישול אחר צלי. והנה יש מקום לדון להיתר, דהרי תבלין אינו מתבשל בכלי שני, ומלשון רבינו בסע' יא שכתב: וכן כל דבר העשוי ליתן טעם בקדירה כגון שום ובצל הרי הם כתבלין. עכ"ל.משמע, שדעתו להקל בכל התבלינים, אבל, מ"מ, אפשר שקפה אינו בגדר תבלין כי אינו עשוי לתבל קדירה אלא מין שתיה הוא וגם כן אפשר שהוא עיקר הטעם ואילו גדר תבלין הוא תוספת לדבר אחר. ובקפה נמס ג"כ יש להחמיר לסברת רבינו בסידור שדבר שנימוח נחשב כדבר לח שיש בזה בישול אחר בישול.

[25]שהספל יהיה יבש – לחשוש להמובא בהערה 9ו מאדמו"ר הצ"צ, שיש לחשוש שעירוי מבשל מים צוננים מועטים. והנה בדברי הצ"צ לא נתפרש האם יש לחשוש גם על דבר מועט או רק על כמות חשובה קצת כמו התמצית תה-סענס שמוזכר בדבריו, וגם אם נחשוש לדבר מועט מסתבר שבלחלוחית מועטה שאין בזה טופח ע"מ להטפיח מותר. ועל דרך זה מובא בבדי השולחן לז, אלא שמסיים שם בצריך עיון בזה, אך כיוון שלרוב הפוסקים מותר להערות על צוננים מועטים אין לחשוש כשאינו תופח ע"מ להתפיח. כן נראה לי פשוט.ויותר מזה שמענו בשם הגרש"ז גרליק ע"ה, שלא נהגו לנגב הכוס והסתפקו בניעור עיקר המשקין.

[26]ראה בשש"כ פ"א הל' ע ובהערות שם. והלכה זאת נהוגה אצל רוב רבני חב"ד אע"פ שיש מי שטוען שתרמוס הוא ככלי ראשון, שהרי דפנותיו עשויין לשמר את החום, מ"מ, נתפשטה הפסיקה שדינו ככלי שני, כי אע"פ שהוא משמר את החום, מ"מ, בתחילה המים מצטננים מעט מהכלי עצמו.והנה בשש"כ בהערה רט אומר, דאין תרמוס כאמבטי כיוון שהוא כלי קטן. אך ראה לעיל הלכה ב, שמדברי אדמו"ר הצ"צ משמע, שגם בכוס חמה הרבה יש דין אמבטי. וכן מביא בקצות השולחן. ולפי זה פשוט שגם בתרמוס חם הרבה דינו כאמבטי.

[27]וכן שלא להוסיף חלב, שבפשטות אמבטי מבשל ככלי ראשון ולפי זה מסתבר שכל המשקין שווים. והנה בקצות השולחן, הובא לעיל בהערה ז, מסתפק לחלק דשמא אמבטי אין מבשל אלא מים ולא חלב, ומ"מ, לא נראה שסומך על זה למעשה.

[28]כן משמע מהצ"צ משניות שבת בפ"ג מ"ה.

[29]כן כתב בשש"כ פ"א הל' ע, וכן מדייק קצות השולחן סימן עא בדי השולחן לו מתוך שוע"ר, עיי"ש. וכן המנהג, אע"פ שהגאון הרוגצ'ובי החמיר, דס"ל דזה נקרא הטמנה בשבת בדבר המעמיד הבל, והוא כלי ראשון לדעתו כנ"ל, מ"מ, נתפשט המנהג כשאר האחרונים שמתירים.

[30]כן כתב על דרך זה בפרי מגדים ביו"ד סימן קה, דגם במערה מכלי ראשון על כלי שני חם דינו ככלי שני ומסתברא דהוא הדין גבי כלי שלישי.