[1]המבשל – כ״כ רבינו בסימן שיח סע׳ א. לו ולבני ביתו – כ״כ בט״ז יור״ד סימן צט סק״י בשם רש״ל (גבי המבטל איסור, ומסתבר דה״ה בעניין שבת, כמ״ש רבינו בסימן תקטו סע׳ א לעניין העושה מלאכה ביו״ט שאסור לו לב״ב כו׳, וכן בכמה מקומות בהל׳ יו״ט. ועיין בדרכי תשובה סימן צא אות סז שמביא מיד יהודה, שאם לא נתכוון עבור בני ביתו אינו נאסר להם. והדרכי תשובה הניח זה בצ״ע).

[2]וכן אם נתבשל עבור אדם אחר – וכו׳ עד״ז נפסק ביור״ד בסימן צט סע׳ ה גבי מבטל איסור למי שנתבטל בשבילו. ועיי״ש בט״ז סק״י, שכתב שרק אם אותו אחר ידע מהביטול אבל בלא ידע מותר לו. ובמשבצות זהב שם סק״י, שמביא מחלוקת באם ניחא ליה ולא ידע מהביטול. ועיין בדרכי תשובה סקס״ז, שהאריך בזה ומביא מהשדי חמד, שאם יש הערמה ורגיל להקל באיסורין יש כוח לבי״ד לקנוס אותו, עיי״ש. וראה בהערה בסעיף אחרי זה מה נראה בדעת רבינו. וגם הכלי – כ״כ רבינו סימן שיח סע׳ א. ודין הגעלת כלים כתב רבינו בסימן תנא, עיי״ש. ושם כתב שבטיגון יש ללבנו באש, עיי״ש. ולפי״ז בכלי חרס לא מועיל הגעלה כמבואר שם. אך ראה בכף החיים סימן שיח סק״ט, דיש לומר כאן שאינו מאכל אסור יש לדמותו לבישולי עכו״ם שמועיל הגעלה בלבד גם לכלי חרס. אבל רבינו כתב בסימן שיח סע׳ א, שהקדירה אסורה עולמית. משמע, שסובר שאין מועיל לזה שום הכשר כיוון שהוא כלי חרס [כי סתם קדירה היא חרס כמובא ביור״ד סימן צג בנקודות הכסף על סק״ב].

[3]ולשאר בנ״א מותר במוצ״ש מיד – כ״כ רבינו בסע׳ א ומסביר דלא דומה לעכו״ם שבישל לישראל שאסור עד בכדי שיעשו כיון שאיסור האמירה לעכו״ם קל בעיני הבריות יש לחוש שיצווה לעכו״ם, משא״כ גבי ישראל ועוד שהישראל לא ישמע לו. ולפי״ז לכאורה יש לדייק שדעת רבינו שבשבת כשבישל בלא ידיעת הישראל אחר ודאי מותר מטעמים אלו אך כשבישל ברצונו ובידיעתו יש לעיין דמסגנון רבינו משמע דס״ל שאין איסור בזה ולא דמי לביטול איסור שקל בעיני הבריות, וגם יש סוברים שהוא רק איסור דרבנן אך אפשר דמ״מ, אם נראה לבי״ד שרגיל בכך יש לקנוס כסברת השדי חמד הנ״ל ואפשר דגם מצד הדין יש לחשוש שיצווה עליו כיוון שראינו שהוא רגיל בכך. וכ״כ הכתב סופר ועוד אחרונים (ובדרכי תשובה סימן צט סקל״ט כתב, שבשוגג ורגיל בזה יש לאסור) האוכל וגם הכלי פשוט דהכלי לא חמור מהאוכל ובשוגג גם הכלי מותר למוצ״ש וגם במזיד מותר הכלי לאחרים אחר השבת. ואם נעשה באונס קצוה״ח סימן קכד, בדי השולחן ג עיין שם שמתיר. ולהזכיר שבאג״ק מהרבי גבי אוניות הנוסעות בשבת, משמע שיש כאן איסור גם ליהודים אחרים [שכיוון שרגילים בכך יש כאן את החשש שיחלל שבת עוד פעמים בשבילו].

[4]המבשל בשבת בשוגג – סע׳ א-ב ובדרכי תשובה סימן כא סקנ״ט גבי מבטל איסור בשוגג ורגיל בכך יש לאסור. ולפי״ז אפשר דה״ה כאן ע״פ הוראת חכם שטעה, שם סע׳ ב. וראה בדרכי תשובה סימן צא סקס״ב, דגם בטעה בדין לרוב האחרונים ה״ה שוגג וה״ה שכח ההלכה וכיו״ב. ושם בס״ק ו-ז מיקל גם בשוגג קרוב למזיד. ועיי״ש בסימן צט בפתחי תשובה סק״ה, שבנסתפק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מיקרי שוגג ולכאורה משמע שהיה באפשרותו לשאול בעלי הוראה מפורסמים וע״כ לא מיקרי שוגג אבל אם לא היו בנמצא שם אפשר לכאורה להקל ודינו כשוגג ומסתבר שאם הם אינם בעלי הוראה כלל הוי בכל עניין דינו כמזיד.

[5]או שטעה ושכח שהוא שבת או שהיא מלאכה – כ״כ רבינו בסע׳ ב ומשמע שגם אם היה יודע מקודם ושכח ה״ה שוגג וכן נוטה הדרכי תשובה הנ״ל.

[6]הרי המאכל מותר – במוצש״ק מיד גם לו כ״כ רבינו בסע׳ א.

[7]ספק איסור תורה וכו׳ – נסתפק בזה רבינו בסימן רנג סק״ט בקונטרס אחרון ומסיים שם וצ״ע לדינא.

[8]ובדבר שנקבע וכו׳ – יש להחמיר. כן משמע בסימן שיח סע׳ ט, שהחמיר בדבר לח שנצטנן הגם שיש מתירין לכתחילה ואע״פ שבסימן רנג סע׳ כה בסוגריים מיקל גם בהחזיר ישראל הרי שבעיקר ובפנים פסק גם שם לחומרא וכל שכן כאן שלא הביא סברה להקל ובגוף סברת הסוגריים כתב בקצות השולחן סימן קכד בדי השולחן ג בסופו, מפני שאפשר לבאר שהרמ״א פוסק כך לעיקר שאין בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן – אך בסימן שיח פסק רבינו שדבר לח שנצטנן יש בו בישול מן התורה וללא כל פקפוק בסע׳ ט, וע״כ ודאי שגם בדיעבד אסור כמו שכתב שם רבינו ואפילו באיסור דרבנן משמע להחמיר גם בדיעבד אם יש הכרעת ההלכה להחמיר וכן משמע מדברי רבינו בסימן רנד בקו״א ב עיי״ש שמיקל במדובר שם מפני שאין הכרעה בדברי רמ״א וכו׳ אך בספק ראה בהערה הקודמת.

[9]דבר יבש שלא נתבשל כל צורכו – כ״כ רבינו בסימן שיח סע׳ י.

[10]כלי ראשון אע״פ שהוסר מהאש – כן משמע מדברי רבינו בסע׳ ז, שכתב שאסור לבשל בתולדת האור כגון בצד קדירה שהוחמה באור וכו׳. וכ״כ בפירוש בסע׳ יז. ואם נצלית שם כמאב״ד חייב.

[11]וכן אם שפך מעט צוננים למים חמים שבכלי ראשון ושיעור מעט היינו שאחרי שיתערבו יהיה היס״ב בתערובות, כמ״ש רבינו בסע׳ כא.

[12]וכן המגיס וכו׳ – כ״כ רבינו בסע׳ ל ובסימן רנב סע׳ ב. ואם נתבשל כל צורכו, פסק שם רבינו, שהעיקר להקל ורק מי שרוצה להחמיר יחמיר, עיי״ש. וע״כ ובוודאי שאין להחמיר לעניין דיעבר ומותר גם בו ביום.

[13]וכן אם עירה – כן פסק רבינו בסע׳ יט שאם עירה מבשל כדי קליפה והקליפה נאסרה אפילו דיעבד וראה שם שגם בתבלין נאסר בעירוי.

[14]או על דבר יבש שנימוח – ע״פ דברי רבינו בהלכתא רבתא לשבתא וז״ל: וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיס״ב על צוקער כי מאחר שהצוקער נמחה יש בו משום בישול. עכ״ל. ומשמע, שזה איסור דאורייתא ודאי וע״כ אין להסתפק בו להקל כספק דרבנן (או בספק היתר).

[15]שבכלי שני אסור לבשל רק מדרבנן – כ״כ רבינו בסע׳ יא. ואמנם בסע׳ יב הביא, שיש חוששין לאיסור דאורייתא אבל ע״פ כללי ההוראה כיון שהביא דיעה ראשונה בסתם והשניה בשם י״א הרי שהעיקר כדיעה הראשונה ועוד שגם לדיעה השניה רק יש להסתפק שמא הוא מקלי הבישול ואין ספק לדיעה זו מוציא מידי ודאי דיעה הראשונה ועוד, שהרי רבינו בסע׳ יא אפילו לא הזכיר דיעה זו ורק בסע׳ יב – גבי בישול אחר אפיה וצליה הביאה וכנראה זה הסבר לטעם המנהג להחמיר בזה לכתחילה גם בכלי שני כי יש חוששין לאיסור תורה גם בכלי שני, אבל בעצם הדבר פסק רבינו בסע׳ יא שהוא רק איסור דרבנן.

[16]אבל דברים שנראים קלי הבישול – כן משמע מסע׳ יא וז״ל: וכן כל דבר קשה שלא נתבשל שאינו ראוי לאכילה כי אם ע״י שריה או הדחה בחמין אם שרה אותו אפילו בכלי שני או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי חייב משום מבשל וכו׳ [וכמו ביצה שנתבשלה ונתקשתה בכלי שני].

[17]וכן במערה עיין בהערה הקודמת.

[18]כ״כ רבינו בסע׳ יט ובקצוה״ח סימןקכד בדי השולחן ל״א מביא, שגם בכוס תה חם מאוד דינו כאמבטיה. וראה באחרונים שהאריכו בזה, וראה לעיל בהרחבה, שאפשר שרק ברוטב או רק במים יש דין אמבטי ולא בדבר גוש.

[19]כבר נתבאר לעיל – וכן מובן בשוע״ר סימן רנג בקו״א יא בסופו, שמסתמך על סברא זו גם לקולא.

[20]וכן שלא להכניסו – שוע״ר סימן שיח. ומשמע, שאפילו אם הדבר גוש לא הובא מכלי ראשון ג״כ יש להחמיר כנ״ל.

[21]או רוטב שהיה חם ונצטנן לגמרי – ראה לעיל פ״ב הלכה ו.

[22]במלח – ע״פ דברי רבינו בסע׳ יז, שמביא את הדיעה הראשונה שמלח אינו מתבשל בכלי ראשון שהוסר מהאש. ומשמע שזו הדיעה העיקרית ע״פ הכלל שדיעה הראשונה בסתם והשני בלשון וי״א העיקר כהסתם, ובסע׳ זה מביא בהמשך ״והמחמיר תע״ב״, ומשמע שזה רק חומרא (וגם בכלי ראשון שהוסר מהאש הוא רק חומרא וכן בלשון של ״הלכתא רבתא לשבתא״ כתב לפי חילוק הדעות שבשו״ע שיש אוסרין אפילו ליתן בכלי שני שהיס״ב והמחמיר תע״ב ומשמע שגם בכלי ראשון לא ברור האיסור.23) ואם עודו על האש וכו׳ – כ״כ רבינו בסע׳ יז. ומשמע שם, שהעיקר להלכה שהמלח אינו אוסר [אם היה שישים כנגדו ודלא כהיש חולקין הנזכרים שם] ועיין באחרונים שפירשו ההיתר רק אם היה עוד מלח בתבשיל דהוי זה וזה גורם, כ״כ המג״א סקל״א, ועיי״ש. אבל מלשון רבינו משמע טעם אחר והוא מפני שהמלח נותן רק חריפות למאכל ולא הטעם עצמו, ולפי״ז מותר גם בלא מלח אחר, וצ״ע (ראה גם בש״ך ביור״ד סימן צח סקכ״ט שסובר שטעם של תבלין אינו טעם גמור מן התורה רק מדרבנן אסור). ואם נתן על דבר גוש עיין לעיל, ובקצות השולחן סימן קכדסקל״ט אוסר לכתחילה בדבר גוש, אבל בדיעבד ודאי מותר בכל אופן כנ״ל. ואפשר להוסיף, שבמלח יש צד נוסף להקל כי הדיעה העיקרית היא שמלח מתבשל רק בעודו על האש, כמ״ש רבינו בסימן שיח סע׳ יז.

[23]הנותן לחם – פסק רבינו בסע׳ יב בסופו ודין טיגון פשוט, כמ״ש בפנים ההלכה. ואפשר שלדעת רבינו מותר צליה או בישול אחר טיגון כיון שטיגון הוא ספק וכן משמע לכאורה שהרי בתחילה הביא רבינו שטיגון הוא בישול ובהמשך ההלכה השמיט דין טיגון, אך צ״ע להקל לכתחילה. ואפשר שס״ל שדין טיגון בשמן במידה בינונית יש לדונו בבישול במשקין כמ״ש רבינו בסדר ברכות הנהנין פרק ב הלכה יא שהעיקר שטיגון הוא בבישול, ומבאר שם שטיגון בשמן עמוק ודאי הוא כבישול ואם היה נותן מעט שמן רק כדי שלא יישרף באפיה הרי דינו כאפיה ואם היה במידה בינונית נחלקו בזה הפוסקים. והעיקר שדינו כבישול, ואף ששם החמיר לכתחילה לעניין ברכות הנהנין, מ״מ, אפשר שבענייננו מכיוון שהעיקר להלכה הוא שאין בישול אף אפיה וצלי לכן א״צ להחמיר בזה. וצ״ע.

[24]שאסור מדרבנן וכו׳ – כ״כ רבינו בסימן שלט סע׳ ז.

[25]אבל אם עשה בשוגג וכו׳ – כן כתב קצה״ח סימן קכד בדי השולחן ג ומדייק כך מדברי רבינו הנ״ל.

[26]נכרי – שוע״ר סימן שיח סע׳ א. ועיי״ש בטעם הדבר שבישראל א״צ להמתין בכדי שיעשו ואצל עכו״ם (או בהשהה ע״ג האש באיסור מקודם שבת) צריך להמתין בכדי שיעשו או שעשה עבורו וכו׳. עיין גם סימן שכה סע׳ ו ועוד.

[27]כ״כ רבינו בסימן שכה סע׳ ט ובסימן רעו סע׳ א.

[28]דין קטן וכו׳ – כ״מ בסימן שמג סע׳ ז שגם אצלו יש דין איסור אמירה ע״ד עכו״ם ואפילו באיסורים דרבנן.

[29]המבשל בשבת במזיד וכו׳ – כ״כ רבינו בסימן שיח סע׳ א ויש לעיין מה דין הצלחת וכיו״ב, דלכאורה יש להחמיר בזה ככל מאכל איסור גם בעירוי שמבליע ומבשל כדי קליפה, כמ״ש רבינו בסימן שיח סע׳ יט. וכן בדבר גוש אפילו אחר כמה כלים [אם פוסקים להחמיר בדבר גוש]. וכן יש לעיין במבשל בשוגג או ע״י עכו״ם, דלכאורה במבשל בשוגג יש ג״כ לאסור אם הוציא התבשיל האסור מהקדירה [כלאחר יד (שהרי לכאורה היא מוקצה כיוון שנאסרת ע״י הבישול בשבת ולכן מותרת בטילטול רק בשינוי אבל אפשר שבשר רך שראוי לאדם לפני הבישול אינו מוקצה כי מותר ליתנו לכלב בשבת כי אז אינו נהנה מהבישול) או שגוי וכיו״ב הוציא מעצמו ואפילו בציווי ישראל פסק רבינו להתיר במוקצה עיין סימן רעו סע׳ ט ועוד] ונתן בתוכו כשהסיר חם דבר היתר או מאכל חם בכלי צונן שנאסר עכ״פ כדי קליפה כמבואר ביור״ד סימן קה סע׳ ז וברמ״א שם ובש״ך סקכ״ג ושפתי דעת כג שם או דבר נוזלי חריף שאז בולע בזמן קצר כנפסק ביו״ד סימן קה סע׳ א, וזה נוגע לשבת עצמה שהרי אחר שבת מותר (ובעכו״ם אחר כדי שיעשו מותר), ומ״מ, צ״ע בזה שבדברי רבינו הוזכר דין זה רק גבי קדירה שבישלו בה במזיד.

[30]וצריך להכשירה כדינה וכו׳ – עיי״ש בסימן תנא, דכלי שתשמישו במים הכשירו בהגעלה ובמחבת נוהגין ללבן ובשיפוד חייבים לכו״ע ללבנו, עיי״ש (וראה שם דין כלי חרס וזכוכית בפרטות) אך ראה לעיל בהערה 2 מה שמובא מכף החיים סימן שיח סק״ט, שס״ל שמספיק הגעלה ומועיל הגעלה גם לכלי חרס, כיוון שגוף המאכל היתר הוא, אבל דעת רבינו שכלי חרס אין מועיל לו הכשר כנ״ל ומסתבר דלפי״ז כלי שבלע ע״י האש צריך ליבון כמו בכלי שבלע איסור, וכמו שרבינו מחמיר גם בדיעבד בכלי חרס.ואם בישל בזה אחר השבת ללא הכשר, נראה שדינו כמבשל בכל כלי שבלוע מאיסור, שאוסר בעודו בן יומו עד ס׳ ואחר מעת לעת, אינו אוסר בתבשיל שאינו חריף.

[31]ולאחרים – פשוט והוא ק״ו מדין התבשיל עצמו שמותר להם במוצ״ש (ואם ע״י גוי יש להמתין בכדי שיעשו).

[32]אם בישל וכו׳ – שוע״ר סימן שיח סע׳ ד.

[33]ואינו מותר לו לעולם – שם סוף סע׳ ד ובמשנה ברורה אות ה ובשער הציון יג שם למד בדעת המג״א, שבמוצאי שבת בטל כיוון שאז אין שייך לומר שמיקרי לאחרים דבר שיש לו מתירין שהרי בל״ה לאחרים מותר במוצ״ש, אבל רבינו כתב בפירוש שכיוון שנתערב בשבת א״כ חל ע״ז דין תערובת שאין בזה דין ביטול וממילא גם במוצ״ש נחשב כאילו כל מאכל הוא זה שנתבשל בשבת ואסור לו עולמית.ויש לעיין בדין הכלי אם נתערב בשבת בכלים אחרים ואפשר דע״פ הנ״ל בהלכה א, שנאמר שיש איסור השתמשות בכלי בשבת א״כ יש עליו שם איסור שיש לו מתירין לאחרים משבת ממש כמו התבשיל ואינו בטל אצלם בשבת ועד״ז אצל המבשל במזיד אינו בטל אצלו לעולם ובאמת בלאו הכי יש לדון בכלי האם זה נקרא יש לו מתירין כיוון שאפשר להגעילו (בכלי שמועיל לו הגעלה). וראה בשו״ע יור״ד סימן קב סע׳ ג בשו״ע רמ״א ובט״ז וש״ך ושאר האחרונים שם, שיש שמסבירים שבכלי אין שייך לומר ״יש לו מתירין״ כי מפסיד ההשתמשות של אותו יום משא״כ אוכל שנאכל רק פעם אחת, לכך אם יש זמן שהוא היתר גמור נקרא ״יש לו מתירין״.וראה בכף החיים המובא בהערה על סע׳ יג ועיי״ש. אבל בהלכות פסח (סימן תמז סע׳ כג) פוסק רבינו, שכלי איסור שנתערב בכלי היתר בטל ברוב ורק לעניין כלי חמץ בפסח מחמירים.

[34]המבשל – שוע״ר סימן שיח סע׳ ה. ודין הכלי לא נתפרש ויש לדון למשל אם הכניסו שם דבר חריף הרבה נוזלי בשבת האם נאסר [כשעמד בו שיעור כבישה].

[35]נכרי – שם כנ״ל ולהעיר שהמג״א כאן לפי פירוש מחצית השקל שם. [אבל אפשר שרבינו פירש גם דעת המג״א להחמיר]. ורמ״א בסימן קיג התירו גם לישראל אחר וס״ל דאין בזה משום בישולי עכו״ם ורבינו פסק כדעת הט״ז שם להחמיר כמ״ש בסקט״ו ובנקודות הכסף שם (ומ״מ, צריך לברר האם החמיר גם בכלי. וראה בכף החיים סימן שיח סקל״ב, שנוטה להתיר הכלי אך זה לשיטתו שמביא שיש מחלוקת בנוגע התבשיל, וא״כ לדעת רבינו שהתבשיל אסור בוודאות מסתבר שגם הכלי אסור).