א

יש סיפורי נשמות שמסתיימים בסוף טוב ויש בעצב. יש מהם שעדיין לא הסתיימו; הם בעיצומה של פרשיית חיים שבמרכזה עומדת נפש סוערת, נשמה זועקת מייסוריה בכף הקלע שבעולם הזה – שעה למעלה ושעה למטה.

כזה הוא סיפורו של איתן (שם אמיתי), סיפור של נשמה שהתגלגלה, ועדיין מתגלגלת, בין שמים לתהומות, בין רוחניות לבוהמיות. נשמה שנודדת לה כעת, ברגעים אלה ממש, אי-שם בעולמו של הקב"ה.

את הסיפור סיפר הרב שמשון גולדשטיין, שליח הרבי בעיר מאנאלי שבהודו, שם הוא פועל להשיב יהודים לחיק אביהם שבשמים, בתנאים-לא-תנאים.

ב

יום אחד, בצהרי יום שגרתי, נכנס בשערי בית חב"ד שבמאנאלי יהודי מבוגר. גובהו ממוצע, עיניו נוצצות במשובת נעורים, צבען ירוק בהיר, לעתים ממוקדות ולעתים חולמניות. החבר'ה הישראלים הצעירים ממנו בשנים רבות מקבלים אותו בהפתעה, רגע לאחר מכן פורצים בצחוק של שמחה ושוב השתאות כללית.

הוא מביט בי ומחייך: "מה, אתם גם פה?" והוא מתכוון על חב"ד שהגיעה גם לעיר הזאת בהודו הרחוקה.

כמו כולם, הוא מרגיש בנוח ומושך לעצמו כיסא, ומתרווח בניחותא. החבר'ה, כנראה, מכירים אותו קודם לכן. זה עשר שנים שהוא מסתובב במזרח הרחוק, משתתף בכל מיני קורסים של מדיטציה ועבודות זרות למיניהן. מתגלגל מכת למנזר וממנזר לעיר, וחוזר חלילה.

התפתחה שיחה, והרושם שהותיר היה של אדם אינטליגנטי ומשכיל. דיבורו נעים וחתוך, אופקיו רחבים.

ככל אורח אחר, התחלתי לדבר עמו על יהדות בסיסית. אני מדבר והוא מקשיב, שומע ומהנהן בראשו. אחרי שעה קלה, החל אף הוא לפצות את פיו:

"אתה יודע, שימי", הוא אמר, "לפעמים לפני שאני הולך לישון, אני מאזין ל'ניגונים מכוונים'"…

לא הבנתי למה ירמזון דבריו "ניגונים מכוונים"… אני בטוח ש"הניגונים המכוונים" שאני מכיר מ'תומכי תמימים' זה לא ה"ניגונים מכוונים" שהוא מתכוון אליהם.

הוא מביט בי, ורואה בעיניי כי איני יורד לסוף כוונתו. הוא צוחק, ואומר בחצי פליאה: "שאתה לא תדע מה זה 'ניגונים מכוונים'? נו, ניגון כמו "ד' בבות" וכאלה…

"איך אתה יודע מה זה?" שאלתי נדהם.

"לא משנה!" – הוא עונה – "העיקר תענה לי מה אתם עושים פה? מתי הגעת לכאן? מה התכניות של חב"ד בעיר הזאת?"

סיפרתי לו על בית חב"ד, על הפעילות שלנו בקרב ישראלים הנודדים באזור. הוספתי גם על תפילות השבת והחגים, הסעודות, ובכלל על מקום המפגש הזה שמהווה בית יהודי חם לכל דכפין בכל שעה משעות היממה.

"אתה יודע", הוא אומר, "אני נולדתי ביום מיוחד. נולדתי בח"י אלול".

"אהה, אז אני רואה שאתה ב'עניינים'".

"כן", הוא מחזיר, "גם קוראים לי איתן, עכשיו בוודאי תגיד לי גם שזה אותיות של המילה 'תניא'"…

הבנתי מיד שמדובר באדם שיודע פרק בחסידות ורעיונותיה. טרם הצלחתי לברר אם הוא שנה ופירש, או שאת ידיעותיו רכש במסגרת לימודיו את הדתות והכתות השונות, רח"ל, כמו הרבה צעירים ישראלים.

החבר'ה הצעירים שמסביב לא הצליחו כל כך לעקוב אחר הדו-שיח הזה, שעסק במושגים שרק ותיקים ידעו והכירו.

"אז אולי תניח תפילין?"

בפעם הראשונה חיוכו של איתן נמוג. ארשת של רצינות עלתה על פניו. "עד כאן", הניף ידיו בנחישות, "אף פעם לא עשיתי את זה ואף פעם גם לא אעשה את הדבר הזה".

ניסיתי ממקום אחר.

"אז תגיד לי איך אתה יודע על ח"י אלול, תניא, איתן וכו'. איפה למדת על זה?"

החביבות של איתן חזרה. "אוהו, זה סיפור ארוך", השיב, "בהזדמנות אחרת אספר לך על זה באריכות. אבל אל דאגה, אני 'בוגר' של בית חב"ד באנטוורפן שבבלגיה, שם נמצא הרב שבתאי סלבטיצקי".

ג

כך החלה ההיכרות שלי עם איתן. סיפור חיים מהלך. ככל שלמדתי להכיר אותו, נוכחתי כי לפני אדם לא שגרתי, הן בסיפור חייו והן בידיעותיו. הבנתי כי זהו סיפור נשמה מרתק שנמשך שנים ארוכות – אך טרם הסתיים.

מדי יום הוא היה נכנס לבית חב"ד, מביט מן הצד (ובעצם מלמעלה…) על העבודה שלי עם החבר'ה הצעירים. לעתים מגחך בקול כאומר 'מה אתם משועממים?'… כאשר הייתי יושב עם החבר'ה הצעירים ומספר להם סיפורים שונים על הרבי, הוא היה עומד מאחור ומגיב בביטול: "סיפורי סבתא" ושאר תגובות מעין אלה.

לא היה קל אתו. השיחות עמו היו מעמיקות, ותגובות הביטול שלו היו מתסכלות. אבל למרות זאת הבחנתי כי הוא מקפיד להגיע לשיעור בחסידות שמתקיים מדי ערב. עקבתי אחריו בחשאי וראיתי כי הוא אכן מתעניין וצמא דעת, ועוד איך. פעם אפילו ראיתי אותו ניגש למדף שם היו מונחים ספרי ה"איגרות קודש", פותח אגרות, מדפדף ומחפש את התשובה… מי יודע, אולי התשובה לחידת חייו הבלתי מפוענחת? – – –

כאשר התקרבתי לאזור שעמד בו, מיהר לסגור את הספר ולהעביר נושא.

שלושה שבועות רצופים הגיע לבית חב"ד מדי יום ביומו. אף על פי שידעתי מראש את התשובה, מכל מקום בעקשנות טיפוסית ביקשתי ממנו להניח תפילין, והוא מגיב בביטול ובחיוך רחב. עד שיום אחד, להפתעתי הרבה, הוא אומר לי "כן, בוא נניח תפילין. פעם אחת זה כדאי".

איני יודע מי משנינו התרגש יותר, אבל הוא הניח תפילין, אמר 'שמע ישראל'. דקות לאחר מכן ארז את חפציו, אמר יפה שלום והוסיף כי הוא לא מתכוון לחזור עוד לאזור!…

הלך ונעלם. ויהי לפלא.

ד

מכיוון שידעתי כי הוא 'בוגר' בית חב"ד באנטוורפן, הרי בהזדמנות הראשונה שהגעתי פגשתי את הרב שבתאי סלבטיצקי בבית חיינו. לאחר 'שלום עליכם' חסידי לבבי, שאלתי אותו אם הוא מכיר ישראלי מבוגר בשם איתן.

בו במקום ניצת זיק בעיניו של השליח הוותיק והמנוסה, ועל פניו התרגשות לא מוסתרת. הבחנתי כי למרות שיהודים רבים עברו תחת ידו של השליח הזה, הרי שבעבורו איתן הוא סיפור מיוחד. שונה.

הוא החל לספר לי על איתן שהגיע אליו לפני כמה שנים מהודו ובפיו היו שאלות קשות אינספור. תקופה ארוכה הוא שהה בבית חב"ד ולמד תניא וחסידות לעומק. "במשך כל התקופה הזאת ניסיתי לקרבו ליהדות, אך בשלב מסוים הרגשתי שקשה לו. משהו חוסם בעדו להתקדם ולפרוץ הלאה.

"בשלב מסוים הוא נעלם מבלי לומר מילה. לא ידעתי אנה הלך, ואיפה הוא מסתובב. לעתים קרובות דמותו הלא-שגרתית עלתה לנגד עיני והרהרתי על אודותיו. הרגשתי כי היהודי הזה יש לו נשמה מיוחדת, שמתייסרת ומתחבטת.

"חודשים חלפו וראש השנה הגיע" – ממשיך הרב שבתאי סלבטיצקי לספר – "היה זה בעיצומה של תפילת שחרית בעומדי במילים 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו' (אני זוכר את זה כאילו היה אתמול…) דמותו של איתן צפה ועלתה במוחי בהבזק מהיר. 'מה קורה עם איתן?' שאלתי את עצמי. והמשכתי בתפילת הלב במחשבה על אודותיו: "ריבונו של עולם! הוא רוצה להתקרב אליך ולדעת אותך, אבל זה לא מצליח לו. יש לו מחסום פנימי. חומה בצורה בתוך לבו. אנא ה' תעזור לו!…'

"ואז, באותה שנייה שאני חושב את המחשבות הללו, אני מרגיש יד מונחת על הגב. אני מסתובב ורואה – לא פחות ולא יותר – את איתן… אני לא מאמין למראה עיני. אני מסתכל עליו ורואה אותו בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים. שערו לא סרוק. נראה היה כאילו הגיע לכאן בחופזה…

"סיימתי את תפילת-שמונה עשרה ויצאתי עמו החוצה כדי שלא להתרגש ולבכות ליד כולם, וגם כדי שלא לבייש אותו ליד ציבור המתפללים הלבוש בחגיגיות. מזווית עיני אני מבחין שאנשים תמהים מה לי ולו".

ה

הרב סלבטיצקי ואיתן התיישבו על ספסל עץ שבחצר בית הכנסת, מתחת לעץ רחב. היה קשה לו, לאיתן, לדבר. הוא היה נרגש בעליל. רגע ארוך שתק, ואחר החל לספר:

"אני מתגורר היום בגרמניה. שכרתי לי דירה ושם אני עורך את המדיטציות שלי. הבוקר קמתי ממשכבי, והתחלתי לעשות את מדיטציית הבוקר שלי. אני יושב ישיבה מזרחית על שטיח, עוצם עיניים ומנסה להתרכז, אבל המחשבות היו טרופות עלי. התבלבלתי לגמרי. כל הטכניקות שרכשתי לריכוז המחשבה, לא הצליחו לגרש ממני את מערבולת המחשבות ההומה והסוערת. הרגשתי שמשהו עליון מציק לי; משהו למעלה מכוחותי. לא יכולתי להתעלם עוד.

"קמתי וחיפשתי לוח שנה, וגיליתי כי היום הוא יום ראש השנה. כמו אגרוף חזק הכה בלבי. געש של מחשבות ורגשות הציף אותי באחת ואיים להטביע אותי. מעולם לא התרגשתי מראש השנה, ולא הבנתי בשל מה הסער הפתאומי הלזה.

"כשראיתי שהעניין לא פשוט, החלטתי שאני עולה על הרכבת המהירה ונוסע אליך לבלגיה, להיות עמך בתפילות ובתקיעת השופר.

"רגע – אמרתי לעצמי – אבל אסור לנסוע בראש השנה…

"במחשבה שנייה נזכרתי כי לצורך פיקוח נפש מותר לחלל את החג. 'זה פיקוח נפש', פסקתי לעצמי, ארזתי תרמיל קטן וכעת הגעתי אליך…

* * *

זהו סיפורו הבלתי-מושלם של איתן. כיום איש אינו יודע את מקומו, לא רק בגשמיות. בוודאי הוא ממשיך להסתובב במעגלים רחבים סביב עצמו, בודק את נשמתו ונמלט; שוב בודק ועדיין נמלט…