פרק יב בליקוטי אמרים – הבינוני

יום שישי י׳ אלול ה׳תשע״א
מהבינוני מושלל עניין החטא באופן קבוע ותמידי, שאין לבושי הנפש של הנפש הבהמית מצד הקליפה גוברים להתלבש בגוף. הוא שומר את כל “מצוות לא תעשה” וגם “מצוות עשה” עושה לשם שמים, ואפילו ענייני העולם כאכילה ושתיה עושה לשם שמים. אין הוא פורק עול לעולם, ואף נזהר שלא להרהר הרהורים רעים. לכן אין הוא נקרא “רשע” אפילו שעה אחת ואפילו רגע אחד כל ימיו. ואף הרהורים העולים מהלב למוח ממילא, הבינוני דוחה אותם, כדי שלא יהיו מחשבה ממש.
חיות

 

מהות הבינוני

לא לחינם נעשתה אמרתו של ר’ הלל מפאריטש: הלואי בינוני! (ראה פרק א), שגורה בפי החסידים, כי הבינוני הוא בדרגה גבוהה מאד. ואף שזוהי דרגה גבוהה כל כך, כל יהודי יכול וגם צריך להגיע אליה. והרי על דרגה זו נכתב ספר התניא – ספר של בינונים.

 

הבינוני יצא מכלל רשע, אך לכלל צדיק שמיחידי סגולה לא הגיע. כחותיו הפנימיים – חציים טוב וחציים רע. נפשו הבהמית בתוקפה והוא במלחמה תמידית עמה. אין הוא במדרגת צדיק, כי לא הצליח לגרש ולבער את הרע מקרבו. אולם אין הוא רשע, ח”ו, שהרי הרע שבקרבו לא מצליח לכבוש את העיר הקטנה, הם אברי גופו. הרע אינו “מתלבש” בגוף להחטיאו אלא נשאר ב”מבצרו”, החלל השמאלי שבלב. לכן שלשת לבושי הנפש הבהמית: מחשבה, דבור ומעשה, שמצד הקליפה המכסה ומסתירה את הנפש האלוקית ואת האמת האלוקית, אינם גוברים על הנפש האלוקית ואינם משתלטים על הגוף להחטיאו. דהיינו, הבינוני אינו חוטא ואינו מטמא שום אבר מאבריו – לא על ידי מעשה, לא על ידי דבור (בפה) ולא על ידי מחשבה (במוח); ואף אם נופלים לו הרהורי עבירה או הרהורי תאוה, הוא דוחה אותם מיד, כך שאינם מגיעים לידי מחשבה. זוהי מעלתו!

 

בינוני יכול להיות בינוני מלידה או בעל תשובה. ובכל אופן, גם אם הוא בעל תשובה, דנים אותו על פי מצבו בהווה, והוא בגדר של לא עבר עבירה מימיו. וכמו כן, לגבי העתיד ולא יעבור לעולם. אמנם הוזהרנו: אל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב ד), ומי לנו גדול כר’ יוחנן כהן גדול, ששמונים שנה כיהן בכהונה הגדולה, ויצא כל שנה ביום הכיפורים מקדש הקדשים בשלום, דבר המעיד על צדקותו; ואף על פי כן, בסוף ימיו נעשה צדוקי. אלא שהבינוני – כל עוד הוא חדור בקבלת עול מלכות שמים במדרגתו בהווה – הוא בינוני. כי המצב שבו נמצא הבינוני בהווה, הוא הווה תמידי ומתמשך הכולל עבר ועתיד, וכמו שאומר רש”י על הפסוק: ככה יעשה איוב כל הימים (איוב א ה) – שזה הווה ותדיר, ולכן לפעמים נכתב בלשון עבר ולפעמים בלשון עתיד. שבלשון המדקדקים – “הווה”, שהוא בין עבר לעתיד, נקרא “בינוני”.

 

זה טבעו של הבינוני, שאיננו מסוגל לעבור עבירה אף בנסיונות קשים ביותר. בניגוד ל”רשע וטוב לו” שאף אם עשה תשובה, הוא “רשע בכח”, ולא מושלל ממנו עניין החטא. מהבינוני מושלל עניין החטא באופן קבוע ותמידי, שאין לבושי הנפש של הנפש הבהמית מצד הקליפה גוברים להתלבש בגוף. הוא שומר את כל “מצוות לא תעשה” וגם “מצוות עשה” עושה לשם שמים, ואפילו ענייני העולם כמו אכילה ושתיה עושה לשם שמים. אין הוא פורק עול לעולם, ואף נזהר שלא להרהר הרהורים רעים. לכן אין הוא נקרא “רשע” אפילו שעה אחת ואפילו רגע אחד כל ימיו. אמנם יש הרהורים העולים מהלב למוח ממילא, שאין שליטה עליהם, אולם מיד כשהם מגיעים למוח, הבינוני דוחה אותם, כדי שלא יהיו מחשבה ממש. כי בניגוד להרהורי הלב, מחשבות המוח הן מודעות, והמוח השליט על הלב, שליט על ההרהורים הבאים מן הלב. ומי שמהרהר במחשבות שעולות מהלב למוח ברצון, עובר על מצות: ולא תתורו… (במדבר טו לט), שהיא אחת מהמצוות התמידיות, ונקרא רשע באותה שעה. והבינוני אינו רשע אפילו רגע אחד.

 

שעת הכושר

החסרון של הבינוני, שלא הצליח לגרש את הרע מקרבו. לעשר כחות הנפש האלוקית שבו – מהות הנפש הגלויה שלו – אין שליטה בלעדית, כי לא להן לבדן המלוכה והממשלה. לכן אין הבינוני דומה כלל ל”צדיק שאינו גמור” (שהרע שבו כפוף ובטל לטוב). אם כי גם הבינוני מתגבר על הרע לחלוטין בעתים מזומנים של התבוננות עמוקה מתוך הכרה והרגשה, שאז הוא משתלט לא רק על שלשת לבושי הנפש, אלא גם על כחות הנפש הבהמית – שכלה ומדותיה. שעת הכושר המיוחדת לכך היא שעת קריאת שמע ותפילה.

 

ההתבוננות בגדולת ה’ בשעת התפילה מביאה את המתפלל לאהבת ה’ ויראתו ולידי החלטה לקבל עליו עול מלכות שמים, וגורמת לו להתעלות למדרגת בינוני, שאינו עובר עבירה לעולם. שהרי בתפילה העיקר הוא ההתבוננות והכוונה שעוברים מן המוח אל הלב. לכן התפילה מחייבת יגיעת נפש ויגיעת בשר. עד שמתפילה בכוונה מגיעים להידור בקיום תורה ומצוות ולזיכוך המדות.

 

שעת התפילה היא שעת מוחין דגדלות למעלה – שעת רצון – שעה שבה מתגלה אור נעלה ומיוחד, אור “הסובב כל עלמין” – דעת עליון – אור עליון שאינו מתלבש בעולמות; שהוא למעלה מאור “הממלא כל עלמין” – דעת תחתון – האור המצומצם המתלבש בעולמות להחיותם. מכיון שאין באור ה”סובב כל עלמין” את לבושי הטבע המעלימים על האמת, הוא נעשה גלוי. ממילא זוהי שעת מוחין דגדלות למטה, שעה שהקב”ה מתגלה בלבו של האדם. בניגוד למוחין דקטנות השיכים לענייני תאוות העולם הזה. מכאן ברור, שעיקר התפילה אינה בקשת צרכים: הב הב, אלא שעת תפילה היא שעת קרבא – מלחמה עם הגוף והנפש הבהמית שמושכים לענייני העולם הזה ותענוגיו. בשעת התפילה יש לשכוח את כל ענייני העולם הזה, יש לשכוח את חיזו דהאי עלמא. שהרי תפילה היא מלשון התופל כלי חרס, שמתקשר ומתחבר עם ה’, מתוך כובד ראש – דהיינו, מתוך הכוונה של השכינה היא הראש – רישא דכל רישין – היא כוונת גאולת השכינה.

 

עניין ה”מוחין דגדלות” מתגלה לכל אדם, לא רק לצדיקים יחידי סגולה ולא רק לנשמות גבוהות, שעת התפילה היא שעת הכושר לכל אדם. כי בהשפעת המוחין דגדלות שלמעלה מאירים בשעה זו גם המוחין דגדלות של כל אדם, הם ענייני אלוקות וכך הוא יכול לקשר את כחות שכלו לה’. בתפילה מתגלה לאדם עצם נשמתו, עד שהנפש האלוקית מאירה בתוקף גם לנפש הבהמית, ובלית ברירה אף הנפש הבהמית מתרצה באותה שעה לקבל את האמת האלוקית.

 

המתפלל מתבונן בגדולת ה’ אין סוף ב”ה, ומעמיק דעתו בכך ומתקשר בעניין זה בכח הדעת וחי את זה גם בלבו. הוא מתבונן בריבוי הנבראים – מה רבו מעשיך ה’! (תהלים קד כד) ובעצמתם וגודלם של הנבראים – מה גדלו מעשיך ה’! (תהלים צב ו) ומתבונן בגדולת הקב”ה, שהוא בלתי בעל גבול ואין עוד מלבדו (דברים ד לה), וכל העולמות והנבראים כאין לפניו. ועוד מעמיק במחשבתו, איך ה’ העלים את עצמו ונתן לנבראים אפשרות להתקיים כנפרדים וכו’ וכו’. זהו עניינה של קריאת שמע, שמצוותה מדאורייתא. עד שזה הזמן המוכשר ביותר להגיע לאהבת ה’ עזה כרשפי אש, מאחר שהקורא קריאת שמע מנתק את כל קשריו מן העולם הגשמי, כפי שמכוונת אותו קריאת שמע בעצמה.

 

שמע ישראל… (דברים ו ד) – התבונן בשכל והבן שה’ אלוקינו הוא אחד, שאין עוד מלבדו וכו’.

ואהבת את ה’ אלוקיך… (דברים ו ה) – יש לעורר את הרגש, את האהבה לה’ כרשפי אש בחלל הימני שבלב וגם בחלל השמאלי שבלב – בכל לבבך (דברים ו ה) – כלומר, בשני יצריך, עד לדבקה בו (דברים ל כ) – אהבה שבאה לידי מעשה על ידי קיום תורה ומצוות.

תורה – כמו שכתוב: ודברת בם (דברים ו ז) וגו’.

ומצוות – כמו שכתוב: וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם… (דברים ו ח-ט)  עד לוהיה אם שמוע תשמעו (דברים יא יח) וגו’. קיום התורה ומצוות מאהבה בחיות ובשמחה.

 

הדורות הראשונים שהיו בעלי נשמות גבוהות, וגם היו מזוככים יותר בגופם, הסתפקו בהתבוננות של הפסוק הראשון של קריאת שמע שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד (דברים ו ד), כדי לקבוע בנפשם את האמונה שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). אך בגלל ירידת הדורות וירידת נשמות נמוכות יותר לעולם והתגשמות הגופים והתרבות החשך המעלים ומסתיר על האלוקות, קריאת שמע לבדה אינה מספיקה לעורר את ההתבוננות בגדולת ה’. לכן הוסיפו חז”ל ברכות לפני קריאת שמע ואחריה, העוסקים בגדולת ה’, אף שאין להם קשר ישיר למצות קריאת שמע, אלא שהן מכינות אותנו להבין ולהרגיש גדולת ה’ ואחדותו, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). כשמתבוננים בתוכן הברכות שלפני קריאת שמע מבינים, שכל העולמות והמלאכים: שרפים, אופנים וחיות הקדש בטלים לה’ יתברך ועובדים אותו ברעש גדול מתוך אהבה ויראה. ועוד שזה מזכיר לנפש הבהמית, כי שרשה הוא מהמלאכים – מפני שור שבמרכבה. דבר זה פועל על הנפש הבהמית שגם היא תתבטל לאלוקות. ובמיוחד כשרואה שה’ הניח עליונים ותחתונים וייחד מלכותו רק על עם ישראל עמו, ונתן לנו תורה ומצוות, שבהם ועל ידם בלבד אנו מתאחדים עמו בתכלית. וכדי להגדיל את ההתבוננות בגדולת ה’ עוד יותר תיקנו חכמים גם את פסוקי דזמרה. זוהי גם הסיבה שלומדים חסידות לפני התפילה – שכל זה מכין אותנו לקריאת שמע. גם הברכות שלאחרי קריאת שמע מחזקות בנו את ההתבוננות בגדולת ה’, וחז”ל הוסיפו אותן כדי שהתבוננות זו תישאר ותשפיע על הנהגתנו כל היום ולא רק בעת התפילה, כמו שמבואר בפרק מ”ט.

 

בשעת קריאת שמע גם הרע שבחלל השמאלי, הוא היצר הרע, כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני שבלב מהמוחין של הנפש האלוקית. שהרי הנפש האלוקית מכירה בגדולת ה’ ותמיד רוצה לדבוק בו. ומאחר שאור ה’ דוחה את הנפש הבהמית ומושל בה כל זמן התפילה, יש שליטה לא רק על לבושי הנפש, אלא גם על מהותה ועצמותה, היא הרע שבחלל השמאלי שבלב; עד שאהבת ה’ מורגשת בכל לבבך (דברים ו ה) – בשני היצרים. בכל זאת, הבינוני לא גירש את עצם הרע מקרבו בשעת התפילה – עצם הרע שבקרבו הוא בבחינת שינה בתפילה. אמנם הרע מתרצה בעל כרחו, אך אין הוא בביטול אמיתי. הרע עשוי להתעורר ולחזור. כי לאחר התפילה כבר לא מאיר האור אלוקי – מוחין דגדלות – שהאיר בעת רצון. האהבה כרשפי אש שהיתה בעת התפילה שככה, ובמקומה נשארת האהבה הטבעית המסותרת; ואז הרע שבחלל השמאלי מתעורר, כביכול, משנתו במלוא תקפו לתאוות העולם הזה, אם כי הוא נשאר רק שם במבצרו בחלל השמאלי שבלב. ומכיון שרושם מהתפילה נשאר במוחו, הרי שמוחו שליט על לבו, ואינו מתפשט לכל האברים שבגוף – במחשבה, בדבור ובמעשה, כי אין הוא השליט הבלעדי.

 

המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו

לשכל שבמוח האדם ניתן הכח לשלוט על הלב – ניתן הכח להתאפק ולהתגבר על תאוותיו וגם ליצור רגשות כמו אהבת ה’ ויראתו; שהמדות נולדות מההתבוננות שבמוח, כל אחד לפי ערכו. מוח שליט על הלב הוא טבע האדם משנולד, שהרי במוח שולטת רק הנפש האלוקית; וכמו שכל האברים מקבלים הוראות מן המוח, כן הלב מקבל הוראות מן המוח. אמנם כל האברים מקבלים דם מן הלב כולל המוח – ליבא פליג לכלהו שייפין (זהר ח”ג קסא ב ועוד) – הלב מחלק לכל האברים; אולם עוד קודם שאדם נולד, כשהיה עובר במעי אמו, המוח היה העיקר וגם פעיל בעוד הלב לא היה פעיל, שהרי העובר מקבל את הדם מאמו. רק כשאדם נולד יש לו מחזור דם עצמאי. הלב זוכר שהמוח היה שליט עליו בתולדתו וטבע יצירתו, וגם רואה שה’ עשה את האדם ישר, שהוא מהלך על שתים וראשו למעלה, בניגוד לבהמה שראשה ולבה בגובה אחד. לכן ברור שמוח שליט על הלב! ולא רק השכל שבמוח שליט על הלב, אלא גם הרצון. וכשהמוח מתבונן ביגיעה בגדולת ה’ ובאמת האלוקית, הרי שגם רצון המוח, שהוא כח נעלה מן השכל, מתחזק לבחור בטוב, שהרי אין דבר העומד בפני הרצון! במיוחד לאחר התפילה כשנשאר רושם התפילה במוח, יש שליטה בלעדית לנפש האלוקית שמשכנה במוח. ואף אם מדות הבינוני שבלבו מושכות לכיוון אחר, לא רק השכל אלא גם הרצון שבמוח מונע את התפשטות המדות שבלבו לכל האברים. כך שהבינוני מתנהג על פי רצון המוח, מושל ברוח תאותו ומתאפק, ולא ממלא את משאלות לבו לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה. ולא עוד, אלא שמסיח דעתו ממשאלות לבו אל ההיפך מהן לגמרי, עד שגם המדות פועלות על פי השכל והרצון. השכל מעורר את המדות הטובות, בעניינים גשמיים – כגון: שאדם יהיה מוכן לעבוד קשה לפרנסתו, ובמיוחד בעניינים רוחניים של קדושה – השכל עוזר להתגבר על היצר הרע ומעוררו להתחזק בעבודת ה’. ואף אם הרושם שבתפילה לא פעל מספיק בשכל שבמוחו, ה’ עוזר לבינוני לשלוט ברע שבלבו ובמוחו לאחר התפילה.

 

את יתרון ושליטת הנפש האלוקית, שמשכנה במוח, על הנפש הבהמית, שמשכנה בלב, למדים מן הפסוק: וראיתי (אני) שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. [אדמו”ר הזקן מצטט את הפסוק ומשמיט את המלה “אני”, ללמדנו שאין זה שיך רק לשלמה המלך אלא לכל יהודי]. פירוש הפסוק הוא: שאין כח החכמה וכח הסכלות כחות שוים, כשם שאין כח האור שוה לכח החשך. יש יתרון לחכמה, דהיינו לקדושה, על הסכלות, היא הקליפה. החכמה רומזת לקדושה, כמו שיצר טוב נקרא: ילד מסכן וחכם, והסכלות רומזת לקליפה, כמו שהיצר הרע נקרא: מלך זקן וכסיל (קהלת ד יג). ולפי חז”ל: אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג א).

 

החכמה מקבילה לאור, ששניהם מציאות אמיתית, ויש בהם ממש. וסכלות מקבילה לחשך, ששניהם הם העדר ואין בהם ממש. החשך הוא העדר האור, והסכלות היא העדר החכמה. וכשם שקצת אור גשמי דוחה הרבה חשך, שהחשך נדחה ממילא על ידי האור – כך אור וחכמת הנפש האלוקית דוחה את הנפש הבהמית שיש בה הרבה סכלות, כשרוצה להשתלט על שלשת לבושי הנפש. ואכן, שטות והבל ויגיעה לריק היא לרדוף אחרי תענוגי העולם הזה שאין בהם ממש, במקום ללכת בדרכי אלקים חיים ואמת. ולמה רודף האדם אחרי תאוות העולם הזה? מדוע הסכלות היא רבה? – כי תאוות העולם הזה נמצאות כל הזמן בעולם לנגד עינינו – הרבה חשך בראיה חושיית. ואילו האמת הקדושה נמצאת בספרים, רק באמונה והשגה, בבחינת שמיעה בלבד – קצת אור. וכמו שאמר רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, שאילו התאוות היו כתובות בספרים ולעומת זאת, הגן עדן והגיהנום היו מול העיניים, אף יהודי לא היה חוטא.

 

ועוד, ששרש הנפש הבהמית הוא מעולם התוהו, ואילו מדות הנפש האלוקית הן מעולם התיקון. וכידוע, עולם התוהו קדם לעולם התיקון. בעולם התוהו האורות מרובים והכלים מועטים, ובעולם התיקון הכלים מרובים והאורות מועטים. ולאחר “שבירת הכלים” שבעולם התוהו כל הגבוה יותר נפל למטה יותר, לכן מדות הנפש הבהמית שמעולם התוהו תקיפות יותר, והסכלות רבה יותר. אך כאמור, מעט אור דוחה הרבה מן החשך – מעט חכמה וקדושה שבנפש האלוקית שבמוח, שנבעו מההתבוננות בתפילה, משתלטים ודוחים הרבה מן הסכלות והטומאה, והם כמו דברי תורה שאינם מקבלים טומאה. גם אין כאן עניין של “המתאבק עם מנוול מתנוול גם הוא”, מאחר שאינו מתעסק עמו כלל, אלא החשך נדחה ממילא ומאליו. כי הרצון האלוקי שבמוח הוא חזק למנוע את הרע שבחלל השמאלי שבלב, להתפשט בכל אברי הגוף, היא העיר הקטנה, במחשבה, בדבור ובמעשה של תרי”ג מצוות התורה.

 

למה בינוני אינו צדיק?

אף על פי כן, ה”בינוני” הזה אינו נקרא “צדיק” כלל בשם התואר. כי אין הוא צדיק במהותו, לא צדיק גמור ואף לא צדיק שאינו גמור. לדרגת צדיק יכולים להגיע רק יחידי סגולה בעלי נשמות גבוהות, שאין להם יצר הרע כלל. ואילו הבינוני – מוחו שליט על לבו רק במחשבה, דבור ומעשה ואינו שליט על כחות נפשו – מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית. אמנם לעתים מזומנים, כמו בזמן התפילה, הרע שבחלל השמאלי של לבו כפוף ובטל לטוב, כי לנפש האלוקית השפעת מה על מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית. אולם אחר התפילה אין אהבת ה’ כרשפי אש בוערת בהתגלות לבו בחלל הימני, אלא לבו רק רצוף אהבה – מלשון “רצפה”, שאינה ממלאת את לבו – היא האהבה הטבעית המסותרת בנפש האלוקית וקיימת בו תמיד, ומתעוררת מהתבוננות בגדולת ה’ בתפילה, שאם לא כן היתה נעלמת. לאהבה טבעית זו אין השפעה על מדות הנפש הבהמית; ולכן הרע שבחלל השמאלי שבלב הבינוני לא נדחה ממקומו בזמן התפילה, אלא היה רק בבחינת ישן, ויכול להתעורר לאחר התפילה ולהתאוות תאוה לכל ענייני גשמיות העולם הזה, בין בהיתר בין באיסור ח”ו, כאילו לא התפלל כלל. אחרי התפילה גם היצר הטוב וגם היצר הרע בתוקפם, והם שופטים אותו במדה שוה, לכן הוא במלחמה ועבודה תמידיים. אלא שבדבר איסור אין בדעתו לעשות את האיסור בפועל ממש, ואפילו תאוות היתר אין הוא מקבל ברצון ודוחה בשתי ידיו, עד שמסיח דעתו מהן לגמרי. אלא שתאוות איסור הוא דוחה לא רק את העשיה בפועל, אלא גם את עצם הרצון והתאוה, העולה במחשבתו מאליו, בלי רצון, רק כדי לבלבלו בעבודתו. כלומר, תאוות איסור מושללות אצלו בתכלית, ולא יוציאן לפועל, מאחר שאיננו רשע. כמו שלא יתכן שיעלה בדעתו של יהודי שומר תורה ומצוות לחלל שבת, לאכול טרפות וכיו”ב. לעומת זאת, תאוות היתר עולות למוחו כדי להשפיע עליו להוציאן מן הכח אל הפועל, וגם אותן הוא דוחה, כמובן. 

 

אם כן, הרע שבחלל השמאלי של הבינוני אינו מתפשט, לא במחשבה ולא בדבור ולא במעשה, אלא רק בהרהורי עבירה שעולים מאליהם בלי רצונו ובלי אשמתו, כי כך נוצר הבינוני להיות “רע מנעוריו”, שעולים לו הרהורים רעים, כדי לבלבלו מעבודתו, אלא שהוא דוחה אותם מיד. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל: ג’ עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהורי עבירה ועיון תפילה כו’ (בבא בתרא קסד, ב), שזה כולל גם אבק לשון הרע שאינו מוזכר כאן.

 

הרהור עבירה – הרהורי תאוה רעים שעולים מהלב למוח בלי רצון האדם.

עיון תפילה – שמצפה שתפילתו תתקבל באופן שיראה זאת בפועל ממש. ולפי פירוש אחר, שבמקום לכוון בתפילה את הכוונה הראויה, עולים למוחו מחשבות זרות.

אבק לשון הרע – על פי רשב”ם, שמשיב למתעניינים, היכן נמצאת אש לבשל תבשילים ואומר להם, בבית פלוני – משמע, שהוא עשיר (על פי  רש”י, ערכין טו ב).

 

אדמו”ר הזקן אינו מזכיר את העניין השלישי, אבק לשון הרע, שקשור להרהורים שבין אדם לחברו שאין זה נושא דיונו כאן, בניגוד לשני הראשונים, הרהור עבירה ועיון תפילה שקשורים למצוות שבין אדם למקום ובכך עסקינן. אם כי בסוף הפרק הוא עוסק בעניינים שבין אדם לחברו.

 

הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי הם קרובים לנפש ובשל כך הם מטמאים אותה יותר מדבור ומעשה. אף שמבחינת חומרת הדבר וחומרת הענש דבור ומעשה קשים מהרהורי עבירה. בכל אופן, הבינוני תמיד דוחה אותם ואינו מקבלם ברצון בשום אופן. וכמובן שלא לעשותם ח”ו. כי המהרהר ברצון ומקבל ההרהורים בסבר פנים יפות ומתעמק בהם עד כדי יצירת מחשבות רעות, נקרא רשע; והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת. וכאמור, מקור המחשבה ויניקתה הוא מהלב, ותחילת ההרהור אינו רצוני, ואילו ההתעמקות וההתבוננות במחשבה היא רצונית, ועל זה הבינוני מתגבר. מה שעוזר לו הוא רושם ההתבוננות בגדולת ה’ שבתפילה, רושם שנשאר במוחו לאחר התפילה, ומוחו שליט על לבו.

 

בין אדם לחברו

הנפש האלוקית שולטת בנפש הבהמית לא רק במצוות שבין אדם למקום אלא גם במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בהן. ולא רק בדברים אסורים ממש ח”ו, אלא אף בהרהורים קלים. בעניינים שבין אדם לחברו צריך להיזהר מקפידא במוח, וכעס בלב, וקנאה שהיא ענף מן הכעס, הנמשכת מפנימיות הלב לעצמות, והיא כתולעת שבעקבותיה העצמות נרקבות, ה”י. ואכן הבינוני נזהר שלא יעלה הרהור רע מהלב למוח: לא טינה ושנאה ח”ו ולא קנאה או קפידא וכד’, על ידי שהוא דוחה אותן מיד, ואינו מקבלן במוחו ברצון כלל. ולא עוד, אלא אדרבה, המוח שליט על הלב לעשות לחברו ההיפך ממש ממה שעשה לו. שעל פי ההלכה, חייב אדם להקדים לעזור לשונאו לפני אוהבו. הבינוני נדרש להתנהג עם חברו שעשה לו רע במדת חסד בחיבה יתרה, יותר מאשר לאחרים, כדי שזה יעורר את חברו לאהוב אותו, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט). עליו לסבול מחברו עד הקצה האחרון. לא די בזה שלא יכעס עליו, ולא יתנקם בו, אלא עליו להשיב לו טובה. יש לגמול לחייבים טובות. צריך להעביר על המדות, שכל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו (תהלים קכא ה).

 

[חיבה יתרה מוזכרת בתניא בשני עניינים:

א. באהבת ה’ ברמה הגבוהה ביותר של צדיק גמור, היא אהבה בתענוגים.

ב. באהבת חברו – ובאיזה חבר מדובר? זה שלא התנהג עמו במדת חסד.

ללמדנו עד היכן צריכה להגיע אהבת ישראל!]

 

דבר זה נלמד מהסיפור של יוסף ואחיו. יוסף אמר לאחיו, שאף שהם חשבו לרעה במכירתו, מכיון שאלקים חשבה לטובה להחיות עם רב, הרי שעשו מעשה טוב ומגיע להם שכר על כך.

 

אנו חייבים להאמין שכל דבר הוא רק משמים, וגם לדעת שאין רע יורד מלמעלה. הכל לטובה! הכל טוב בתכלית! לנו, אין זה משנה מה החבר, שליח ה’, חשב לעשות; שהרי הוא רק כגרזן ביד החוצב בו – כגרזן ביד ה’. האמונה ב”שיתוף” אסורה על יהודי, וזה כולל עניינים שבין אדם לחברו – שאסור לחשוב: מה עשה לי החבר וכיו”ב? כי הכל רק מה’, ואין דבר שחוץ ממנו. אז מה יעשה לי אדם?! ועוד, שעל פי הנהגתנו לחברנו, כך נוהג ה’ אתנו – מדה כנגד מדה, שהרי ה’ צלך (תהלים קכא ה) – כשם שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הקב”ה, כביכול, עושה מה שהאדם עושה. וכשאנו סולחים לחברנו, גם ה’ יסלח לנו, שכידוע, כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו (תהלים קכא ה). ואם כולנו ננהג כך, הרי שה’ יפדה את ישראל מכל עוונותיו ויגאל אותנו מיד ממש! אכי”ר!

 

פרסום תגובה חדשה

test email