מהות לבושי הנפש

הנשמה שהיא רוחנית יורדת לעולם ומתלבשת בלבוש גשמי, כי צריכה לבוא במגע עם העולם ונבראים באמצעות שלשת לבושי הנפש שהם מחשבה, דבור ומעשה, המבטאים את הנפש. וכמו בגדים, לבושי הנפש גם מכבדים את האדם – ר' יוחנן קרי למאני – מכבדותא (בבא קמא צא ב). וכמו שבגדים בגשמיות מסתירים את האדם וגם מגלים אותו, אם הוא תלמיד חכם או יהודי פשוט וכיו"ב, כך לבושי הנפש מסתירים את הנפש, אך גם מגלים לזולת את כחות הנפש: שכל ומדות. וכמו שהבגד מועיל לאדם, כך לבושי הנפש מועילים לנפשו, שמוסיפים אור בשכלו ובמדותיו, ומביאים אותם לידי ביטוי וגילוי, ובלעדיהם כחות השכל והרגש היו נעלמים. כאשר הנפש פועלת באמצעות שלשה לבושים אלה היא מלובשת בהם, וכאשר אין היא משתמשת בהם היא מופשטת מהם, שכמו בגדים אפשר להחליפם – כלבוש תחליפם ויחלופו (תהלים קב כז).

מחשבה, היא הלבוש הפנימי, הלבוש המאוחד, הנעלה והרוחני ביותר מכל לבושי הנפש, לבוש דק ורוחני המאוחד עם הנפש, שהן האותיות הרוחניות של המחשבה, שבעזרתן מקבלת המחשבה את כחות הנפש. [יש שתי בחינות מחשבה: מחשבה תתאה, חיצוניות המחשבה – שחושב מה שמדבר באותיות ממש, בבחינת ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר (ירושלמי ברכות פ"ב דף ד טור ד ה"ד). ומחשבה עילאה – מקור האותיות, מחשבת השכל בלי הרגשת אותיות]. המחשבה מאוחדת תמיד עם הנפש בקשר אמיץ וחזק, ופועלת תדיר ביום ובלילה כמו הנפש, כי המחשבה חשה כל מה שמתרחש בנפש. וכמו בדבור המחשבה מקבלת את החומר שלה מן השכל והמדות; אלא שבניגוד לדבור, בכח המחשבה לקלוט את כל השכל לאורכו ולרוחבו; כי, כאמור, האדם מרגיש במחשבתו את כל מה שמתרחש בנפשו. והמחשבה מגלה אותם לאדם עצמו בלבד. ואילו לדבור המחשבה מוסרת רק חלק ממה שקיבלה מהשכל והמדות, הוא תוכן הדיבור.

דבור, הוא הלבוש האמצעי, הלבוש הנבדל, שאינו מאוחד עם הנפש. הנפש מצטמצמת כדי להתלבש בדבור. הדבור מקבל את החומר שלו וגם את אופן פעולתו מהמחשבה ופועל בהפסקות ולא כל העתים שוות, שעת לחשות ועת לדבר (קהלת ג ז). בניגוד למחשבה, הדבור גשמי – הוא מורכב מקול גשמי, שנוצר על ידי ההבל היוצא מן הלב, ופועל בה' מוצאות הפה: השפתיים, השיניים, החיך, הגרון והלשון; והוא הכלי לכח הדבור הרוחני שבנפש – שהנפש מלאה אותיות גנוזות בהעלם ובאמצעותן מתגלים כחותיה. בדבור מתגלה תוכן השכל והמדות לזולת, אדם בערכו. וכמו שפירש הרבי הריי"ץ את המשפט: חכם – מהו אומר? חכם – מהו? אומר. שבדבורו של החכם מתגלה חכמתו. 

אותיות משמען, גילוי והבאה מלשון אתא (בא) בוקר. לאותיות יש חומר (חיצוניות) וצורה (פנימיות). החומר, הוא ההבל היוצא מן הלב דרך הקנה. הבל זה הוא האות ה"א מקור האותיות – אתא קלילא דלית בה מששא, שהאות ה"א היא אות קלה שאי אפשר למשש אותה, גם לא בכלי הדיבור. מהבל הלב מתהוה קול פשוט, והוא נחלק לכ"ב אותיות כאשר מכה בה' מוצאות הפה. ואילו צורת האותיות היא רוחנית ומקורה בפנימיות החכמה בכח השכל הנעלם – קדמות השכל – שלמעלה מהשכל הגלוי המושג ומובן, וגם ברצון הנפש המדברת. צורת כ"ב האותיות היא כמו אותיות חקיקה הכלולים בעצם הנפש (בשכל הנעלם – קדמות השכל – פנימיות חכמה סתימאה) שלמעלה ממחשבה. בלי צורת האותיות לא היה הבל הפה מכה בה' מוצאות הפה. הדיבור הגלוי הוא רק הארה ממקור הדבור שבעצם הנפש, והוא תלוי ברצון הנפש. כך שהצורה מתלבשת בחומר, ואז הדבור כדבר נוסף – כמו אותיות הכתיבה בדיו על קלף. וכמו שכתוב בליקוטי תורה: שרש הדבור נמשך מבחינת כתר דוקא, שעל שם זה נקרא מדבר, ולכן האותיות הם מקיפים על השכל ומלבישים אותו, כי שרשם למעלה מהחכמה (ליקוטי תורה פ' חוקת עמ' נח). אם כי אי אפשר לשכל המושג להשיג עניין מהות האותיות בעצמותם (ליקוטי תורה פ' מקץ עמ' מב). שכך הוא הקשר בין ספירת החכמה לספירת המלכות, וכלשון הזוהר הקדוש: אבא יסד ברתא (זהר ח"ג רמח א ועוד), דהיינו, פנימיות החכמה (קדמות השכל), שלמעלה מחיצוניות החכמה (השייך לבינה) היא היסוד והשרש לבת היא המלכות, התחתונה והמצומצמת שבספירות, שעניינה אותיות הדיבור. ספירת המלכות אין לה משלה כלום – לית לה מגרמא כלום, היא מקבלת מכל הספירות, כי עניינה לגלות את הספירות העליונות בבריאה, ואף על פי כן, שרשה גבוה מכל הספירות, כאמור. ספירת המלכות נקראת גם פה, כי ממנה נמשכים כב אותיות, שהם כחות ואורות אלוקיים שמצירופיהם נבראו כל העולמות והנבראים.

לכאורה, הדבר תמוה, מה הקשר והשייכות של החכמה שלמעלה מן השכל, שלמעלה מהבנה והשגה, לאותיות הדיבור? לכאורה אותיות הדיבור הוא או עניין שכלי שמסביר את השכל או המידות, או שזה עניין טבעי – הבל היוצא מן הלב, הוא הקול, המכה בה' מוצאות הפה, שכך נוצר הדיבור כפי שרואים בחוש. אולם אדמו"ר הזקן מסביר, שאין הדבר כן, כי הנה התהוות אותיות הדבור אינו דבר מושכל ומוטבע (אגרת הקדש ה; ד"ה לולב וערבה תרנ"ט) – אין זה לא דבר שכלי ולא דבר טבעי. השכל אמנם נותן את תוכן הדבור, אבל האותיות אינן עניין שכלי כלל. וגם אין זה עניין טבעי, שאין מוצאות הפה דומים למיתרי כינור, שכאשר נוגעים בהם, הם משמיעים קולות. אדם המדבר אינו מכוון את ה' מוצאות הפה וכו' כדי לדבר, ואפילו אינו מודע לתהליך המתבצע בה' מוצאות הפה, כאשר הוא מדבר. אין הוא יודע שאותיות גיכ"ק הן חיכיות, ואותיות בומ"ף הן שפתיות ואותיות דטלנ"ת הן לשוניות וכו'. שרש הדבור הוא בקדמות השכל – בעצם הנפש, לכן האדם נקרא מדבר, ואינו נקרא "משכיל". רק כאשר הנפש רוצה לדבר נעשה שינוי בכלי הדיבור – מוצאות הפה – ורק בדרך ממילא באופן אוטומאטי. וראיה לדבר היא שאילם, אינו יכול לדבר אף שיש לו כלי דבור, ואף שיש לו גם קול, שהרי יכול לצעוק; אף על פי כן, אינו יכול לדבר, כי אין לו המשכה מקדמות השכל. וכשמלמדים אותו לדבר, מלמדים אותו לכוון את כלי הדיבור באופן של חיקוי, והוא לומד לדבר לאט ובאופן בלתי ברור. על דרך זה ציפור מדברת באופן של חיקוי כלי הדיבור. לכן גם התינוק שאין לו המשכה מקדמות השכל אינו יכול לדבר אף שמבין הכל. אם כן, כח הדיבור הוא מעצם הנפש, שהנפש מוציאה את האותיות מההעלם אל הגילוי תחילה באותיות המחשבה ואחר כך באותיות הדבור. ומאחר שהאותיות מושרשות בנפש עצמה, שהנפש מלאה אותיות גנוזות בהעלם, כמו שכתוב: ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז), ותרגם אונקלוס: לרוח ממללא, כח השכל יכול להשכיל השכלות רבות מאד, כי הוא מיוחד בעצם הנפש, ובנפש יש הליכה ותוספת נביעה חדשה; מה שאין כן בשכל הגלוי, שמקבל רק איזו הארה, הנמשכת ונשפעת משכל הנעלם. כח השכל הכלול בעצם הנפש הוא המקור לצורת כ"ב האותיות. אם כי מהות ועצמות הנפש היא למעלה מעלה גם ממהות וצורת האותיות, כי האותיות הן רק בחינה אחרונה שבה.

דהיינו, הבל האותיות הוא הלבוש של צורת האותיות. בדומה לאותיות כתיבה בדיו על קלף, שמלבישות את הקלף, אך אינן ממהות הקלף כלל. הבל האותיות הן כמו דבר זר ממש לגבי מהות ועצמות הנפש הרוחנית. ואותיות המחשבה אף שהן רוחניות יותר מאותיות הדבור גם הן דבר זר לגבי מהות הנפש, שאינן מערך רוחניות הנפש. לכן מחשבה ודבור נקראו רק לבושין לנפש, שרק הארה מהנפש מתלבשת באותיות המחשבה והדבור; אם כי הם דבוקים ממש במהות הנפש. מכאן שהנפש היא המדברת, ובלעדיה אין לאותיות שום מציאות. ובדומה לאותיות הדיו הדבוק בקלף, שלבנונית הקלף מאירה את האותיות. ועל כן, אות שאין הגויל מקיפה מד' רוחותיה פסול, שבלעדי הקלף אין לאותיות הדיו מציאות (על פי אגרת  הקדש ה', דבור המתחיל: ויעש דוד שם).

מעשה, הוא הלבוש החיצוני, הלבוש הנפרד, האדם משקיע כשרונותיו ופעולותיו בדברים דוממים וגשמיים, דברים שאינם בערכו. ומבחינה זו הדבור נעלה פי כמה מן המעשה, שהדבור מתייחס רק לבני אדם שהם בערכו. נוסף על כך, מעשה אינו שיך רק לאדם אלא גם לבעלי חיים.

אמנם גם כחות הנפש: השכל והמדות, נמשכים מן הנפש, והם הגילויים המהותיים והפנימיים שלה. אך בניגוד ללבושים הם מתאחדים עם עצם הנפש כאיחוד נשמה בגוף. וכמו שהנפש אינה יכולה לפשוט את הגוף וללובשו, כך כחות הנפש אינם נפרדים מן הנפש. מה שאין כן לבושי הנפש, אף שהם דבוקים בנפש, הם נבדלים מן הנפש. נמצא שהשכל והמדות הם הכחות הפנימיים של האדם, שמשפיעים על מהותו של האדם; ואילו לבושי הנפש אף שנמשכים מן הנפש, מכיון שהם נפרדים ממנה בהיותם הגילויים החיצוניים שלה – בדומה לבגד, שהוא דבר חיצוני לאדם – הם מביעים את פעולות האדם ולא את מהותו. כאשר האדם מפעיל את לבושי הנפש האלוקית הוא בקדושה. תפקיד לבושי הנפש האלקית להטביע את חותמם בעולם, וגם דרכם מקבל היהודי את השפע האלוקי.  

התלבשות הנפש האלוקית במחשבה, דבור ומעשה של תורה

מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה הם ה"לבושין דקדושה" של הנפש האלוקית המורכבת מתרי"ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי"ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי"ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד"ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים. כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה, עולים לקדושה ומתקשרים לאלוקות. בניגוד למחשבה, דבור ומעשה בענייני העולם, שהם לבושי הנפש הבהמית שאינם עולים לקדושה.

אמנם שרשן של מצוות התורה הוא נעלה ביותר ולמעלה ממספר, אולם בהימשכן למטה הן נחלקות לתרי"ג, שהן תרי"ג מיני המשכות מאור אין סוף ב"ה, כדי שאור התורה והמצוות יאיר לנשמת האדם הכלולה מתרי"ג אברים (ראה אגרת  הקדש ז). כי כמו שבגוף יש תרי"ג אברים (רמ"ח אברים ושס"ה גידים), כך בנפש הבהמית המתלבשת בגוף ומחיה אותו יש תרי"ג כחות המתלבשים בתרי"ג האברים. כל כח מחיה אבר מסוים, וכל אבר הוא כלי לאותו כח, העיניים הן כלי לכח הראיה, והאוזניים הן כלי לכח השמיעה וכו'. כך גם בנפש האלוקית יש תרי"ג אברים, ולכל אבר בנפש האדם יש לבוש אחד המיוחד לו והוא אחד מתרי"ג מצוות. שכל אבר בנפש האלוקית הוא כלי לפרט מסוים ברצונו של הקב"ה, הרצון העליון, המתלבש באותה מצוה, עד שהנפש כולה מתלבשת בכל המצוות שהיא עושה. הלבוש הכולל נקרא "חלוקא דרבנן", הם התורה ומצוותיה שמלבישים את כל עשר כחות הנפש וכל תרי"ג אבריה, ואם חסרה מצוה אחת מכל תרי"ג המצוות, נשאר אותו חלק בנשמה ללא הלבוש של מצוה זו, ואז ה"חלוק" פגום – זהו לבושא דחסרא. היום החלוק הזה הוא בהעלם, והוא עתיד להתגלות בגן עדן ובעולם הבא.

כך שבקיום המצוות מתגלים כל כחות הנפש האלוקית על כל תרי"ג אבריה. בשעת לימוד התורה מתגלים בעיקר כחות השכל, ובשעת קיום המצוות מתגלים בעיקר המדות: במצוות עשה – אהבת ה', ובלא תעשה – יראת ה'.

ובפרטות, כחות השכל מתלבשים בהשגת התורה במחשבה ובדבור והמדות מלובשות במעשה; שהשכל (חב"ד שבנפשו) מבין בפרד"ס התורה רק כאשר הוא מתלבש במחשבה, וגם הדבור והמעשה מפתחים את השכל והמדות.

השגיו של היהודי נובעים משני מקורות:

א. כשרונותיו הגלויים – יכולת הכלי לקלוט את הדברים, וזה תלוי במוחו הגשמי, מזגו והרכב החומרים שבו, כמות הלחות שבו וכו'. כמו כן, ברמת הפעילות של כל אחד משלשת המוחין שלו: יכולת החידוש וההמצאה (בחכמה), כושר הניתוח וההשגה (בבינה) וכח ההעמקה (בדעת). ואדם צריך למצות את כשרונויו ויכולותיו הן בכמות – ללמוד הרבה, והן באיכות – שאם יכול ללמוד בעיון שלא ילמד רק באופן שטחי. 

ב. גובה שרש נשמתו – יתכן שיהיה בעל מוח מבריק, אך אם אין שרש נשמתו מתקשר בקשר פנימי לעניין, לא יוכל לקלוט אותו. ולעומת זאת, אדם בעל נשמה גדולה, בעל כח אינטואיטיבי, יכול להתייחס לדברים גדולים ונעלים, אף שאין לו יכולת להבין את העניין, כמו שמציינת הגמרא, שיש אנשים שיש להם הכח לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – שיכולים לדון בנושא עיוני ולהסיק את המסקנה הנכונה להלכה. ומאחר ששרש הנשמה יכול להיות מאחד מעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, יכול כל אחד לקלוט את חלקו בפרד"ס התורה המתאים לשרש נשמתו. אמנם כל יהודי שייך לכל הפרד"ס, אולם בפרטיות, כל יהודי שיך לעניין אחר בפרד"ס. לענייני פשט שמקורו בעשיה, שיכות נשמות מעולם העשיה, לענייני רמז השיכים לעולם היצירה, שיכות נשמות מעולם היצירה, לענייני דרש השיכים לעולם הבריאה, שיכות נשמות מעולם הבריאה, ולענייני סוד השיכים לעולם האצילות, שיכות נשמות מעולם האצילות. וידוע הסיפור על האלשיך הקדוש, שנרדם כששמע תורת הסוד מפי האריז"ל, וחלשה דעתו בשל כך, עד שגילה לו האריז"ל שנשמתו שיכת לתורת הדרש, ולא לתורת הסוד. וזהו שאמרו חז"ל: אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ (עבודה זרה יט א). 

אולם אנו, שאיננו מבינים בנשמות, מתפללים: ותן חלקנו בתורתך, ומצווים ללמוד את כל פרד"ס התורה, נגלה וסוד. שחשוב ללמוד תורה ולדעת את כל התורה כולה, ולפחות עד כמה שאפשר להבין תורה בחב"ד שבנפש, שזה שיך לשכל ולמחשבה.

ראוי להדגיש, שמצות לימוד תורה כוללת דבור בדברי תורה – ודברת בם (דברים ו ז), בין אם יודעים ומבינים ובין אם לא יודעים ולא מבינים. דהיינו, בתורה שבכתב יוצאים ידי חובה גם בקריאה לבד, מה שאין כן בתורה שבעל פה, ואף על פי כן, יש לקרוא את אותיות התורה אף תורה שבעל פה, כי אותיות התורה שרשן למעלה מבחינת התורה. דאורייתא מחכמה נפקת והאותיות שרשן למעלה מבחינת כתר (ראה תורה אור פ' מקץ עמ' מב). וכמו שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה על פי הגמרא: וזהו שאמרו רז"ל סוף פרק קמא דעבודה זרה, לעולם ליגרס אינש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר: גרסה נפשי לתאוה. והיינו משום שעיקר העבודה לעשות כלים רבים לגילוי והמשכת האור, והם האותיות של התורה שיגרוס וילמוד כו', ואז ממילא יומשך ויתקיים האור (סוף פרשת מצורע). דבר זה שיך למעשה, לדבור, וגם למדות: אהבה ויראה.

ועוד שיש גם הרבה מצוות מעשיות שאי אפשר לקיימן במעשה אלא רק בדבור, היינו, רק על ידי לימוד תורה. כי יש מצוות התלויות בבית המקדש או בארץ ישראל, ויש מצוות השיכות רק לאיש או רק לאשה, וכמו כן, מצוות השיכות רק לכהנים או רק ללויים, או רק לישראל וכיו"ב. ומי שעוסק באיזה עניין בתורה, אפילו בדיבור, כאילו קיימו במעשה, ועל זה אמרו חז"ל: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות קי א) כו'. ועוד, שעל ידי הדבור בדברי תורה באופן של ביטול דוקא! נמשך ומתלבש כח הדבור העליון בפי המדבר, וכמו שכתוב: ודברי אשר שמתי בפיך (ישעיה נט כא), ועל ידי זה מתעצם כח פיו לגרש את החיצונים (ראה ליקוטי תורה פ' חוקת עמ' נז). לכן חשובה כל כך תקנת הרבי מה"מ לקרוא וללמוד (וגם אם לא מבינים, יש לקרוא) את הספר ה"יד החזקה" להרמב"ם בקביעות, כי הוא כולל את כל התורה כולה, נוסף לכך, עניין זה קשור בחיי נפשו, כי בזה מתקשר לנשיא הדור מלך המשיח שליט"א.

ועוד מסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה את ערך התלבשות אור ה' הגנוז בתורה בגשמיות העולם הזה, הוא הבל פיהם של עם ישראל, קול יעקב, שמאיר ומחיה את העולמות העליונים והתחתונים בגלוי. שכידוע ליודעי חן, כל דבר עליון מאד אין אורו בא לידי גילוי אלא למטה בסוף מעשה. ואמנם התלבשות אור ה' שבתורה במחשבה דומה לאור הנאחז בפתילה, שהוא אור מועט ודק, ואין פעולתו להחיות העולמות בהתגלות כל כך. ואילו פעולת המעשה והדבור בתלמוד תורה, שגם דבור נחשב למעשה, דומה לאור הנאחז בעצים שהוא גס ועב, אך נעשה ממנו אור גדול ובגילוי. וכמו ההבדל בין אור מדורה לאור הנר. ותכלית האדם להמשיך אור ה' בגילוי מרום המעלות עד סוף המעשה, ולזה צריך אור מדורה שעל ידי דבור בתורה, ולא די באור נר שבמחשבה ועיון בתורה (ליקוטי תורה פרשת "אחרי" עמ' כ"ו).   

אהבת ה' ויראתו

יש לקיים את המצוות כמ"ש: אשר קדשנו במצוותיו – כמו הרי את מקודשת לי, היא בחינת קדש העליון (אגרת התשובה פרק י). וכמו שאין אשה מתקדשת אלא לרצונה, כך אין לקיים מצוות אלא מתוך רצון, אהבה והרגשת שיכות למצוה ולה' מצוה המצוה. ומסופר על אדמו"ר הזקן, שפעם תוך כדי יציאה מחדרו שמע את אשתו הרבנית אומרת לחברותיה: שלי (=בעלי) אומר. אמר הרבי: בגלל מצוה אחת, מצות קידושין, אני שלך; במצוות רבות של הקב"ה, על אחת כמה וכמה שאנו של הקב"ה. הרבי התרגש מזה התרגשות עצומה, השתרע על הרצפה והגיע לדביקות גדולה בהקב"ה. וכמו שהרבנית עוררה את אדמו"ר הזקן לדביקות כל כך גדולה בה', כך עם ישראל, בחינת מלכות, על ידי המצוות מעוררים את מדות ה' הקדושות והעליונות, בחינת זעיר אנפין. ולעתיד לבוא יתקיים בנו: אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) (על פי "היום יום", כג שבט).     

עבודת ה' מתוך הרגל, מצות אנשים מלומדה, היא כגוף בלא נשמה, שלא נמשך עליו אור אלוקי. בדומה לעושה מלאכה בשבת באופן של מתעסק (כגון שהתכוון להישען על קיר ולא ידע שיש שם מתג ונדלק החשמל) או באופן של שלא במתכוון (כגון שמעביר חפצים דרך גרירה ונעשה חריץ בקרקע אף שמודע לכך), שאין זה נחשב למלאכה מהמלאכות האסורות בשבת, אפילו לא מלאכה בשוגג (שוגג משמעו שעשה מלאכה אסורה, כי חשב שזה מותר). כי ה"אני" האמיתי של "מתעסק" ו"שלא במתכוון" אינו בתוך העניין. (ראה "פניני התניא" ח"א עמ' 117). ולחידוד העניין נביא דוגמא מהלכה אחרת, שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה (=מישהו אחר) פטור ממיתה. כך המקיים מצוות בלי כונה, מכיון שאין חיותו בזה, חיותו יכולה להיות בדברים שהם היפך הקדושה.    

ואכן חשוב לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה, כי במדות אלה, שמקורן בהרגש העצמי של האדם, יש כח שמעל השכל. לכן הן מעוררות את האדם לקיים תורה ומצוות מתוך דביקות בה'. בניגוד לשכל שכדי ללמוד ולהבין עניין, האדם מתבודד ומפריש את עצמו מענייניו הפרטיים. כך שהפעולה והמעשה האמיתיים, שנחשבים לקיום המצוות באמת ומקשרות את האדם עם הקב"ה, הם רק כאשר הן נעשות לא רק מתוך הרגל ואפילו לא מתוך הבנה, אלא מתוך התעוררות הלב ברגש פנימי אמיתי של חיות נשמתית בחיות ובעונג ובשלימות; שרואה בתורה ומצוות תכלית חייו, ומקיים אותן מתוך אהבת ה' ורצון להידבק בה' במצוות עשה, ויראת ה' שלא להיפרד מה' במצוות לא תעשה. חשוב שיהיו גם אהבה וגם יראה. אהבה לבדה בלי יראה אינה מספיקה, כי יכולה להביא לנפילה. וגם יראה לבדה אינה מספיקה, כי מי שרק ירא את ה' לא יחפש עוד דרכים להתחזק יותר בעבודת ה'. ובאמת יראה לבדה אינה יראה אמיתית, וכמו שאמר הבעל שם טוב, שיראת ה' בלי שמחה אינה יראה אלא מרה שחורה.

אהבת ה' ויראתו, הן מדתו של כל אדם. כל אדם יכול להשיגן על ידי התבוננות ויגיעה בעבודה פנימית, עד להבנה, שבודאי תכלית ירידת הנשמה לעולם אינה תענוגי העולם הזה החומרי והגשמי, לכן יתרחק מהם ויידבק במקור החיים והטוב. ואף שאהבה ויראה הן שתי מצוות בפני עצמן, בהיותן מצוות כלליות ושרשיות הן מהוות את פנימיות כל המצוות ומביאות את החיות בעבודת ה' בקיום מצוות אמיתי בהידור ובדקדוק, בשמחה ובהרגשת יוקר המצוה; עד שמעורר נחת רוח למעלה ומאיר בו האור האלוקי.

יראת ה' קודמת לאהבת ה' והיא יסוד בעבודת ה' ועיקרה ושרשה. שקבלת מלכות שמים קודמת לכל המצוות; לכן גם פרשת "שמע" שעניינה, קבלת עול מלכות שמים, קודמת לפרשת "והיה אם שמוע". אמנם יש גם יראת ה' הנובעת ונמשכת מאהבת ה'. שבאהבת ה' יש רצון וחפץ להידבק בה', ומזה נובעת היראה שלא להיפרד מה'. לכן אהבת ה' היא המקור לכל המצוות, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה, והמעשה הוא העיקר. שאהבה ויראה בלי קיום מצוות אינה מספיקה, כי רק על ידי קיום המצוות אפשר באמת להידבק בה'.

אהבת ה' היא הצמאון לה', והתורה ומצוות הם המים המרוים את הצמאון. ולמדים זאת מן הפסוק: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה א), כי לכאורה מה מחדש לנו פסוק זה? הרי ברור שמי שצמא שותה מים, ומי שצמא לדבר תורה לומד תורה. אך פסוק זה מלמדנו שמי שצמא לה' – מי שאוהב את ה' – צריך ללמוד תורה, ושאין דרך אחרת באמת לדבוק בה', לבד מקיום תורה ומצוות. אהבת ה' בלי קיום המצוות היא חסרת ערך, כי המצוות הן "אברין דמלכא" – על ידם דבקים בה', ועל ידם מתגלה הקב"ה בעולם. כמו שכל אבר הוא כלי מיוחד לכח מסוים בנפש המתלבש באותו אבר, העינים כלי לכח הראיה, האזנים כלי לכח השמיעה וכו'. כך כל מצוה, המיצגת את רצון ה', היא אבר וכלי לרצון ה', ועל ידה מתאחדים עם בעל הרצון (ראה בהמשך הפרק ובפרק כג).

יראת ה' שנובעת מאהבת ה' – היא יראת חטא, הפחד למרוד במלך ולהיפרד ממנו. כשאין לאדם אימת המלך, ולא קיבל עליו עול מלכות שמים, הוא יכול לעבור בזדון על מצות המלך, ודוקא בעבירה על לא תעשה הוא נקרא מורד בה', לכן היראה היא שרש למצוות לא תעשה. [ואין מדובר ביראת הענש, שעליה לא מדובר כל כך בחסידות, כי יראה זו היא רק "לגרמייהו" – דאגה לעצמו, ואין היא ביטול למלך. עניין הענש הוא רק כדי לתקן את מה שקלקל בחטא… לכן צריך לירא מהחטא ולא מן הענש. אם כי אין יראה זו רע גמור, כי היא מקליפת נוגה, שיש בה קצת טוב].

ולמעלה מזה, היראה יכולה להיות יראה פנימית יותר, יראת בושת, יראת כבוד – שחש כי ה' קרוב אליו, צופה ומביט בו, ואיך יחטא לפניו?! הוא פוחד לעבור על רצון ה', כי ירא לעבור מרשות ה' לרשות הקליפה, המעלימה ומסתירה את החיות האלוקית.

יהודי כשחוטא נותן חיות בקליפה ומחזק את הרע בעולם. אמנם גם הקליפות וסטרא אחרא הן ברואי ה', אך הם חשוכים ולמטה מטה מכל הנבראים, כי חיותם מעטה מאד רק כדי צורך קיומם, ורק על ידי החטאים של יהודים נמשכת להם תוספת חיות, כי יהודים הם בעלי נשמה, שהיא חלק מה'. ומי שיראת ה' בלבו ירא לקלקל ולהוסיף חיות בקליפות המחשיכות את האור האלוקי – ירא להוסיף עוד העלם והסתר על אלוקות. כי הקליפה יונקת את חיותה בשס"ה דרכים – הן שס"ה מצוות לא תעשה, שדרכן עובר כח החיים מן הקדושה לצד הטומאה. ואיך יעמוד לפני המלך כאשר הוא מחזק את שונאו של המלך – הקליפות וסטרא אחרא?!… ועוד שבעקבות העבירה הקליפות נאחזות בו, מלפפות אותו וכרוכות סביבו. ואפילו אחרי שהוא חוזר בתשובה הוא עדיין לבוש לבושים צואים המפריעים לו בעבודת ה', והם ממשיכים ללוות אותו כל הזמן, עד אשר יעשה עבודת תשובה מיוחדת, תשובה עילאה, שיכולה להעלות את הניצוץ האלוקי אפילו מג' קליפות הטמאות. או עד שיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ לעתיד לבוא.

מעלת הלבושים על מעלת נר"ן

לבושי הנפש האלוקית, שהם מחשבה, דבור ומעשה של תורה ומצוות נעלים וגבוהים במדרגתם באין ערוך ולאין קץ מהנפש עצמה – היינו, נפש, רוח ונשמה שבגוף, הם הכחות הגלויים של הנשמה: השכל והמדות, שבהם מתלבשת הנפש האלוקית. שכאשר הנפש המלובשת בגוף, מתלבשת בלבושי הנפש בקיום תורה ומצוות, היא מתעלה למדרגה גבוהה יותר ממה שהיתה בתחילה. הכיצד? כיצד יתכן שלבושים של נר"ן יתעלו על הנר"ן עצמם, הרי לבוש ומלובש אינם בערך זה לזה, והלוא ההגיון מחייב שהנפש חשובה אפילו יותר מהמחשבה, היא הלבוש הפנימי?

העניין הוא שעל ידי לבושי הנפש מתקשרים בתורה, ומגיעים לרמות נעלות יותר ממדרגת הנשמה. כי התורה גבוהה מן הנשמה. אמנם למעלה הנשמה זכה וברה – טהורה היא. אך מפאת השתלשלותה למטה נעשתה מגושמת יותר – שדרגת הנשמה נקבעת לפי אופן השתלשלותה. לעומת זאת, התורה – אף שירדה מלמעלה למטה בסתר המדרגות, שכל דרגה תחתונה מסתירה את הדרגה שלמעלה ממנה, היא נשארת בקדושתה, כמו שהיתה למעלה, שאין התורה מקבלת טומאה. ומה שכתוב: אורייתא מחכמה נפקת – היינו, שהתורה יצאה מן החכמה, משמע, יצאה מן החכמה רק מההעלם אל הגילוי, אך מקורה ושרשה הוא בכתר העליון שלמעלה מחכמה; והכתר גבוה אף ממקור הנשמה, ולכן פנימיותה ועצמותה של התורה הוא בבחינת אין סוף – ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא ט). יותר מזה, היא מאוחדת באין סוף ב"ה – אורייתא וקוב"ה כולא חד, הוא וחכמתו ורצונו אחד, הוא היודע והוא המדע. בניגוד לנשמה שהיא חלק מה' – כביכול חלק נפרד מה', היא בבחינת "אלוקות" שנעשה "נברא". ועל כן הנשמה אינה יכולה להתחבר עם ה'; כי כחות הנפש, אף הנעלים ביותר, אין בכחם להשיג את הקב"ה, שלית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"), אלא רק על ידי תורה ומצוות. התורה מאפשרת לנו להתחבר עם ה', על ידי שמשחזרת את הקשר של הנשמה המלובשת בגוף – רגל הנשמה, עם חלק הנשמה שלמעלה – ראש הנשמה.

נשאלת השאלה: איך אפשר לומר על התורה שהיא חד ממש עם קוב"ה, שהרי הוא אין סוף, ולגדולתו אין חקר (תהלים קמה ג), ולית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"), וכי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח)? ועוד שאלה מצטרפת לזה, אם התורה היא חד ממש עם ה', איך אנחנו יכולים ללמוד תורה, וכי בכח השגתנו לדעת "דעת עליון"?    

התשובה לכך היא: אמנם ה' הוא אין סוף, בלתי משתנה, בלתי מתחלק ובלתי מורכב – ואפילו הנאצלים, שלא לדבר על נבראים, אינם יכולים להשיג ואפילו במשהו את הקב"ה, כי הוא נעלה למעלה מכל תפיסה והגדרה באיזה אופן שיהיה. לא רק שאי אפשר להשיג את עצמותו, אלא אפילו את רצונו, חכמתו, בינתו ואפילו את מחשבתו אי אפשר לתפוס. שהוא כל יכול ונושא הפכים, הוא שלימות הכל ונמנע הנמנעות שאין דבר נמנע ממנו. כשם שיש לו כח הבלי גבול, כך יש לו כח הגבול. עד שכח הגבול וכח הבלי גבול הם קוים שקולים ושוים אצלו, כי הם כחותיו ולא עצמותו, שהוא למעלה מהם. אלא שבחסדו הגדול ובגדולתו וכחו האין סופיים, ומרוב ענוותנותו, כשם שצמצם שכינתו בין שני בדי הארון, כך צמצם הקב"ה ודחס את כל חכמתו האין סופית בצורה מרוכזת בתורה ובמצוות המלובשים בעניינים גשמיים של העולם הזה – כולל תרי"ג מצוות והלכות אין סוף, שהן עיקר התורה שבעל פה, וצירופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן באגדות ומדרשי חז"ל, שגם הם בכלל תורה שבכתב, ומביאים ליראת שמים, כי רוב סודות התורה גנוזים בהם – כדי שהנר"ן המלובשות בגוף האדם יוכלו להשיגו. כך שאפילו מחשבת האדם, שהיא רק משרתת את כחות הנפש מסוגלת לקלוט ולהשיג את חכמת ה', ואפילו הדבור ומעשה יכולים לתפוס את רצונו וחכמתו ית' האין סופיים, על ידי קיום תורה ומצוות בשלשת לבושי הנפש, שבהם מתאחד היהודי עם הקב"ה. כי מעלת הלבושים גדולה מאד, שנותנים לנפש את היכולת להטביע את חותמם על העולם, ובלעדיהם אין הנפש יכולה לפעול בעולם כלל. ודוקא הנר"ן כפי שמלובשות בגוף יכולות לתפוס את חכמתו ורצונו ית' שהן עצמות ומהות של מעלה. ואף שאין ערך ויחס בין הנשמה לתורה, כשם שאין שום ערך ויחס בין בורא לנברא, שאין הנברא תופס מקום אצל הקב"ה כלל. אך בהיות התורה חד ממש עם הקב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד. שנתן עצמו בתורה ובמצוותיה. שלכן יש בתורה כח הבלי גבול – הפוך בה והפוך בה דכולא בה, אף שרק אפס קצהו של גילוי יש בה. על ידי שה' נתן תורה לישראל נתן עצמו לישראל. זהו פירוש המלה אנכי: אנא נפשי כתבית יהבית – כתבתי את עצמי בתורה והבאתי אותה לכם. לכן העוסק בתורה ומקשר דעתו ושכלו בענייניה זוכה במעלותיה – זוכה להתחבר עם חכמת ה' ועל ידי כך להתקשר עם ה'. שיש שלשה קשרים: קשר התורה לה', קשר ישראל לתורה וקשר עם ישראל לה', שנפעל על ידי התורה. כמו שכתוב: תלת קשרין מתקשראן דא בדא. ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה – מאחר שהתורה היא למעלה מן הנפש, היא יכולה לגשר בין הנפש לה'. ועל ידי התורה מתגלה הקשר העצמי שבין ה' לישראל. זוהי הנקודה העיקרית של התורה והמצוות, שהקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא בהם! וכשם שהקב"ה בעצמו כולו חד, פירוש, שאינו מורכב ח"ו מפרטים, ולא שיך בו שום שינוי ושום ריבוי ח"ו, שה' לא יכול להשתנות – כך התורה לא תשתנה לעולם! שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והוא וחכמתו ורצונו נקודה אחת בלתי מוגבלת, אחדות פשוטה ולא מורכבת ח"ו – ששכל התורה היא חכמתו ופסקי ההלכה הם רצונו.

וכאמור, רמ"ח מצוות עשה נחשבים לרמ"ח אברי המלך, שכמו שהאברים הם כלים להשראת הנפש, כך אברי המלך – המצוות הנמשכות מן החכמה, שבה מלובש אור אין סוף – הם כלים להשראת אור אין סוף. וכשיהודי מקיים את המצוות, הוא ממשיך את האור האלוקי רק לכלים דקדושה, ואור זה מתגלה גם בנפשו. כך שאם בלימוד התורה מתאחדת הנשמה (שעיקרה בשכל ובמוח) עם הקב"ה. הרי שבקיום המצוות מתאחדות הרוח והנפש (המדות וכח המעשה) עם הקב"ה.    

אך עדיין נשארת עוד תמיהה: הרי למדנו בפרק ב' על מעלת הנשמה שנמשכה מחכמתו של הקב"ה, וכאילו נמשכה מעצמותו ממש, שהרי הוא וחכמתו אחד, הוא היודע והוא המדע. ואילו פרקנו מדגיש את מעלת הלבושים, שרק על ידם אפשר לעסוק בתורה ומצוות, דהיינו, את מעלת התורה על הנשמה. אם כן, מה נעלה יותר נשמות ישראל או התורה?

יש מדרשים המדגישים את מעלת נשמות ישראל על התורה, כמו בגמרא במסכת פסחים, ובתנא דבי אליהו; המונים דברים שקדמו לעולם, ומציינים, שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר; כפי שמוכיחים הפסוקים בתורה: צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל וכיו"ב. ועוד שעל פי המדרש, הקב"ה נמלך בנשמות ישראל, נשמותיהם של צדיקים, כדי לברוא את העולם, מאחר ששיער בעצמו בכח מה עתיד להיות בפועל, וראה את התענוג שיהיה לו מעבודת הצדיקים – נשמות ישראל. ויש מאמרי חז"ל המדגישים את מעלת התורה על נשמות ישראל, שהרי התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה לברוא את העולם, מכאן שקדמה לכל דבר. ועוד, כאמור, באמצעות התורה מתקשרים לה', מכאן שהתורה למעלה מנשמות ישראל. וכאמור: תלת קשרין מתקשראן דא בדא. ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה – שלשה קשרים מתקשרים זה בזה: ישראל בתורה והתורה בה', והקשר השלישי הוא של ישראל לה' על ידי התורה. ועוד, על פי פנימיות התורה, התורה מתחילה מהכתר, שלמעלה מחכמה ולמעלה מהשכל, והרי כל טעמי המצוות הם למעלה מן השכל, ככתוב: זאת חוקת התורה (במדבר יט ב). ותרי"ג מצוות התורה עם שבע מצוות דרבנן הן בגימטריא – כתר – תר"ך עמודים המחברים בין העליונים לתחתונים. וזוהי מעלת התורה.

אין בכך סתירה, כי יש שני חלקים לנשמה. ואכן, בפרק ב' מדובר בעצם הנשמה, שנקראת נשמה לנשמה, שם כחות הנשמה הנעלמים: חיה ויחידה, שלמעלה מן התורה, שלמעלה מן הכתר. ואילו בפרקנו מדובר בכחות הגלויים של הנשמה: נפש רוח ונשמה. והנר"ן, הם רגל הנשמה, והארה ממנה, הנקראים נשמה. הם כחות הנשמה הפנימיים, שירדו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא להתלבש בגוף, ועל ידי זה הצטמצמו ונעשו מוגבלים ומגושמים, ואף המוחין והמדות שלהם הצטמצמו והתגשמו, ועל כן, הם למטה מן התורה. שאפילו נשמה בגן עדן היא בבחינת "נברא" ובבחינת "יש", כל שכן וקל וחומר, לאחר התלבשותה בגוף. ואילו התורה אף שיורדת למטה, היא נשארת בקדושתה, כמו שהיתה בעולמות עליונים, שאין התורה מקבלת טומאה. ואף שהתורה שלפנינו אינה החכמה האלוקית בשלימותה, אלא רק נובלות חכמה שלמעלה תורה (בראשית רבה פי"ז ה). היינו, מה שנובל מהחכמה ומתלבש בתורה בבחינת הארה בלבד ובבחינת חיצוניות. [ובדומה להבדל שבין אפי רברבי – פני אדם גדול (מראה מרכבה בנבואת יחזקאל) לאפי זוטרי – פני אדם קטן (פני כרוב הדומים לתינוק שבמקדש) (על פי חגיגה יג ב). ששניהם פני אדם, אך פני האחד גדולים ופני השני קטנים. ועל פי פנימיות התורה – "אפי רברבי" הוא כינוי לאור אין סוף המתגלה בתורה, כפי שהיא כלולה עדיין בשרשה בחכמה עילאה שבאצילות בבחינת גדלות המוחין, ואילו "אפי זוטרי" הוא כינוי לאור השכינה כפי שהיא בתורה הנלמדת כאן בעולם הזה לאחר ירידתה והצטמצמותה בסתר המדרגות בבחינת קטנות המוחין (על פי ספר הערכים לר' ישבעם סגל, ערך "אפי רברבי" ו"אפי זוטרי")]. אף על פי כן, מה שכתוב בתורה, הוא הביטוי לחכמה האלוקית, ומקור התורה הוא אף מכתר העליון שלמעלה מחכמה עליונה. והרי התורה נמשלה למים, מה מים בירידתם מלמעלה למטה אינם משתנים, כך בתורה אין שום שינוי גם ברדתה לעולם הזה.

נוסף על כך, אם נדייק נמצא, שאפילו בפרק ב' מדובר על חלק אלוקה ממעל. חלק שנפרד מן המקור, ואילו הרצון העליון שבתורה ומצוות הוא הרצון העליון ממש. משמע, שאפילו פרק ב' אינו סותר את מעלת הלבושים על הנשמה, היינו, מעלת התורה על הנשמה.

ובאמת גדלה מעלת הלבושים גם ממעלת הנר"ן בשרשם. כי הלבושים מבררים את העולמות בריאה, יצירה ועשיה, ובירורים אלה הם משם ס"ג (גימטריה של שם הוי' בצירוף מסוים) שבפנימיות א"ק (אדם קדמון = המחשבה הראשונה הכוללת את כל סדר ההשתלשלות), ואילו הנר"ן ניתקנו על ידי שם מ"ה (גימטריה של שם הוי' בצירוף אחר) היוצא ממצח א"ק, הארה בעלמא (ראה תניא, קונטרס אחרון עמ' קנז). לכן ירדו הנר"ן והתלבשו בגוף לצורך עליה על ידי קיום התורה ומצוות, שהתורה מסיעת להם להמשיך אור אין סוף בתורה ובעולמות מצד עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף.

התורה – מי הדעת

התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, נסעה וירדה בסתר המדרגות בהשתלשלות העולמות ממקום כבודה שם למעלה, עד שהגיעה לעולם הזה, המקום הנמוך ביותר, והתלבשה בדברים גשמיים; לכן אי אפשר להשיג את התורה בשכל והבנה באמת. אף על פי כן, לא חל בה שום שינוי, והיא נשארה למטה כפי שהיתה שם בשרשה למעלה חד עם קוב"ה. רק המדרגות מסתירות את אמיתתה, שבה נמצא הקב"ה. לכן התורה משולה למים. מה מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, הם אותם המים שלא חל בהם שום שינוי, אלא שינוי מקום בלבד; כך התורה בירידתה למטה, לא חל בה שום שינוי. לכן מתאים לעניינינו משל המים ולא משל האור; שאור, שככל שמתרחק ממקורו הוא מתמעט והולך, לא כן המים שאינם משתנים. אמנם בשעת ירידתה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה היתה במצב של סתר, במצב הדומה לשלג, שבו המים נעלמים, שלא התגלה כח העצמות שבתורה; אולם כאשר היא מתלבשת בדברים גשמיים, היא דומה לשלג לאחר שנמס, שאז המים שוב בגילוי. ומכיון שעצם החכמה שלמעלה מתלבשת ומסתתרת בעשיה הגשמית – האותיות הגשמיות של התנ"ך ומצוות מעשיות – ככל שהתורה יורדת למטה מתגלה בה מעלה גבוהה יותר; שירידת התורה והתלבשותה בדברים גשמיים היא מעלה ולא חיסרון. בחינת החכמה שיורדת כאן למטה נעלית מבחינת החכמה שמתגלה בעולמות העליונים, מכיון שלעולמות העליונים מתגלה רק הארה ממנה, ואילו עצם החכמה העליונה, היורדת בסתר המדרגות ומסתתרת בעשיה גשמית, מתגלה דוקא בדברים הגשמיים. כשם שבטיפת מוח האב הנמשכת לבנו מסתתרת עצם חכמתו ולא רק הארה מחכמתו, בניגוד לרב הממשיך לתלמידו רק הארה מחכמתו. לכן דוקא על ידי לימוד התורה בעולם הזה אפשר להמשיך עצמות אין סוף ב"ה. וכך כשיהודי שומר תורה ומצוות למטה, הריהו תופס את חכמתו ורצונו ית' בדיוק כפי שהם אצל הקב"ה למעלה.

המעשה הוא העיקר – נחת רוח לבורא

התורה התלבשה בדברים גשמיים, כדי שנוכל לתפוס אותה בשלשת הלבושים: מחשבה, דבור ומעשה. אמנם בגן עדן אין צורך בשלשת הלבושים, כי שם משיגים רק זיו והארה; אולם את עצם החכמה, שהיא בבחינת מהותו ועצמותו ית', אין הנשמה יכולה להשיג בעצמה אלא רק על ידי שלשת הלבושים, דוגמת שכל עמוק שאי אפשר לקולטו כי אם במשלים ודוגמאות. התורה שבכתב, שבה האור גבוה יותר מאור התורה שבעל פה, זקוקה ללבוש גשמי יותר, ולכן יורדת ומתלבשת בבחינת העשיה באותיות הכתב. לכן גם העיקר בתורה שבכתב הוא האותיות, הנקודות והטעמים, ולא הבנת העניין, ומי שקורא ולא יודע מה הוא אומר, יוצא ידי חובת לימוד תורה, וחייב לברך "ברכת התורה" קודם לכן. ואילו לתפיסת האור, המתגלה בתורה שבעל פה, מספיקה התלבשותו של האור בלבוש הדבור, וכאן לא נוגע כל כך אמירת האותיות בדיוק אלא הבנת הדברים.

מכאן נבין מדוע גבהה מעלת הלבושים לאין קץ; מאחר שעל ידי קיום תורה ומצוות המלבישים את כחות הנפש, הנפש כולה צרורה בצרור החיים, והיא מתרוממת מעלה מעלה בצרור החיים את ה' ממש (עצמותו ומהותו). וזוכה הנשמה שאור ה' (סובב כל עלמין) והרצון העליון, הנמשך על ידי המצוות, מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה. כמו שכתוב: צורי אחסה בו (תהלים יח ג; ועוד), וכתיב: כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה יג). מעלות אלה גבוהות באין ערוך ממעלות הנשמה מצד עצמה, שהיא בחינת "בורא" שנעשה "נברא", מחמת ירידתה בהשתלשלות העולמות.

וזהו שאמרו רז"ל: יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז). שתורה ומצוות הם ראשית חכמה ותכלית חכמה, שבשבילם נברא העולם. לעומת זאת, בעולם הבא מקבלים הצדיקים את שכרם. הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. אמנם זהו גילוי עצום ונפלא, כי נהנים מההשגה של הנשמה בהארה מאור ה',  אולם זהו נחת רוח לנברא, שיש בזה עניין של הרגש. ומה חשוב התענוג שלי, והלוא אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני (על פי סוף מסכת קידושין, גרסת "מלאכת שלמה)? ועוד שמשיג רק זיו והארה מאור ה'. כי אי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים ביותר לתפוס את ה'. כי יש הבדל שבאין ערוך בין בורא לנברא. אולם בקיום התורה ומצוות בעולם הזה תופסת הנשמה את הקב"ה בכבודו ובעצמו ממש, והנפש כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש, כי ה' והתורה הם אחד ממש. ואף שהתענוג העצמי מוסתר ונעלם מעושה המצוה, שאין הוא מרגיש את הרצון והעונג הבלתי מוגבל המלובש במצוה, וגם אין הוא מרגיש שהמצוה היא היסוד של קיום העולם – הוא צריך לשמוח בקיום המצוה. לעתיד לבוא כשהעולם יזדכך מגשמיותו יתגלה לאדם מה גרם בתשובה ובמעשים טובים בזמן הגלות, ששכר המצוה היא המצוה עצמה.  

ואף על פי שהתורה והמצוות התלבשו בדברים גשמיים, ולומד התורה משיג רק את העניינים הגשמיים שבתורה ולא את עצם חכמתו ורצונו של ה' – אין כל הבדל במעלת התקרבותו למלך בין אם הוא מחבק את המלך, כשהוא לבוש לבוש אחד או כשהוא לבוש כמה לבושים. דהיינו, כשאדם משיג את שכל התורה, אף שהוא תופס את התורה, כשהיא עטופה בכמה לבושים וכיסויים, הם הדברים הגשמיים שבהם התורה מלובשת, הוא תופס ומקיף על ידי זה, כביכול, את הקב"ה עצמו הנמצא בתוך לבושים אלה. והעיקר, שעושים נחת רוח לבורא, שנעשה רצונו. וכן אין הבדל אם המלך מחבק אותו בזרועו הימנית, כשהיא מלובשת במלבושיו, כמו שכתוב: וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו). שהתורה שניתנה מימין, היא מצד החסד קו הימין, שעניינו אור וגילוי. כי ה' חפץ להתגלות לברואיו מאהבתו להם על ידי התורה. לכן התורה משולה למים, שהם בחינת חסד. ועוד, כאמור, מה מים היורדים מלמעלה, שואפים להיות למטה, ולמטה הם בדיוק כמו למעלה ללא שום שינוי – כן התורה. ולא עוד אלא שהתורה שיכת דוקא למטה יותר מאשר למעלה, והתקשרות האדם לתורה היא מלמטה למעלה עם עצמותו ממש, כשהקב"ה מקיף עליו מלמעלה למטה; שעל ידי שלומד תורה, שכל התורה, הוא רצונו וחכמתו של הקב"ה, מקיף אותו.