שבת נחמו – הכוח להיות חדורים בתורה ומצוות

הקראת כתבה
יום ראשון י״ח תמוז ה׳תשע״ה
כיצד ניתן ליצור מצב שנהיה חדורים בקשר עם הקב״ה בתורה ומצוות, באופן שלא רק הנשמה תהנה מזיו השכינה, אלא שנחוש זאת גם בגוף הגשמי? שבת נחמו עונה על כך.
מאת ברכה טברדוביץ
שבת נחמו – הכוח להיות חדורים בתורה ומצוות

 

 

אין דבר המפסיק בין חום ההתוועדות לבין הגוף

היה זה בחג הסוכות באחת השנים בשנות הכ״פים, בהתוועדות של הרבי בסוכה. כשהרבי יצא להתוועד, ירד גשם שוטף. כל הנוכחים בסוכה, היו זה במעילו וזה בהגנה על כובעו. גם הרבי יצא לבוש במעיל, וכמובן שהסכך לא רק טפטף, אלא ירד גשם של ממש בתוך הסוכה.

הרבי הגיע למקום, הוריד את המעיל והניחו על הכיסא. מכיוון שהרבי הוריד את המעיל, הורידו גם כל החסידים את מעיליהם. אולי היה זה לא קל לעמוד באופן הזה בתוך הסוכה הגשומה, אך לא שייך שהחסיד יהיה מכורבל במעיל, כשהרבי הוריד את מעילו.

היה אורח אחד, שלא היה חסיד חב"ד, והנסיון להסיר את המעיל במצב הזה היה קשה לו, והוא נשאר לעמוד על מקומו, כשהוא לבוש במעיל. הייתה התוועדות מאד שמחה, אבל דווקא הוא היה היחיד שהצטנן מאד חזק…

לאחר ההתוועדות הוא כתב לרבי: "רבי, השתתפתי בהתוועדות בסוכה, הצטננתי ונהייתי חולה. אבקש את ברכת הרבי״. הרבי ברכו, אך הוסיף שזה היה בגלל שלבש מעיל, דבר שהפסיק בין החום של ההתוועדות לבין הגוף שלו…

והשאלה הנשאלת היא, כיצד אכן ניתן ליצור מצב שלא יהיה הפסק בין הגוף שלנו לבין חום ההתוועדות, חום של לימוד תורה, חום של מצווה? כיצד ניתן ליצור מצב שנהיה חדורים בקשר עם הקב״ה, באופן שלא רק הנשמה תהנה מזיו השכינה, אלא שנחוש זאת גם בגוף הגשמי?

שבת ״נחמו״, וכן שאר שבע שבתות הנחמה נותנות מענה לשאלה זו.

 

שבע שבתות הנחמה – לא מסתפקים

סדר שבע הפטרות הנחמה – שבע דנחמתא – מורה על אופן הנחמה, שהולכת ומתוספת. מצד בקשתם של ישראל, שאינם מסתפקים בנחמה שלפני זה, אלא רצונם הוא לחוש את הגאולה בפועל ממש. לא כעניין חיצוני, אלא בפנימיות – הכוללת את הגוף והנפש[1].

מבואר באבודרהם, שההפטרות של שבע דנחמתא הם באופן של שקלא וטריא, משא ומתן, בין הקב״ה לכנסת ישראל, באופן הבא[2]:

לאחרי ההפטרה הראשונה ״נחמו נחמו עמי[3] ״, שהקב״ה אומר לנביאים ״נחמו נחמו עמי״, משיבה כנסת ישראל:

״ותאמר ציון עזבני ה'[4]״, כלומר, אינני מתפייסת מנחמת הנביאים. והנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב״ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומים שלנו, ״עניה סוערה לא נוחמה״[5], ועל זה חוזר הקב״ה ואומר: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם[6]", הוא מקבל את התביעה והטענה, והוא עצמו ינחם את כנסת ישראל. בהמשך לזה מגיעים להפטרות החמישית והשישית – ״רני עקרה לא ילדה[7]״ ו״קומי אורי כי בא אורך[8]״, שאלו הן הנחמות שהקב״ה עצמו אומר לעם ישראל. על כך משיבה כנסת ישראל להקב״ה בהפטרה השביעית – ״שוש אשיש בהוי'[9]״.

כלומר, עם ישראל מבקש נחמה סופית, ללא תחנות נוספות בדרך. נחמה שתקיף את כל העניינים.

 

״נחמו נחמו עמי״ – מדוע הכפילות?

כבר בהפטרה הראשונה שלאחר תשעה באב, מתעוררת תמיהה למראה כפל המילים[10]: ״נחמו נחמו עמי״. המדרש מתייחס אל שאלה זו, ועונה[11]:

״אתה מוצא, שבדבר שחטאו ישראל – בו לקו ובו מתנחמין כו'. חטאו בכפליים, דכתיב[12] חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפליים, דכתיב[13] כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפליים, דכתיב נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם״.

על דרך זה נאמר בילקוט שמעוני[14]:

״כתיב נחמו נחמו עמי. למה שתי פעמים? רבי אומר: לפי שכל מכות שלקו כפולות היו, שכן ירמיהו אומר שבר על שבר נקרא[15], בכה תבכה[16] כו'. וכל כך למה? לפי שחטאה בכפליים, שנאמר[17] כי שתים רעות עשה עמי. וכיון שחטאו בכפליים, לקו בכפליים כו'. ולפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות, שנאמר: נחמו נחמו עמי״.

הרבי שואל מספר שאלות לגבי מדרשים אלו[18]: אם הכוונה שחטאו פעמיים, מה החידוש בכך שלקו בכפליים והתנחמו בכפליים, והרי דבר ברור הוא שעל כל חטא מגיע עונש, ועל ידי המחילה – נחמה. ואם נאמר שהנחמה הייתה על עניינים שונים, כמו שמבואר בכמה מדרשי חז״ל[19]: הנחמה האחת על בית ראשון, והשנית על בית שני. נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, ועוד, מדוע לא נאמר: נחמו עמי נחמו עמי, שיובן שכל נחמה היא עניין אחר. וכן מהי המשמעות של ״מצוותיה כפולות״ ומה שייכות דבר זה לעניין החטא?

ולכן מובן, מבאר הרבי, שלא מדובר במספר נחמות, אלא מדובר על נחמה אחת כפולה באיכותה, שעמי האחד והיחיד מתנחם בה!

 

בית המקדש – בית כפול, גשמי ורוחני

בית המקדש היה בית כפול – בית גשמי ורוחני גם יחד בגלוי. כבר בנתינת התרומות למשכן נאמר[20]: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי", הגשמי מתחבר עם הרוחני. בית המקדש היה מרהיב ביופיו הגשמי, והיה המרכז המפואר של בני ישראל. אך עניינו העיקרי היה ״ושכנתי בתוכם״ – בגלוי, וגם לאחר החורבן[21], ״שכינה אינה בטלה״.

ולכן גם חורבן הבית היה כפול – ״לקו בכפליים". וכמו כן "מתנחמים בכפליים״ – הנחמה על כך כפולה היא, ובאה על ידי עבודת האדם, שגם היא כפולה – ״מצוותיה כפולות״.

אצל אחת המשפחות בצפון הארץ, התיישב האב לכתוב מכתב לרבי. לפתע נכנס הבן הקטן במרוצה ובשמחה אל החדר, ובידו מכתב – גם הוא רוצה לשלוח מעטפה לרבי. מה יש בתוך המעטפה, התעניין האב לדעת, והבן הראה את החול היפה ביותר שבחר מהגינה… התלבט האב מה לעשות, התייעץ עם המשפיע שלו, שאמר לו שהיות והבן הכניס במעטפה המיועדת לשלוח לרבי, שישלח.

כעבור מספר שבועות הגיעו שני מכתבי תשובה מהרבי. האחד מיועד לאב, והשני לבן. וכך כותב הרבי: ״נעם לי מאד לקבל את המתנה ששלחת לי מארץ הקודש…״ – הרבי העצים את החול הפשוט, והגביה את המעשה הקטן של הילד הקטן אל על.

בכל מצווה יש לזכור ולדעת, שבאמצעותה מעצימים את החומר, מחברים גשמיות ורוחניות גם יחד, ממש כמו העבודה בבית המקדש.

 

להפוך את העולם ל״דירה״ כפולה

בית המקדש מהווה סמל לכל המצוות, שעניינן הוא להחדיר אלוקות לגשמיות העולם, לאחד את הגשמי והרוחני גם יחד. אם כן מהו החידוש בכך ש״מצוותיה כפולות״, והרי זו היא כל המטרה של קיום המצוות? אלא החידוש הוא שאין היהודי מקיים שני אופני עבודה שונים, אחד בנשמתו ואחר בגופו, אלא שישנה אצלו עבודה אחת כפולה – בגשמיות וברוחניות גם יחד.

 

קיום המצוות באופן של ״מצוותיה כפולות״

קיום המצוות צריך להחדיר אלוקות בגוף. שלא יהיו שני עניינים, גוף ונפש, אלא עניין אחד ומאוחד! על המצוות שבלב, כמו תפילה, אהבת ה' ואהבת ישראל, להיות חדורות אצל האדם, עד שירגיש זאת בגופו ממש. אהבה זו תפעל שינוי והזזה בבשר הלב הגשמי: תנועות קצב הלב מהירות, לבו משתוקק ובוער כאש, וזה ישפיע עד למעשה בפועל, לא מצווה כמס שפתיים, אלא חדורה בכל האיברים.

וכן לימוד התורה יהיה באופן של ״כל עצמותי תאמרנה״[22]. אמנם הלימוד וההבנה הם במוח, שהוא ״קר״ במהותו, אך עם כל זאת הלימוד יהיה באופן שמשפיע על הגוף הגשמי. כפי שניתן לראות, שכאשר השכל והמחשבה הם ביגיעה והתעמקות, הרי זה פועל שינוי ותזוזה גם בחומר המוח. כמבואר בספרי רפואה, והובא גם בחסידות, שעל ידי העמקה בשכל נעשים יותר קמטים במוח הגשמי, וזה מרחיב את שטח המוח הגשמי ונותן אפשרות להבנה עמוקה ורחבה יותר.

נעשית כאן מצווה ופעולה כפולה – השכל והמוח הגשמי לומדים תורה, כמו שנאמר[23], שאם הלמידה נעשית באופן של ערוכה בכל רמ״ח האיברים, אז היא משתמרת – האדם זוכר את תלמודו.

וכן כל המצוות, כאשר הן מתבצעות לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא באופן שהן חדורות בגוף הגשמי, מתוך חיות ושמחה, מתוך כוונה פנימית ועמוקה, באופן ש״מצוותיה כפולות״ – על ידי זה מתבצעת גם הנחמה הכפולה של ״נחמו נחמו עמי״, בבנין בית המקדש הכפול.

 

נחמו נחמו עמי – למעלה מטעם ודעת

בעניין ״מצוותיה כפולות״, ניתן לראות עניין נוסף, הנלמד ממצוות הצדקה. אם אדם איבד סלע, ומצאה עני, הרי הוא קיים את מצוות הצדקה. למרות שאין לו בזה שום כוונה, ומצווה זו נעשתה למטה מטעם ודעת, אך היות והיא מחוברת בשורש העניינים עם למעלה מטעם ודעת, הרי שמתחברים במצווה זו, הלמטה מטעם ודעת עם קבלת עול שעניינה למעלה מטעם ודעת. וכן בכל המצוות.

על פי זה נמצא, שהפירוש ב״מצוותיה כפולות״ הוא לא רק גשמיות ורוחניות, אלא גם השלמות שלמעלה מטעם ודעת עם טעם ודעת, המצווה היא נקודה אחת שכוללת את כל הקווים וכל המעלות והשלמויות… הכפל מורה שזה קשור עם העצם, עצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל גדרי גשמיות ורוחניות וחיבור שניהם.

 

משיח הוא בחינת יחידה הכללית

מנין הכוח לקיים תורה ומצוות בדרגה כה נעלית? נתבונן בנבואה זו של ״נחמו נחמו עמי" שנאמרה על לעתיד לבוא, ובה מודגשת נקודת היחידה של משיח בן דוד, הכוללת את כל הקווים והשלמויות עד אין סוף. וכל המתחבר אל המשיח, צדיק הדור, הרי שבכך מקבל את הכוחות להתאחד עם קיום המצוות באופן המעולה של המצווה, המהווה הכנה לקראת הגאולה ־ קיום המצווה באופן שאור אין סוף חדור בכל אבריו בגשמיות כפשוטו.

 

ההתקשות לרבי מעלה אותך אל האין סוף

מסופר על הבעל שם טוב[24] שבהיותו בבראד אצל ר' חיים – ראש חכמי בראד, עדיין לא נטל את ידיו בעת שהיה צורך בכך. פגעה בו עגונה ואמרה: ״איני מניחה לכם להיכנס עד שתאמרו לי היכן בעלי״, ואמר לה: ״בעלך הוא בקהילת קודש לאויסגראד״.

על שאלת ר' חיים, איך אמר רוח הקודש בלא נטילת ידיים, השיב הבעש״ט: ״כמו שהנני רואה את הצלחת הזו בראיה גשמית, כך אני רואה שם בראיה גשמית ממש״. ראייה שחוצה את מגבלות עולם הזה. וכאשר מתחברים אל הצדיק, מתחברים אל נקודת היחידה לייחדך.

 

התקשרות לרבי – יחידה ליחדך

סיפר ר' גבי שפיצר: כשעדיין לא הכיר את חב״ד, נקלע לקשיים והתבודד במירון. הוא התפלל במר ליבו והחליט 'אם יהיה צדיק שיוביל אותי יד ביד, אני אלך אחריו'.

בנסיעה ללונדון, התיישב לידו יהודי הדור פנים. השיחה הייתה מעניינת, והיהודי הוציא את ספר ה'תניא' והם החלו ללמוד… כאשר הגיעו למקום – השעה הייתה מאוחרת בלילה, ור' גבי החליט להישאר בשדה התעופה עד אור הבוקר. לפתע הופיע אברך צעיר ובקשה בפיו, שיבוא ללון בביתו, היות וגר לא הרחק מהמקום. לאחר התלבטויות החליט להיענות להזמנה, והצטרף אליו. להפתעתו, בחוץ המתין לו היהודי המבוגר שאיתו שוחח במהלך הטיסה – ר' מענדל פוטרפס. ר' מענדל התנצל בפניו על כך שלא הזמינו מראש, היות ו'אין אורח מכניס אורח', ולכן חיכה שיבוא נכדו, האברך הצעיר, ויזמינו.

וכך סיפר ר' מענדל: קיבלתי הוראה מהרבי לנסוע ביום חמישי ללונדון ולחזור ביום ראשון. דאגה מילאה את ליבי – אולי העניין קשור בבריאות משפחתי הדרה בלונדון? ואולי סיבות אחרות. אך חסיד לא שואל הרבה, וכחייל נאמן מבצע פקודה! כאשר נפגשתי עמך בטיסה – מספר ר' מענדל – ושמעתי ממך שהתפללת 'אם יהיה צדיק שיובילני, אלך אחריו' – הבנתי את שליחותי.

ב״ה, בעקבות פגישה זו השתתף ר' גבי שפיצר רבות בשיעורי חסידות בלונדון, והפך לחסיד חב״ד מן המניין.

הרבי שומע אנחה של יהודי, ומרומם אותו בדרכים שונות למעלה מהמקום, למעלה מהזמן ולמעלה מהנפש.

 

ההתקשרות מרוממת אותנו אל על

ההתקשרות אל הרבי מעלה אותנו לדרגות גבוהות, מעוררת את היחידה שבנפש, מאחדת אותנו עם עצמות ומהות. וכך מעוררת אותנו לקיים מצוות באופן של התעלות, באופן של 'מצוותיה כפולות' – קיום מצוות בגוף ונפש, עד שנגיע בעזרת ה' לנחמה הכפולה: ״נחמו נחמו עמי״ – שפע גשמי ורוחני גם יחד.

 

 

מקורות



[1] התוועדויות תשמ"ח ת"ד עמי 48ו.

[2] סדר הפרשיות וההפטרות – בשם המדרש.

[3] ישעיה מ, א.

[4] שם מט, יד.

[5] שם נד, יא.

[6]שם נא, יב.

[7] שם נד.

[8] שם ס.

[9] שם סא.

[10] שם מ, א.

[11] איכה רבה ספ"א.

[12] איכה א, ח.

[13] ישעיה מ, ב.

[14] איכה רמז תתריח.

[15] ירמיה ד, כ.

[16] איכה א, ב.

[17] ירמיה ב, יג

[18] התוועדויות תש"נ ח"ד עמ׳ 116.

[19] יל"ש ישעיה רמז תמד.

[20] ר"פ תרומה ובפרש"י.

[21] רמב"ם הל׳ ביהב"ח פ"ו הט"ז.

[22] תהלים לה, י.

[23] עירובין נד, רע"א.

[24]  רמ"ח אותיות, אות ר"ג.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email