יום רביעי י״ב מרחשון ה׳תשע״ה

 

 

לשם מה נדרשת "אמונת צדיקים"?

 

יש אומרים שניתן לזהות חסיד חב"ד מקילומטר, והסיבה כי אצל חסידי חב"ד הנהגות ומנהגי החסידים באים במוחצן בהנהגתם. ולכן כשתראה חסיד חב"ד יורגש בכל ישותו את הליכות החסידים ומנהגי החסידים.

כשם שבתורה יש תורה ומצוות, והתורה מלמדת את אופן עשיית המצוות, כך גם בתורת החסידות ישנה תורה וישנם מצוות החסידות ואדרבה הרי כבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "לא המדרש עיקר אלא המעשה". וממילא כשהמעשה הוא עיקר הרי כשחסיד עושה מעשה חסידי אצלו הוא במוחצן וניכר לעיני כל.

במסגרת מאמר זה אנסה לבאר מקצת הנהגות חסידיות שברובן למי שאינו אמון על תורת החב"ד נראים כתמוהים. ולא פעם נתקלתי בשאלות מסוג זה וזה ההזדמנות לבאר את הדברים.

יש השואלים מדוע בחב"ד ישנה ההערצה עמוקה מאד ויחס מפליא לרבי אחרי הכול מדובר בבשר ודם, וגם אם מדובר על אמונת צדיקים עדיין בחב"ד מגזימים.

כאן ננסה לבאר את עניין אמונת הצדיקים בכלל והערצה הנפלאה לרבי בחב"ד. ויעזור לנו השם להציג הדברים כראוי.

 

משה רבנו – רעייא מהימנא

 

כידוע בכלל מעת בריאת העולם היה הסדר שהקדוש ברוך הוא היה מתגלה לאנשים פרטיים בעת הצורך ואפילו לא יהודים ולא בני בריתנו זכו לדיבור ישיר עם הבורא יתברך.

כך נמשך הדבר מאדם וחווה, קין הבל, נח ובניו, אברהם ושרה וכל הסובבים אותו, יצחק ורבקה, יעקב ובניו ואפילו עשו הרשע ולבן הארמי. עד שבא יוסף הצדיק ובחלומו הוא רואה הוראה חדשה מאתו יתברך מעתה הכול יתרכז דרך צדיק יסוד עולם אחד. ולא רק האחים הקדושים יצטרכו לפנות לקדוש ברוך הוא דרך האחים אלא כל השפע שיש בעולם השמש והירח והתבואות מגד שמש ומגד גרש ירחים הכול יעבור מעתה דרך הצדיק שבדור בחינת כל העולם ניזון "בשביל חנינה בני".

האחים הקדושים אחי יוסף הצדיק נזעקו כנגד כך ורצו שימשיך הסדר הישן שלכל אחד יכולה להיות הזדמנות לקשר ישיר לבורא העולם, אך יוסף הצדיק הודיע להם שמעכשיו הקדוש ברוך הוא לא יפנה אלא לצדיק הדור בלבד.

ואכן גם מתן תורה ניתן לאדם אחד שלכאורה היה יותר טוב שרבים יקבלו את התורה אך הסדר נקבע על ידי הבורא יתברך שהתורה תינתן דרך אדם אחד. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע".

ולא רק תורה אלא כל צורכיהם של ישראל עובר דרך משה רבנו. "וזאת הברכה אשר ברך משה" כל הברכות וההמשכות לעם ישראל בזכותו של משה רבנו שנקרא "רעייא מהיימנא" שפירושו בלשון הקודש "רועה נאמן".

משה רבנו עליו נאמר בדברים פרק ה' פסוק (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:, הוא הממוצע המחבר ומקשר את עם ישראל לקדוש ברוך הוא, ואת הקדוש ברוך הוא עם ישראל עמו. ובהיותו רועה נאמן משפיע הוא שפע ברכה ברוחניות ובגשמיות לעם ישראל "צאן קדושים".

אך תפקידו העיקרי של משה רבנו "רעייא מהימנא" הוא להיות רועה האמונה כלומר ומאחר ונתגלו במשה רבנו תכונות נפלאות של רועה נאמן ומסור הדואג ומפרנס את הצאן בחר בו הקדוש ברוך הוא להיות הרועה והמפרנס את האמונה.

הרועה מפרנס את האמונה בשני מצבים: א. על ידי דוגמא אישית כשמתבוננים ברועה ורואים את ביטולו המוחלט לרצון הבורא יתברך עד שאין הוא מציאות לעצמו אלא כול כולו בטל לאלוהות ומרכבה אליו יתברך ואין מעליו אלא השם אלוהיו בלבד. ב. הרי הוא משפיע ומעורר את הציבור לבצע את דבר השם, לעשות את רצונו יתברך וללמוד את תורת השם. כלומר תפקיד הרועה הוא "ורבים השיב מעון".

דווקא על ידי צדיק יסוד עולם שהוא בעל בחירה כמו "משה איש האלוהים" שמצד הראיה החיצונית הוא נראה אנושי מאד וילוד אישה. אך מצד שני הוא "אלוהים", "ותחסרהו מעט מאלוהים". ועל זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "הרוצה לידבק בשכינה ידבק בתלמידי חכמים".

שמעתי פעם משל על זה מחסידים: שהיה פעם מלך גדול ולו בן יחיד שנולד לו לעת זקנותו וכל אהבת המלך אל בנו יחידו, אך אסון כבד פקד את המלך כשבנו חלה במחלת השיגעון, הבן החליט שהוא מעתה יהיה תרנגול. פשט בן המלך את מלבושיו כי תרנגול אינו לובש בגדים והחל להסתובב בחדרי הארמון ולנקר באשפה כדי למצוא את מזונו. כל רופאיו של המלך נלאו למצוא מזור למחלתו. עד שהגיע לארמון רופא שהחליט לרפאות את בן המלך בשיטה מוזרה הוא עצמו הצטרף אל הבן מלך והחל להתנהג יחד איתו כמו תרנגול, זה קורא בקול קו קו קוריקו, וזה משיב לו קו קו קוריקו, זה הולך בלי לבושים ואף הרופא פשט את מלבושיו, מפעם לפעם הוא שכנע אותו להוסיף בהתנהגותו דברים שגם תרנגולים יכולים לעשות, כמו לאכול עם סכו"ם, לשבת על כסא ללבוש לבושים עד שהחזיר אותו לדרך הישר. כך בנמשל הוריד הקדוש ברוך הוא לעולם נשמה שמתנהגת בחיצוניות כאחד האדם, ואף הוא בעל בחירה אלא שהוא אינו בערך כלל למשוגעים הנמצאים בעולם הזה, והוא בא ללמדנו איך הבן מלך צריך להתנהג.

עוד שמעתי מחסידים ש"רבי" זה ראשי תיבות "ראש בני ישראל" כלומר משה רבנו הוא הראש לעם ישראל והעם נחשב לרגלי משה כנאמר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו". והראש לא נרגע עד שהוא יודע שכל הגוף מכוסה ומוגן כך רבי סוקר כל אחד ואחד מתלמדיו ומקשריו ובוחן אותם ומצבם הרוחני ודואג ומשפיע עליהם שפע רוחני וגשמי.

 

אהבה וביטול של חסידים לרבי

 

הרבי יוסף יצחק כותב בליקוטי דיבורים: "כשקוראים המכתבים של הרביים, הן מכתבים כלליים והן מכתבים פרטיים, רואים את האהבה והחיבה של הרביים לחסידים. האהבה הגדולה ביותר בלשון בני אדם היא אהבת האדם לבנים, הנה באמת גם אהבה זו היא כלא חשיבא לגבי האהבה שרבי אוהב את החסיד".

אם נתבונן כמה משקיע הרבי להצלחת החסיד מבחינה רוחנית והעמדתו על הגובה הנכון בעבודת השם ותיקון מידותיו, כמה מחשבה צריך הרבי להשקיע על כך וכמה התבוננות במצבו של החסיד ולפעמים לסבול עבור הטבת מצבו של החסיד. זה עצמו כמים הפנים אל הפנים צריך לעורר חיבה ואהבה וביטול נפלא לרבי. מסופר על אברך שנכנס לרבנו האמצעי ליחידות והתאונן על מצבו הרוחני ואילו רבנו הפשיל את שרוולו וחשף את זרועו, ואמר לאברך ראה נא כמה צפד עלי עורי מחטאות נעוריך.

באופן אישי אוכל לספר כי מספר פעמים בחיי פניתי לרבי מלך המשיח שיחיה לאורך ימים טובים אמן בבקשה לברכה על בעיות שונות ומשונות, וזכיתי למענה מהרבי "אזכיר על הציון". שפירושו לא רק שהנני מברך אותך שהבעיה תיפטר אלא אומר לי הרבי מלך המשיח שיחיה לאורך ימים טובים אמן הנני מתכוון לסור לציונו של חמי (הרבי יוסף יצחק) ולהעטיר תפילה עבורך, ואם רק נתבונן הרבי נוהג להתפלל על כל הבקשות שהועברו אליו מכל קצווי תבל, ואת כל הבקשות הוא לוקח לציון הרבי הקדום ושם הוא עומד שעות רבות ומתפלל על כל אחד ואחד, כשהוא עומד על רגליו יחף מפני קדושת המקום, ומתוך טבילה במקווה ובתענית. אגב סתם צריך לשאול כל אחד מי מחבריך!!! מוכן לצום עבורך? וכאן עומד הרבי שעות רבות בגילו המופלג צם ומתענה ומתפלל עבורך. רק זה לבד צריך היה לעורר רגשות אהבה עזים לרבי. אם כן, אין פלא שכל חסיד מייחל לעצמו שיוכל לגרום נחת רוח לרבי.

אהבת החסיד לרבו ואהבת הרבי לחסידיו אין לה דמיון ודוגמא כלל בגשמיות. בעולם ידועים כמה סוגי אהבות: אהבת אחים, דיבוק חברים, אהבת בן להוריו, אהבת זוגות אוהבים. אבל מעל הכול ומעל כל דמיון אפילו ישנה אהבת הרבי לחסידיו.

שמעתי פעם אמרה חסידית המיוחסת לרב הצדיק החסיד הדגול ר' יצחק אייזק מהומיל: שלמה המלך היה נעלה בחכמה, ככתוב במלכים א' פרק ה' פסוק (כו) וַיהֹוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: כלומר החכמה נתונה לשלמה המלך, ויתירה מכך היא נתונה לו מאתו יתברך כ"שכל הנותן בעין יפה הוא נותן". אין יותר נפלא וטוב, גדול ויפה, רם ונעלה ממידת החכמה ועל אחת כמה וכמה כשהחכמה ניתנה מלמעלה ומאתו יתברך. מכל מקום לא היה לשלמה המלך "רבי". אביו שלמדו תורה וחכמה הסתלק ממנו בהיותו בן 12 שנה בלבד. ואף גם זאת כי אב אינו רבי כי רחמי האב מתגברים לפעמים על הנדרש בחינוך ובהשפעה וכידוע מעניין "ולא עצבו אביו מעולם" (הנאמר לגבי דוד ואדניה בנו). אילו לשלמה המלך היה רבי חכמתו הייתה נעלית יותר, ואם הוא היה חסיד מן הסתם היו לו חברים חסידיים, ובוודאי היה יושב עימהם בהתוועדות חסידית, ואז היה משיג את הפלא הגדול ביותר שיש בבריאה והיא אהבה של רבי וחסידים שהיא למעלה מכל סוגי האהבות שישנם בעולם, ואז מן הסתם היה מחבר את ספר "שיר השירים" לא על אהבת דודים וזיווג אלא על אהבת חסידים לרבי והיה מראה את מעלת האהבה ואוהב ואהוב.

 

התקשרות רבי וחסיד

 

שוחח פעם הרבי שלום דוב בער עם בנו הרבי יוסף יצחק והסביר לבנו מהו ענינו של רבי וחסידים, וכך מספר הרבי יוסף יצחק: "ישנם ששה עניינים: אב ובן, עצם והתפשטות, מאור ואור, היולי וגילוי, עיילה ועלול, אין ויש. אבי הרבי שלום דוב בער ביאר לי באריכות בביאור ארוך ומסודר במשך שעות ארוכות מהותם של כל זוג מהששה ואחר כך הסביר את ההפרש שיש ביניהם, ולבסוף את יתרון המעלה שיש באחד על משנהו, ולסיום מראה לי לדעת את היחס וההתקשרות וההתעצמות של רבי וחסיד, שהוא מקבץ מכל ששת העניינים, והוא כלול מכול המעלות והיתרונות שיש בכל אחד על חברו, וסיים אבי את דבריו באומרו: "מבין אתה מהו רבי אצל חסיד, ויתירה מזו מהו חסיד אצל הרבי, הוא בן ויש, הוא התפשטות ועלול, והוא אור וגילוי. והחסיד מבין ומרגיש שהרבי עבורו הוא אבא ועצם מאור והיולי עיילה ומקור ואף יתר על כן כי בכל זאת רבי וחסיד הוא משהו שמעל כל הששה ובעל יתרון המעלה עליהם.

 

דרכי ההתקשרות

 

ישנם ארבעה אופנים בהתקשרות רבי וחסיד:

א. רב ותלמיד – דהיינו משפיע ומקבל כלומר קירוב גשמי חסיד נוסע לרבי ונמצא בקרבת מקום גשמי ליד הרבי ומקבל השפעה בראיית פניו בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך" עם כל המשמעות הנפלאה הנובעת מכך.

ב. התקשרות ודבקות – דהיינו לימוד חסידות מאמרים ושיחות של הרבי ובכך מתקשר החסיד ודבק ברבו.

ג. רבי וחסיד כמו אב ובן – זהו הכניסה לחדרו של הרבי לראיון אישי ביחידות ושם בקירוב לבבי מקבל החסיד הדרכה אישית לתיקון מידותיו והנהגתו ומקבל סדר עבודה אישי מהרבי.

ד. רבי וחסיד כמו מאור ואור – ביצוע כל הוראותיו של הרבי.

הרבי יוסף יצחק מסביר "ההתקשרות האמיתית היא בלימוד המאמרים והקונטרסים , בהתוועדות אנשי שלומנו שיחיו ובהתעוררות האהבה. מנהג חסידים המקושרים – בכל דור ודור – שהיו קובעים להם זמן מיוחד, מהם שעה ליום ומהם פעם בשבוע להתעורר ברגשי אהבה למורם ורבם. בהתעוררות רגשי האהבה היו מציירים לעצמם במחשבה את הזמנים בהם נוכחו ביחידות או את הזמנים באם שמעו דברי אלוהים חיים מפי הרבי או בהיותם בצוותא יחדיו עם הרבי בהתוועדות. ובכך היו מקושרים לרבי.

חסיד מקושר לרבי שלו והרבי מקושר לעצמות אין סוף ברוך הוא ועל ידי ההתקשרות של החסיד עם הרבי מקשר הרבי את החסיד לעצמות אין סוף ברוך הוא.

ארבעה דברים בהתקשרות שיתבארו בהמשך: א. נסיעה לרבי, ב. לימוד חסידות של הרבי, ג. כניסה ליחידות והתעוררות האהבה של חסיד לרבו. ד. ביצוע הוראותיו של הרבי.

 

נסיעת חסידים לרבי

 

אהבת הרב לחסידיו ואהבת החסיד לרבו אינה סובלת מגבולות ומרחקים אין מרחק גשמי מפריע לאהבה זו והיא חוצה הרים ובקעות ימים ואגמים. מכל מקום האהבה מושכת להיות ראיית פנים בפנים כדי שיהיה גם קירוב גשמי ואף אם החסיד גר במרחקים ולמרות שנסיעת החסיד לרבו כרוכה בטילטולי דגברא ובביטול תורה ובמניעת מנוחת הנפש הקיימת אצל אדם היושב בביתו. אין החסיד מתחשב בכל זה ומשתדל לזכות לשהות במחיצת הצדיק לפחות פעם בשנה.

ישנה אמרה בתלמוד שאמר רבי חייא שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא או בקיצור "רבי" שהתבטא על רבו אם רבי לא שנה חייא מנין לו הכוונה אם רבי לא שנה ולמד מהיכן היה לרבי חייא המידע הזה כי כל לימודו היה מרבו, רבי. אך חסידים היו משתמשים בביטוי זה למשמעות שונה ואמרו: "אם רבי לא שנה (אם לרבי לא נוסעים השנה!) חייא מנין (חיים מנין לנו מהיכן ניקח חיות בעבודת השם).

הנסיעה של החסיד לרבי היא כל כך חשובה לו עד כדי חייו, וכך מסופר על חסיד שאשתו הייתה זקוקה לרפואה ונתנו לו כסף לקנות רפואה לאשתו והוא המשיך בדרכו לרבי ושכח את כל התחייבויותיו. ונסע לרבו. וכשחזר התנפלו עליו שכניו וידידיו ואמרו לו איזה מן איש אכזר אתה שלא מתחשב בצרת אשתו וכסף שניתן לך לרפואת אשתך נלקח לתאוות לבך? והחסיד השיב להם אין לי בכלל שיח ושיג עמכם כי לא תבינו לעולם מה זה נסיעה לרבי שזה יותר מכדי חיי ומכדי חיי אשתי ולכן תחשבו עלי מה שאתם חושבים שאני אכזר וכדומה כי אין לי בכלל הכוח והמילים להסביר לכם את העניין.

שמעתי פעם מחסידים ביטוי על פיוט המופיע בהגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה" שאילו זכינו להתקרב לרבי וגם אם לא זכינו לשמוע מדברי תורתו כבר דיינו.

אלא שהרבי יוסף יצחק כותב: "גודל התשוקה להתקשרות, יכול להשביע רק כאשר ילמד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב, כי בראיית פנים בלבד לא סגי" (לא מספיק).

 

כניסת החסיד ליחידות עם הרבי

 

החסיד המשכיל הנפלא והעובד המופלא, ר' אברהם דובער בן ר' ירמיה מבוברויסק סיפר:

בהיותי בן שש – בשנת תקצ"ב – לפני שהכניסוני ל"חדר", הוליכני אבי לליובאוויטש לחג השבועות. אחרי פסח נודע לי כי בשנה זו ייקחני אבי לליובאוויטש, ומל"ג בעומר ואילך נעשו ההכנות לנסיעה זו.

לעולם – מספר החסיד הר' אברהם דובער – לא אשכח את הנסיעה ההיא ורישומה נחקק בלבי. בארבע עגלות רתומות לזוגות סוסים – יצאנו מהומיל, ועל כל עגלה עלו חמשה עשר נוסעים, מקצתם יושבים בשתי שורות בפנים העגלה, ומקצתם יושבים בצדי העגלה, שנים יושבים על המדרגות ושנים על הדוכן עם העגלון וכולם שמחים, עליזים וטובי לב.

העגלות שמשו רק בתור מקום מנוחה לשעה-שעתיים, כי לרוב היו הולכים ברגל בשמחה ובעונג בל יתואר. 

בעגלה הראשונה ישב רב העיר, הר' יצחק אייזיק, אבי ועוד חסידים, ואני הייתי יושב ליד אבי מול הרב ר' יצחק אייזיק.

השכם בבוקר ביום הראשון, עוררתני אמי למהר להתלבש וללכת לבית הרב, משם הננו הולכים במסע הקודש לליובאוויטש. בחדווה מיוחדת הלבישתני אמי את הבגד החדש שתפרה לי וציוותה עלי ללובשו רק בשבת קודש ובעת שאזכה להיכנס אל הרבי.

באנו לרחוב שם דר הרב, והנה מבלי התחשב בשעה מוקדמת כזו, המה הרחוב מעוברים ושבים כמו ביום השוק, וכשבאנו לדירת הרב, ראינו שהחצר הייתה מלאה כבר אנשים, נשים וטף, אלה מדברים בהתרגשות ואלה רוקדים. ארבע עגלות עומדות הכן.

להיכנס לבית הרב – אי אפשר, כי הבית מלא באין מקום, ואין אמי יכולה למצוא את אבי. נודע שכל הלילה אמר הרב דברי חסידות וכאור היום עמדו להתפלל בציבור, וזה לא כבר באו כל הלומדים ובעלי הבתים שבעיר ללוות את מורם ורבם במסעו.

עברה שעה קלה ונשמע קול מנגנים, והאנשים החלו לצאת מהפתח ומהחלונות, נתנו קולם בשיר ויצאו בריקוד, כשפניהם אל הבית, ולקולם חרדו כל אנשי החצר. כעבור רגעים אחדים נראו פני הרב בצאתו מהבית, ויעמוד ויברך את קהל הנאספים בברכת הפרידה, ויעלה על העגלה.

בה בשעה ראתה אמי את אבי עולה גם הוא על העגלה אחרי הרב, והתחילה לצעוק ירמיה, ירמיה, הא לך את אברהם בערל, קח אותו, אל תשכח את אברהם בערקע, אבל קולה לא ישמע. ואני בראותי כי אבי שכחני, הרימותי קולי בבכי. ובאותו רגע זזה העגלה בה נוסעים הרב ואבי.

וכל העם העומדים בחצר הרימו קולם בשיר, וילכו הלוך אחרי העגלה ללוותה. בתוך כך ראתה אמי את ר' ישראל אהרן המלמד ותספר לו כי אבי שכחני וכי קראה לו אבל קולה לא נשמע. וייקחני ר' ישראל אהרן על ידיו, ויפנה לו דרך בין הקהל הרב עד שהביאני אל העגלה בה יושב אבי.

העגלה נוסעת לאט לאט וקהל המלווים מתרבה, כי בכל רחוב מתווספים מאות אנשים. בטרם חזרו מלווי הומיל על עקבותיהם, הופיעו סגולת אנשים מתושבי העיר בעליצא, שיצאו לקבל את פני התהלוכה העוברת דרך עירם.

בבעליצא ירד הרב, אבי וכל הנוסעים וילכו ברגל, אולם אנכי יראתי שמא גם פה ישכחני אבי, נשארתי יושב בעגלה, ומחכה לעת בואם חזרה אל העגלה.

חמשה ימים, מראשון לפרשת נשא עד החמישי בשבוע נסענו מהומיל לליובאוויטש. עברנו כמה עיירות קטנות וגדולות, כפרים ישובים, ובכל מקום – שמחה ויום טוב.

במסענו פגשנו בעוד עגלות נוסעים לליובאוויטש, מבוברויסק, שצעדרין, סמיליאן, טולצ'ין, מינסק, בוריסוב, זשלאבין, שקלוב, רוגצ'וב ועוד ועוד. ונוספו עליהם קבוצות הולכי רגל.

ביום הרביעי, לעת המנחה, היה עלינו לבוא לעיר דוברובנה. חנייתנו האחרונה הייתה בישוב זאלישקינא, שם גר החסיד ר' אליהו משה המוצלח, כחמש עשרה או שש עשרה פרסאות מדוברובנה.

בבואינו לזאלישקינא מצאנו עומדות הרבה עגלות, עשרים או שלשים, וכמה מאות אנשים שוכבים על מצע הדשא בשדה רחבת ידיים המשתרעת מעבר לדרך מול חצרו של החסיד ר' אליהו משה המוצלח.

פה ושם עשרות עשרות קבוצות, אלה משוחחים, אלה ישנים, אלה אוכלים ושותים, אלה חוזרים חסידות, אלה יוצאים במחול, ואני אוחז בבגדו של אבי שלא ישכחני.

בישוב זאלישקינא, פגשנו את החסידים המפורסמים הרב רבי הלל מפאריטש והרב בצלאל מאזאריץ. השמחה הגדולה שהייתה בהיפגשם עם הרב רבי יצחק אייזיק – אין לתאר. ושלשתם אכלו יחד סעודת היום בביתו של החסיד רבי אליהו משה המוצלח.

כשיצאנו מזאלישקינא יצאו אתנו כארבעים עגלות, ומחנות מחנות הולכי רגל, רובם תרמיליהם על כתפם ומקלם בידם, ובהם מיטבי נגן בקולות נעימים ולעומתם היושבים בקרונות, עונים בשמחה רבה.

אנו עוברים דרך יער גדול, בין אילנות גבוהים, וקול שיר המנגנים נשמע למרחוק, והד תנועות השיר נשמע כאילו חברת המנגנים הנמצאים מרחוק בקצה היער חוזרים וכופלים את אשר ינגנו פה.

מרחוק רואה אני את קצה היער, כי שם השמש זורחת, לא כן ביער, ענפי האילנות מכסים על אור היום ונדמה שכבר שקעה השמש, ועוד מעט והנה אנו יוצאים מסבכי היער על פני רחבה, והשמש זורחת בכל תוקף אורה, ולעינינו הר גבוה.

כל יושבי העגלה מלבד הרב רבי יצחק אייזיק, והישיש הצדיק והחסיד רבי יחיאל בן רבי מאיר בעל-בכי, והגאון הזקן הרב זלמן דוב החלבן, ירדו ללכת ברגל עד עלותנו לראש ההר.

כשעלינו לראש ההר, נראו מרחוק גגי בתי העיר דוברובנה, אך עוד כשתי פרסאות ויותר עד העיר, ובמורד ההר ראינו קהל גדול עומדים משני עברי הדרך, וכעבור שעה קלה נודע כי חסידי חב"ד מדוברובנה, ובראשם הצדיק הגאון והחסיד הרב רבי נחמיה בעל מחבר ספר שאלות ותשובות "דברי נחמיה", יצאו לקבל את פני האורחים הנוסעים והבאים לליובאוויטש.

כשירדנו מההר ובאנו למקום עמידת קהל חסידי דוברובנה, ירד הרב רבי יצחק אייזיק מהעגלה להתראות עם הרב רבי נחמיה. גם אבי הלך אתו, ואותי מסר לידי אברהם מאיר העגלון לשמרני וציווני לשמוע ככל אשר יאמר לי.

טורח הדרך נסך עלי תרדמה, עד אשר לא ידעתי כי באנו לדוברובנה. כשנתעוררתי כבר היה אברהם מאיר העגלון אחרי סעודת שחרית. ויאמר לי שבעוד שעה או שתים נסע לדרכנו, ושלעת ערב נבוא לליובאוויטש, וביום החמישי בערב באנו לליובאוויטש.

בערב שבת כשעה לפני שקיעת החמה, כבר היה בית הכנסת הגדול מלא אנשים מפה לפה, ועל הבימה שבאמצע בית הכנסת, עמדו בני הרבי ואחדים מזקני החסידים ובתוכם רב עירנו הרב רבי יצחק אייזיק מהומיל.

נשמע הכרוז כי הרבי הצמח צדק בא. הושלך הס, וכל העיניים מביטות אל המקום משם יכנס הרבי. וכרגע, ממקום עמידתי על אחד התנורים אחוז בידי אברהם מאיר העגלון, ראיתי והנה איש לבוש בגדי לבן, וכובע שיער בראשו, הולך וקרב אל הבימה וישב על הכסא המוכן לו, וקול אדיר נשמע: וידבר גו' נשא את ראש בני גרשון גם הם וכו' (הנדפס אחרי כן ב"לקוטי תורה" מאמר ב').

זוכר אני איך נכנסתי אז עם אבי אל הרבי. שעות רבות עמד אבי בחדר הראשון לחכות עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, ואותי הושיב על החלון. ומכיוון שבאה השעה המאושרה להיכנס אל הרבי, ביקש אבי את העומדים מסביב כי יקרבוני אליו, והעבירוני מיד ליד מעל לראשי החסידים העומדים בחדר. אבי נכנס לחדר הרבי ואני אחריו אחוז בכנף בגדו.

החדר בו ישב הרבי היה חדר גדול, ליד הכתלים עמדו כונניות מלאות ספרים, הרבי ישב ליד שולחן גדול ועליו היו מונחים כמה ספרים, פתקאות וקופות קופות של מטבעות, ושני נרות דולקים על השולחן.

בהיכנס אבי לחדר הרבי, היה הרבי מעיין בספר שהיה פתוח לפניו, ובהתקרב אבי למקום שבתו של הרבי, הרים הרבי את עיניו מהספר ויבט בפני אבי ובפני. אבי רעד בכל גופו, גם אני נבהלתי והתחלתי לבכות בלחש, והרבי הושיט יד קדשו לקחת את הפתק אשר ביד אבי, כי מרוב חרדתו נשאר אבי עומד במקומו מבלי לדעת מה לעשות.

אבי עמד דומם, ראשו כפוף למטה, ומעיניו נשרו נטפי דמע מבלי להרים קולו. אבל כעבור זמן מה התפרץ בקול בוכים וילולי יליל, וכשראיתי שאבי בוכה, נתכווץ לבי ואבכה חרישית, ואביט בפני הקודש של הרבי.

משך זמן מה קרא הרבי את הפתק שהגיש לו אבי, ובעת קראו הנה פעמיים ושלש הסתכל הרבי בפניו של אבי וגם בפני, ואחרי כן דיבר עם אבי.

משהתחיל הרבי לדבר עם אבי הפסיק מלבכות, שפתותיו נעות לחזור על הדברים שהרבי אומר לו, בלחישה, וקולו לא ישמע.

זמן ארוך דיבר הרבי עם אבי. אחר כך שאל אבי את הרבי כמה שאלות, והרבי ענה לו, וככלותו לדבר אמר אבי, בני זה – מראה עלי – הנני בעזרת השם יתברך מכניסו ל"חדר", ואני מבקש את רבנו לברכו, ויקרבני אל הרבי.

כרגע התבונן הרבי ויעצום עיני קדשו, וכעבור רגעים אחדים פתח עיני קדשו ויביט עלי, ויאמר:

–        תהי שקדן ואל תהי הולך בטל, ויעזרך השם יתברך להיות למדן וחסיד.

אמן !!!

–        ענה אבי בקול רם ואני אחריו.

כצאתנו את פני הקודש ובאנו אל המניין הקטן, לקחני אבי על זרועותיו ויצא במחול עם החסידים הששים ושמחים בריקודים ובשירים, כי כן משפט הימים ההם, שכל הזוכה להיות אצל הרבי ב"יחידות", יוצא במחול בצאתו מהקודש.

שעה ארוכה רקד אבי עד אשר כל בגדיו היו רטובים מזיעה, כאילו הוציאום מעריבת מים, וישב על אחד הספסלים בפינת בית הכנסת להינפש, ויאמר לי, עתה אנפוש מעט ואחרי כן נלך אל האכסניה של הרב שלנו.

ראיתי שאבי רוחו טובה עליו ואם כי עייף ויגע הוא למאוד, בכל זאת בכפיו יספוק וברגליו ירקע לעומת המרקדים, ומזמן לזמן מכה באצבע צרדה ובשפתותיו יענה בקול דק ואדיר המרומם רוחם של יגעי מחול ונותן להם עצמה למהר ריקודם.

אני שהייתי רגיל בהתוועדויות החסידיות לא היה זר לי הריקוד הדגול מרבבה שהיו רוקדים החסידים בבית הכנסת הקטן. אך לא ידעתי מדוע רוקדים דווקא אחרי צאתם מאת פני הקודש, הרבי, ומפני מה כניסה זו שנכנסים לחדר הרבי נקראת "יחידות", כי שמעתי החסידים שואלים זה את זה, ההיית ב"יחידות"?, ועונים זה לזה, כעת אני הולך ל"יחידות", או כבר הייתי ברוך השם ב"יחידות", או שמספרים שפלוני נכנס ל"יחידות" ופלוני עדיין מחכה להיכנס ל"יחידות".

שתי שאלות אלו:

א. מפני מה הכניסה לחדר הרבי נקראת "יחידות"?

ב. מפני מה בצאתם מחדר הרבי, רוקדים במחול?

העסיקו את מוחי ולא נתנו לי מנוח. וכשראיתי שרוח אבי טובה עליו במאוד, שאלתיו שתי שאלות אלו.

וישאלני אבי אם יודע אני את מעשה המשכן שעשה משה במצוות השם יתברך, ואשר היה בו מקום מיוחד שם עמד הארון עם הלוחות, ואחת בשנה ביום הכיפורים, היה אהרן הכהן הגדול נכנס לשם להקטיר קטורת ולהתפלל בעד כל ישראל.

אנכי, בחפצי להראות לאבי גודל ידיעותיי, מיהרתי לספר כל אשר ידעתי על אודות הבית אשר בנה שלמה המלך, אודות קודש הקודשים, הארון והלוחות, עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בכלל וכניסתו לפני ולפנים בפרט, ואשר בעת שהכהן הגדול מזכיר את השם היו כל הנמצאים אז בעזרה כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם.

בפי דברתי ובכל גווי הראיתי לאבי איך היו כורעים ונופלים על פניהם, כי זה כשנתיים שביום הקדוש הייתי בבית הכנסת, וכשכל הנמצאים בבית הכנסת כרעו ונפלו על פניהם, גם אני עשיתי כמעשה הגדולים, ובקומי מכרע רצתי וסיפרתי לאימי, והיא נתנה לי פרוסת לחם לבן בלי חמאה, באמרה כי יום צום קדוש הוא.

מי נכנס – שאלני אבי – עם הכהן הגדול לבית קודש הקודשים ביום הכיפורים?

רק הכהן הגדול לבדו – עניתי.

מה היה עושה הכהן הגדול – שאלני אבי – בגמרו עבודת יום הקדוש של צום הכיפורים?

רבנו רבי אלימלך – עניתי – סיפר לנו, שהכהן הגדול היה עשיר גדול, והיו לו בגדים של זהב, והיה עושה אותם מהזהב שהיה לו בביתו, וכשגמר עבודתו בבית המקדש היה הולך לביתו וכל ישראל הולכים אתו בשיר ובזמרה, ובבואם לחצרו היו שולחנות ערוכים כל מיני מאכל ומשקה והיו כולם שמחים בשמחה גדולה כי נתכפרו להם עוונותיהם.

ועתה – שאלני אבי – היש לנו בית המקדש וקודש הקדשים?

עתה – עניתי ואנחה פרצה מלבי – אין לנו לא בית המקדש ולא קודש הקודשים – ועיני נשואות לאבי, מה יענני על זה, ומה יגיד לי.

ועוד טרם הספקתי לבלוע רירי, והנה קבוצת אנשים פרצו לבית הכנסת בקול שיר ויצאו בריקוד, וכשראה אבי שרוב הקבוצה הם מאנשי חסידי הומיל קפץ ממקומו בידיים פרושות וברגלים מפזזות והשתתף במחולם.

ואני כה נבהלתי, עד כי לא ידעתי מה לעשות. בתחילה רציתי גם אני לרוץ עם אבי, אבל ביראי פן ירמסוני, נסוגותי לאחור ועליתי על הספסל, ובתוך כך ראיתי את אברהם מאיר בעל העגלה גם הוא בין הרוקדים, וכשעבר על פני קראתי בשמו, ולא ענה לי.

אנכי עומד על הספסל ומסתכל ורואה את אבי באמצע העיגול כשהוא רוקד וסביבו כמה וכמה מחסידי הומיל, ובתוכם אברהם מאיר בעל העגלה ורב שלמה פעשעס, כולם עיניהם עצומות, כל אחד ימינו על כתף חברו ובשמאלו ינענע לפי משקל ותנועת השיר היוצא מפיו בהדרת קודש.

רגש הקודש הנסוך על פני הרוקדים אין לתאר, האהבה והאחווה, הגילה והחדווה, אין לשער, כולם אחוזים ודבוקים אלה באלה בשלום וברעות, ואני מתמוגג הנני בגעגועי להשתתף במחולם גם אני.

זה פעמים ושלש שאברהם מאיר עבר על פני וקראתי לו ולא ענני, אך לפתע פתאום הרגשתי, כי הנני אחוז בידי מי שהוא מאחורי, והנני עף באוויר, ועוד רגע והנני רוכב על כתפי איש בתוך הרוקדים, ואכוף את ראשי ואראה והנה רב שלמה פעשעס יישאני על כתפיו ולשמחתי אין קץ.

בקול כרעם, הכריז רבי זלמן יעקב אחד מנגידי עירנו הומיל, וגבאי בית הכנסת ובעל השפעה גדולה בכל עניני הקהילה ומוסדות העיר: "עד כאן הקפה א', צריכים להתפלל מנחה"! ובעקבות כרוזו של רבי זלמן יעקב – הופסק המחול, והתכוננו לתפלת מנחה.

הדברים שאמר לי אבי אודות בית המקדש, קודש הקודשים והארון בכלל, ושאלתו האחרונה, האם גם עתה יש לנו בית המקדש וקודש הקדשים בפרט, השאירו בי עקבות עצב ומרירות רוח, ובמוחי החלה להתרוצץ שאלה חדשה, מדוע הם שמחים, הרי בית המקדש חרב, ובמקום קודש הקודשים – שעירים ירקדו?!

הנמצאים בבית הכנסת מתפללים תפלת מנחה ברינה ובקול זמרה, כל אחד מנצח בקולו, קול רם כתפלת שמחת תורה, ואני מוחי עסוק בשאלה החדשה, מדוע הם שמחים הרי בית המקדש חרב, ובה בשעה נזכרתי על הסיפורים ששמעתי מרבנו רבי אלימלך שסיפר בתשעה באב של השנה שעברה, ואגמור בדעתי, כאשר יגמור אבי להתפלל אשאלהו ויפתור לי.

ככלותם להתפלל, הכריז רבי זלמן יעקב, שיביאו משקה ורקיקים, ואנכי פניתי אל אבי ואומר לו, שאלתני האם גם עתה יש לנו בית המקדש וקודש הקדשים, הרי עתה אין לנו לא בית מקדש ולא קודש קודשים, ומדוע שמחים ורוקדים, הלא בית המקדש חרב, ובמקום קודש הקודשים שעירים ירקדו?

כשמוע אבי את שאלתי, ענני:

צדקת בני צדקת, בית המקדש שבירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן – חרב, וכשישראל יעשו תשובה ישלח הקדוש ברוך הוא לנו את משיח צדקנו, גואל צדק, והוא יקבצנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו עם בתינו לארץ ישראל ויבנה את ירושלים ובית המקדש, אבל כעת, אין לנו לא בית מקדש ולא קודש הקודשים.

אמנם – ממשיך אבי – מיום שחרב בית המקדש וקודש הקדשים עד אשר ירחם השם יתברך וישלח לנו גואל צדק אשר יקבצנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו לארץ ישראל ויבנה לנו את ירושלים ובית המקדש עם קודש הקודשים – ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת בו מתפלל הרבי הוא בית המקדש שלנו, והחדר בו יושב הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי הוא הארון – אשר בו לוחות תורת השם יתברך – שלנו.

מראה פני אבי ורצינותו כשדיבר אתי, עשו עלי רושם נורא, וברעיוני: זה לא כבר היינו, אבי ואני, בקודש הקודשים, וכעת הננו בבית המקדש. מה נורא הדבר, נורא הוא עד מאד.

עודני חושב מחשבות על אודות בית המקדש וקודש הקודשים, ואשמע קול אבי מדבר אלי: הידעת בני שבעת שהכניס משה רבנו את הארון עם הלוחות לקדש הקודשים, שמע קול השם יתברך מדבר אליו מבין שני הכרובים אשר על הארון.

כן – עניתי לאבי – שמעתי איך אימא קראה בספר ותספר לדודותיי אודות זה.

אלה הדברים – ממשיך אבי את דברו – שהרבי אומר לכל אחד ואחד מהחסידים הנכנסים אליו לחדרו, הם דברי השם יתברך, וכשם שהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים יחידי, כך כל מי שנכנס לחדרו של הרבי – שהוא קודש הקודשים שלנו – הוא נכנס יחידי, ולכן כניסה זו נקראת "יחידות".

וכשם, שבצאת הכהן הגדול מקודש הקודשים היה הוא וכל ישראל ששים ושמחים, כך אנחנו כל החסידים בצאתנו מקודש הקודשים שלנו, הננו ששים ושמחים על כל החסד הגדול שעשה השם יתברך אתנו וזיכנו להיות בקודש הקודשים ולשמוע ברכת הרבי.

זכור היטב – מזהיר אותי אבי – את דבר הברכה שבירך אותך הרבי. (סיפור זה נדפס בספר "התמים" חוברת ב' עמודים קכ-קכו).

בכלל אומר הרבי יוסף יצחק: "עיקר נסיעתם – של החסידים – אל הרבי, היה לשמוע חסידות, לחזור על המאמר ולהיות ב"יחידות", להידבר על הנעשה אתו, למסור דין וחשבון על מצבו הרוחני בעבר, לשאול על סדר עבודה ולבקש ברכה על להבא. (ליקוטי דיבורים כרך ב' עמוד 424).

בספר היום יום ליום י' אלול מובא: גדולי זקני חסידי רבנו הזקן היו אומרים אשר תיבת "יחידות" פירושה ברור, קבוע, ומאוחד.

מקור שלושת הפירושים אלו הוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה:

א. יחידות פירושה ברור. ממשנה מסכת שקלים פרק ו' משנה (ב) מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק, וְרָאָה הָרִצְפָּה שֶׁהִיא מְשֻׁנָּה מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. בָּא וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ, וְיָדְעוּ בְיִחוּד שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנַז: כלומר: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, (כלומר היה כהן בעל מום שאינו עובד בעבודה הרגילה אלא תפקידו לבדוק את העצים שמעלים על המזבח שאין בהם תולעים או חרקים) וראה הרצפה שהיא משונה מחברתה. (כלומר הרגיש שהרצפה הוזזה ממקומה והוחזרה למקומה והבין ששם נגנז ארון הקודש) בא ואמר לחברו. (כלומר רצה לספר להם שהוא יודע היכן נגנז ארון הקודש) לא הספיק לגמור את הדבר (כלומר להראות את המקום) עד שיצאה נשמתו, וידעו ב"ייחוד" (היינו בבירור) ששם הארון נגנז".

ב. יחידות פירושה קבוע מתלמוד מסכת יבמות דף סב' עמוד א' "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, פירש מן האישה ושיבר את הלוחות והוסיף יום אחד, (והתלמוד מסביר כל אחד מהשלושה) פירש מן האישה (כלומר היה פרוש מאשתו ולא קרב אליה) מאי דרש (כלומר מה הביא את משה לחשוב בדעתו לעשות כן?) אמר ומה ישראל שלא דיברה עימהם שכינה אלא לפי שעה, וקבע להם זמן אמרה תורה אל תיגשו אל אישה (כלומר עם ישראל שנצטוו להתכונן לפגישה עם האלוהים במעמד הר סיני ומתן תורה קבע להם זמן לסוף שלושת ימי ההגבלה והם נצטוו לפרוש מן האישה) אני ש"מיוחד" לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה וכו'" (כלומר אני שמזומן קבוע אם כן פירוש המילה: "מיוחד" פירושו בקביעות, לדבר עם הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה שצריך לפרוש תמיד מן האישה).

ג. יחידות פירושה מאוחד ממדרש רבה לבראשית פרשה כ' אות ז' שדרש על הפסוק בשיר השירים פרק ז' פסוק (יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ: תשוקתו – "תשים אנו. (כלומר חלשים אנחנו) ואפילו שאנו תשים, אנו מקווים לתשועתו של הקדוש ברוך הוא, ומייחדים שמו בכל יום" (כלומר מאוחדים אנו עם שמו יתברך).

זאת אומרת כי עניין ה"יחידות" הוא לברר את מצבו, (להבהיר את מעמדו ומצבו הרוחני), ולקבוע אופן עבודתו בסור מרע (להרחיק ולדחות את המידות וההרגלים הלא טובים) ולקרב את המידות הטובות, (לשקוד בלימוד תורה ועבודת השם) ולהתקשר בהתאחדות גמורה ולמסור עצמו בכל רצונותיו.

החסיד טרם היכנסו ל"יחידות" היה לוקח אצל המשפיע שלו סדר הכנה לקראת הליכתו אל הרבי. מספרים חסידים כי החסיד הגאון הגדול הרב רבי יצחק אייזיק מהומיל לפני שנכנס ליחידות אל רבנו הזקן הכין את עצמו לכך במשך שנתיים, כשהרגיש שהוא כבר מוכן החל ללכת אל הרבי, אלא שבלכתו בדרך פגש חסיד פשוט שלא היה נמנה על זקני החסידים ובוודאי לא היה במדרגה יותר גבוהה מרבי יצחק אייזיק אלא שהוא אמר משפט חסידי לרבי יצחק אייזיק ומתוך ענוותנותו של רבי יצחק אייזיק הוא החליט לנהוג על פי הכלל קבל את האמת ממי שאמרה ולא משנה מי אמרה ושהה שנה נוספת להכנה לפני כניסתו אל הרבי.

המשפט החסידי ששמע רבי יצחק אייזיק מאותו חסיד היה על הפסוק במגילת אסתר פרק ב' פסוק (יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדַת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים: אמר אותו חסיד פשוט בשם חסידים ההכנה והמירוק לפני יחידות וכניסה לרבי צריכה להיות "ששה חודשים בשמן המור" – דהיינו התבוננות המביאה למרירות אמיתית. "וששה חודשים בבשמים" – דהיינו להרגיש את הטוב טעם באלוהות. וממילא "ובתמרוקי הנשים" – דהיינו למרק ולחטא ולטהר את כל הנדרש בעבודת השם וזהו ההכנה ליחידות.  

 

מיהו ומהו חסיד?

 

רבנו הזקן אמר:

גנב הוא לא מי שיכול לגנוב אלא מי שגונב בפועל.

למדן אינו זה שיודע ללמוד אלא זה שלומד.

חסיד אינו זה שיכול להיות חסיד, אלא מי שמתנהג בפועל לפי דרכי החסידות.

באחת ההתוועדויות בה נוכח רבנו שלום דוב בער נשמתו עדן שאל אחד החסידים:

–        חסיד מהו?

ענה לו הרבי:

–        חסיד הנו פנוסר – פנסאי.

לפנים, היו פנסי אור קבועים במקומות שונים בעיר, ובשעות הערב היה איש מיוחד, המצויד במוט ארוך שבראשו גולת אש, מדליקם. לאיש זה קראו "פנסאי".

שאל החסיד:

–        מה הדין כשהפנס קבוע במדבר שממה?

ענה לו הרבי:

–        הרי, שאף שם יש להדליק את הפנס, כדי שכולם ידעו ויראו שהמקום הינו מדבר שממה, וכדי שהשממה תתבייש בפני אור הפנס.

שאל שוב החסיד:

–        ומה הדין אם הפנס קבוע בים?

ענה לו הרבי:

–        הרי, שיש להתפשט, לקפוץ אל תוך הים ולהדליק את הפנס.

חזר החסיד ושאל:

–        האומנם זהו חסיד?

התבונן הרבי שעה קלה וענה:

–        אכן זהו חסיד.

העיר שוב החסיד:

–        אינני רואה את הפנס.

ענה לו הרבי:

–        מכאן שאינך פנוסר.

שאל שוב החסיד:

–        כיצד נעשים פנוסר?

ענה לו הרבי:

–        יש להתחיל מעצמו, לצאת מחומריותו ולרחוץ את עצמו, בשעה שהאדם חומרי. נתקל הוא תמיד בחומריות וכשמזדככים רואים גם את עדינותו של הזולת.

החסיד לא הרפה והמשיך לשאול:

–        האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו?

ענה לו הרבי:

–        בגרונו לא, אבל בקצה בגדו – כן.

בהסבירו תוכן סיפור זה אמר כבוד קדושת הרבי מלך המשיח שליט"א:

אף שאי אפשר לדעת אם כיוון החסיד השואל בכל שאלותיו, אולם מאחר שהתשובות נאמרו מפיו של הרבי, נשיא, ומתוך ידיעה שסיפור זה יתפרסם וילמדו ממנו הלכה למעשה, הרי מובן, שיש ללמוד את הסיפור לא רק בכללותו אלא אף בכל פרטיו.

מובן בפשטות שהפנס האמור, רומז על "נר השם נשמת אדם". כל יהודי יש בו נפש השנית שהיא "חלק אלוה ממעל", וכפי שמוסיף רבנו הזקן בתניא: "ממש". נשמת האדם ששורשה ממעל הנקראת "נר" היינו "פנס".

אבל אפשרי מפני היותה במאסר הגוף ולמרות שיש בה את כל התכונות של "נר", דהיינו יש בה פתילה ויש בה שמן, מכל מקום אפשרי שפנס זה אינו דולק, ממילא אין היא ממלאה את תפקידה.

זהו תפקידו של חסיד:

עליו להיות "פנוסר", לחפש ולמצוא את הפנסים בסביבה שמאיזה סיבה שהיא אינם מאירים ולא הודלקו עדיין, ולהדליקם!.

לכאורה, יכול לחשוב האדם ולטעון, למה לי לדאוג לזולת, בה בשעה שהדבר בא על חשבוני הרוחני. כי בשעה שאני עוסק עם הזולת, אין אני מתפנה לחשוב אודות עצמי, לראות את חסרונותיי ולתקנם.

על אף זאת אומרים לחסיד שהינו פנוסר שיוותר על עבודתו העצמית וידאג לטובת זולתו.

בדוגמא לזאת מצאנו בדברי רבנו הזקן שנשאל פעם על ידי חסיד, חסיד מהו? ורבנו הזקן ענה: חסיד הוא זה המוותר על טובת עצמו כדי להיטיב לזולת. והרבי הוסיף שההוכחה לכך ממאמר חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת נידה דף יז' עמוד א': "אמר רבי שמעון בר יוחאי חמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו (פירש רש"י: כלומר הוא גורם לעצמו רעה) … והנוטל ציפורניו וזורקן לרשות הרבים וכו'" ומבארת הגמרא: "מפני שאישה מעוברת עוברת עליהן ומפלת, (כלומר אם אישה הרה תדרוך על הציפורנים היא עלולה להפיל את עוברה), … תנו רבנן שלושה דברים נאמרו בציפורנים שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע". (פירש רש"י חסיד עדיף מצדיק כי חושש שמא לאחר קבורתן יתגלו שוב, והוסיף התוספות על אף שהשורף דבר הבא מן האדם הרי זה מזיק לאדם השורף החסיד מחמיר על עצמו. ומקבל על עצמו להיות ניזוק ודאי ובלבד שלא תינזק מספק אישה הרה). ומודגש כאן חשש כפול:

א. החשש בשרפת ציפורנים הוא חשש בנוגע לעצמו ואילו החשש שבקבורת הציפורנים היינו בנוגע לזולת.

ב. החשש בשרפת ציפורנים הוא ודאי שיינזק השורף מה שאין כן בקבורה הוא חשש מספק שמא יתגלו הציפורנים על ידי שיבוא מישהו ויחפור ויגלה את הציפורנים ושמא בדיוק אז תעבור אישה הרה ותדרוך עליהן.

ואף על פי שזהו חשש רחוק כנגד נזק ודאי מחפש החסיד להבטיח את טובת זולתו למרות שביחס לעצמו עלול הדבר להזיק.

זהו תשובת רבנו שחסיד הנו פנוסר, כלומר עליו לוותר על טובת עצמו כדי לעורר את הזולת אך עדיין יש מקום לשאלה האם כשהזולת נמצא במדבר שממה או בים גם לפנסים כאלו צריך להתמסר עבורם?  

 

קיים כלל, כי כל ציווי התורה מכוונים אל הרוב שבבני ישראל, לפיכך יש מקום לחשוב שההוראה שעל החסיד להדליק פנסים נאמרה על רוב בני ישראל הנמצאים במקום ישוב אדם ולא במדבר שממה או בלב ים, אך תשובתו של הרבי שכשמדובר בפיקוח נפש הדין הוא בהלכות שבת שאם נפל גל אבנים על אדם. שאין הבדל אם הספק קרוב לודאי שאפשר להצילו או כשהדבר קרוב לודאי שאי אפשר להצילו מחללין עליו את השבת ומפקחין את הגל להצילו.

מהי המשמעות של "מדבר שממה" ו"ים" האמורים לעיל?

ממשיך הרבי להסביר לנו:

מדבר שממה – הכוונה לאותם אנשים שאין בהם מעלות כלל, הם שוממים מכל המעלות, אין בהם לא תורה, לא חכמה, לא מידות טובות ולא דרך ארץ עד כדי שאין בהם שמץ אנושיות כפי שהפסוק מגדיר את המדבר בירמיהו פרק ב' פסוק (ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: כלומר "אדם" לא נמצא שם ואין לו שייכות לאנושיות. ועל כך שואל החסיד האם אדם כזה שהוא בבחינת מדבר שממה האם אף שמה צריך להדליק את ה"נר השם נשמת אדם" שלו, תשובת הרבי הייתה חיובית כפי שרבנו הזקן מבאר בתניא פרק לב' שאף אלה שאין בהם שום תואר והתואר היחיד שניתן להם שהם "בריות" שנבראו על ידי הבורא כמאמר המשנה במסכת אבות פרק א' משנה (יב) הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה: כלומר קודם אהוב את הבריות שאין בהם מעלה מלבד עצם היותם "בריות" – ברואיו של הקדוש ברוך הוא ואף אותם קרב לתורה!.

והתועלת שבהדלקת הפנס במדבר שממה הוא כפול אומר הרבי לחסיד: א. כולם יראו שה"מדבר" שממה הוא. ב. ה"שממה" תתבייש מאור הפנס.

פעמים שהאדם אינו מרגיש שהוא נמצא בשפל המדרגה בהיותו במדבר שממה ועל ידי שיבין שהוא נמצא במדבר שממה סוף כל סוף תבוא התועלת השנייה והיא שהמדבר יתבייש מאור הפנס וייעשה הכול להפוך את השממה למושב אדם כמאמר הפסוק בישעיה פרק נא' פסוק (ג) כִּי נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהֹוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

ים – ההבדל בין יבשה לים הוא שביבשה יכול להיות מצב שיש בקעה וישנו הר יש עמק ויש גבעה אך בים אין חלל פנוי כי המים מכסים את כל המקום ולכן הפסוק משתמש בביטוי לדוגמא של מילוי בים בישעיה פרק יא פסוק (ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: ואין מים אלא תורה, אלא שיכול להיות שאדם מלא וגדוש בתורה וחסרה בו יראת שמים.

שואל החסיד וכי מאחר שאדם זה מלא וגדוש בתורה ובכל זאת התורה לא חדרה אצלו בפנימיות להאירו באור יראת השם כיצד איפה ניתן להאירו?

ועל כך השיב לו רבנו שיש לפשוט את הלבושים, את לבוש המעשה ולבוש הדיבור ולבוש המחשבה, ובמסירות נפש ניתן להגיע ל"יראת השם היא אוצרו". כדי שאור השם יאיר עליו יש צורך במסירות נפש כי לבושיו הקדושים הממולאים בתורה ומעשים טובים מפריעים לאור השם להאיר ורק על ידי מסירות נפש מצליחים להגיע לנקודה הפנימית שבלבו שהיא אוצר הטמון וגנוז עמוק בנפשו.   

וכאן אירע דבר מעניין שאחרי כל המשא הזה שב ושואל החסיד האומנם זהו חסיד? והרבי התבונן במחשבתו שעה קלה ומשיב אכן זהו חסיד.

הסבר הדברים, מסביר לנו הרבי מלך המשיח שליט"א:

כשמדובר ברוב בני ישראל, שאף על פי שספק בדבר אם יצליחו להדליק את ה"נר השם נשמת אדם" שבהם, מכל מקום הרי רוב בני ישראל הם בבחינת "אני ישנה ולבי ער" שעל אף שאני "ישנה" בקיום מצוות, לבי "ער" לעבודתו יתברך. ואף אם הוא חוטא, "המאור שבה מחזירו למוטב". דהיינו לימוד התורה שהוא המאור והניצוץ האלוהי החבוי בלבו יחזירו למוטב. אבל כשמדובר באדם כזה שאף המאור שבתורה לא האיר לו שהרי הוא מלא וגדוש בתורה אך יראת שמים אין בו. לכן נדרשת התבוננות נוספת והחלטה שכן מסירות נפש תועיל אף לזה.

כאן באה השאלה העיקרית הנוגעת לעקבתא דמשיחא:

–        מה אפשר לעשות כשלא רואים את הפנס?

הסיבה לאי ראיית הפנס היא כשלא מסתכלים כפי שצריך אלא מסתכלים לצדדים ואז לא רואים את העיקר. ומכל שכן שלא רואים את פנימיותו של הדבר. וממשיך הרבי ומייעץ לחסיד שתחילה יפסיק למדוד את הסביבה בעיניים של עצמו ויש צורך לצאת מעצמו ולעדן את ראייתו וכשאדם מעדן את עצמו יכול לראות אף את עדינותו של הזולת.

בשאלתו האחרונה שואל החסיד אם מותר לתפוס את השני בגרונו כלומר אם נדרש ממני מסירות נפש למען הזולת האם אני יכול לחייב גם את הזולת לנהוג במסירות נפש ועל כך בא המענה שמסירות נפש יכול האדם לתבוע מעצמו ובשום אופן אין הוא יכול לתבוע מהזולת שימסור את נפשו. (מתוך שיחת י"ג תמוז תשכ"ב).

בכלל נלמד מכאן שהחסיד דורש מעצמו להיות מסור לטובת הזולת.

מסופר שפעם ישבו חסידים ורבנים גדולים בהתוועדות חג השבועות בשנת תרל"ז בנוכחות הרבי שלום דוב בער נשמתו עדן, ושוחחו אודות מהות "חסיד".

הרב דוב זאב קוזניקוב ענה שלדעתו: "חסיד" הוא זה שמסור בדרישתו טובת הזולת.

והוסיף – "בדידי הוה עובדא".

נולדתי וחונכתי בעיירה קטנה במחוז צרניגוב בעיירה זו גרו למדנים גדולים מביני מדע בנגלה ובחסידות, ולעומתם גרו הרבה משפחות פשוטות מישראל, עמי הארץ שלא ידעו אף פירוש המילים בתהילים.

אחד מגדולי הלומדים והחסידים שבעיירה, רבי יואל זלמן, התמסר לחינוכי והשריש בי את הדעה הטובה להיות דורש טובת הזולת. בהיותי בן שתים עשרה שנה הייתה לי כבר ידיעה גדולה בלימוד והייתי בקי בהרבה אגדות חז"ל.

הרחמנות הגדולה על האנשים הפשוטים שבעיירתנו נגעה ללבי וקבעתי סדר ללמד אותם סידור, ולספר להם אגדות חז"ל, שונות מהמדרש ומהגמרא, כך זה נמשך שלוש שנים, ברם הדבר היה קשה עלי מאד כי הייתי כבד פה ובמשך הזמן נהייה הדיבור קשה עלי יותר ויותר.

בהגיעי לגיל שבע עשרה שנה באתי לליובאוויטש אל הרבי ה"צמח צדק" ובהיותי ביחידות ספרתי מסדר הנהגתי עם האנשים הפשוטים אך שקשה לי מאד מפאת היותי כבד פה.

הרבי ענה לי:

–        המשך בסדר ההנהגה שלך עם אנשים הפשוטים, ואף היה למלמד, וברך אותי בכוחות של ביאור והסבר ובשפה ברורה.

בצאתי מחדרו של הרבי לא הכרתי את עצמי, התחלתי לדבר כהוגן, וכששבתי הביתה חזרתי על שלשת מאמרי חסידות ששמעתי מהרבי בהיותי בליובאוויטש, והיה הדבר לפלא בעיני כל מכרי.

וסיים רבי דוב זאב:

–        אני הנני ה"גולם" של הרבי, המהר"ל יצר מעפר גולם והרבי עשה גולם מבשר.

וזאת בזכות ההתמסרות לטובת הזולת.

ולסיום עניין זה שמעתי פעם מהמשפיע החסידי המפורסם איש בעל המסירות נפש רבי מנעדל פוטרפס, את ההוראה להתבונן בזולת ולחשוב מה הוא חסר על מנת לעזור לו להשלים החסר.

בתחילה חשבתי שאצל כולם חסר להם "כסף" ואני שאנני עשיר לא אוכל לעזור להם, אחר כך חשבתי שאנשים זקוקים לרפואה ורפואות ואני שאנני רופא לא אוכל לעזור להם. אך במשך הזמן מגלים שלאו דווקא כסף או רפואה אדם זקוק, לפעמים רק למילה טובה או עידוד או הקשבה ומזמן לזמן נהיה יותר קל להתבונן בשני ולמצוא את שחסר לו ולדרוש את טובתו. אך בכל מצב חייבים להתחיל אחרת לא מגיעים לשום הצלחה בעניין זה.

 

התוועדות חסידית

 

אחד הדברים המוזרים שנחשפתי אליהם הוא עניין "התוועדות חסידית" דבר זה אינו דומה לשום דבר מוכר. לא לסעודת מצווה כי ברוב ה"התוועדויות" אין נטילת ידיים לסעודה, ואפילו לא סעודת אזכרה הנהוגה אצל אחינו הספרדים ששם נוהגים להרבות באמירת ברכות לזכות הנפטר וכל אחד מברך מזונות, עץ, אדמה ושהכול בקול רם וכל הקהל עונה אמן לזכות הנפטרים. אלא מדובר בגשמיות מועטת קצת דג מלוח או מלפפון חמוץ ממש סעודת עניים והעיקר משקה חריף המורכב מאלכוהול שהנפש היפה סולדת ממנו.

באמת התוועדות מהי? אין תשובה אחידה שאפשר להסביר מה זה. וגם אין כללי פרוטוקול כיצד היא צריכה להתקיים. מטרתה המוצהרת לפועל דיבוק חברים וקירוב לבבות חידוד נקודות שנלמדו בתורת החסידות וברוב המקרים ישנם ראשי המדברים בהתוועדות המתווים את הסגנון והתוכנית ללא הכנה מראש כך שבעצם אי אפשר לדעת מראש לאן תתפתח ההתוועדות, בעברית עכשווית קוראים לזה "לזרום". בהתוועדות מנגנים ניגון בשעה שרוצים להתבונן בנאמר ולקלוט אותו בהבנה, טועמים משהו ממעט הגשמיות הנמצאת על השולחן וזאת כדי לתת לנפש הבהמית את חלקה שהיא חפצה רק בגשמיות, ולוגמים משקה חריף שגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות ומעלתה שמעט הכמות משפיע על איכות מרובה.

אל המשקה החריף מתייחסים כמו אל "תרופה" שצריך לקחת רק במינון הנדרש ולא מעבר לכך, ולכן בדרך כלל המשקה הוא מהסוג שקשה ליהנות ממנו.

מכיוון שההתוועדות נועדה לגלות את האמת בפנימיותו של האדם שמרוב אהבתו לעצמו ו"על כל פשעים תכסה אהבה" אין הוא רואה את נגעי לבבו וחברו היושב עמו בהתוועדות מתוך קירוב הדעת והלבבות איש את רעהו ייעזרו לשרש את החסרונות הטמונים לו בלבו.

בזמן זה מגלה החסיד מה צריך תיקון ומקבל על עצמו החלטה טובה להתגבר על נפשו הבהמית ולהמעיט את תאוותיה ולהמית את גסותה ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא (מה ההבדל אם הורגים את כולה או הורגים את חציה) ולכן אמורים חסידים על הפסוק בתהילים פרק קטז פסוק (טו) יָקָר בְּעֵינֵי יְהֹוָה הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: יקר בעיני השם שחסיד ממית את נפשו הבהמית ומגביר את נפשו האלוהית עליה, והלכה היא שכל המומתים (בבית הדין ובמיתות בית הדין) משקים אותם קורט לבונה כדי שתיטרף עליהם דעתם והמשקה הוא הנמשל של ה"קורט לבנה" הזה.

בעולמנו החשוך הבלבול שולט כל כך שחסיד זקוק כמו אויר לנשימה להתוועדות חסידית בה יאיר לו האמת על ידי חבריו החסידים.

שמעתי פעם סיפור בשם המשפיע הדגול רבי חיים שאול ברוק שאף שאיני זוכר את כל פרטי הסיפור אך הבכן מובן.

היה פעם רב גדול ותלמיד חכם מופלא שכל פעם שבאו אליו אנשים פשוטים לקבל ממנו עצה ודרך תשובה על חטאיהם היה מתמלא חמה בלבו על עצם העניין שהם נפלו בחטאים כאלו, מילא ביטול תורה במהלך היום הוא יכול להבין או התעצלות בהבנת תוספות מוקשה אבל חטאים כמו ניאוף או גזל וכדומה ליבו היה גס באדם כזה.

פעם העמיד אותו הקדוש ברוך הוא בניסיון קשה, באמצע הלילה הגיע אליו אדם וביקש ממנו היות והוא קנה פרה בכוונה לשוחטה ואין לו איפה להניח את הפרה עד הבוקר הוא מבקש רשות מהרב להניח את הפרה בחצרו, הרב הסכים לו, וחזר ללימודו, אחרי כמה זמן בא אליו יהודי נוסף וביקש להפקיד כסף אצל הרב, כי זה כל רכושו ואין לו איש שאפשר לסמוך עליו שלא ימעל בכספו ולכן הוא מבקש מהרב לשמור לו על כספו. אחר כך הגיע אדם שלישי והודיע לרב שנגנבה פרה מחצרו של הפריץ והפרה העומדת בחצרו של הרב היא כנראה הפרה הגנובה אשר על כן הוא מייעץ לרב להחביא את הפרה. הרב התיישב בדעתו לחקור מה לעשות, כי באם יימצא הפרה בחצרו של הרב הפריץ יאסור את הרב וכמה חילול השם ייגרם מכך, ואיזה נזק תדמיתי עלול להיגרם לקהילה, אז עלה בדעתו שהשוטרים ידועים כמקבלי שוחד והוא החליט ברגע לצאת לתחנת המשטרה ולשחד את השוטרים בכסף המופקד אצלו כי ממילא יעבור זמן עד שהמפקיד יבוא לקחת את כספו ובעזרת השם בבוקר הוא יאסוף כסף מהקהילה על הזכות שנפלה בחלקו שמנע מהקהילה עוגמת נפש ובזיון בנתינת השוחד לשוטרים ויוכל להחזיר את הפיקדון. מדיבור למעשה הוא יצא מיד לתחנת המשטרה שיחד את השוטרים וכל זה כדי למנוע חילול השם גדול אם יחפשו את הפרה בחצרו של הרב וימצא הגזלה בידו. לא עבר זמן קצר לפתע חזר המפקיד ואמר שהוא מצא מקום מסתור מתאים לכספו והוא מבקש מהרב את הכסף חזרה כדי לא להטריח את הרב, הרב שלא ציפה לבואו כל כך מהר, ניסה להתחמק ממנו ואז המפקיד הבין שכנראה הכסף נעלם או נגנב ומרוב צער הוא צנח ומת בבית הרב. כמובן שבחקירת המשטרה הרב הואשם ברצח ונאסר בבית הסוהר, בהיותו בבית הסוהר ניגש אליו יהודי האסור בבית האסורים ושאל את הרב שאלה, היות ומנהג בית הסוהר שפעם בשנה מגיע לכאן הכומר ומציע לאסירים להתנצר ולנשק את ה"שתי וערב" ומי שמנשק את ה"שתי וערב" משוחרר לאלתר מן הכלא ונמחקים לו כל חובותיו, והיות והכומר אמור להגיע הוא שואל את הרב האם מותר לו לנשק בפיו כשבלבו ממילא אין הוא מאמין בנצרות ורק לשם יציאה מהמאסר כדי שיוכל לעבוד את השם בחוץ מתוך מנוחה, הרב ענה לו שבוודאי אסור וזהו עבודה זרה ממש. אך אותו יהודי לא עמד בניסיון ונשק ל"שתי וערב" והוא שוחרר ממאסר. הרב כמובן סרב להצעת הכומר והמשיך לשבת בבית הסוהר, אך הוא מקבל מזמן לזמן מכתבים מאותו יהודי שהשתחרר שהוא הקים בית מדרש בעירו וגייס כסף להושיב עשרה תלמידי חכמים על התורה ועבודת השם על חשבונו כדי לכפר על הנישוק, וברוך השם בית המדרש שלו מלא בלימוד תורה. וכך עברה לה שנה, שוב הכומר הגיע, הרב התגבר על עצמו ולא נשק את ה"שתי וערב", אבל המכתבים המבשרים כמה חייל עושה היהודי בחוץ בלימוד התורה וקיום המצוות המשיכו להגיע, כעבור שנה נוספת כשהכומר הגיע שוב, נשבר הרב ולא עמד בניסיון והחליט לנשק את ה"שתי וערב", אלא ששנייה קודם לכן הוא התעורר מחלומו. בחלומו הוא חטא בשוחד ובמעילה ובהריגה וכמעט גם בעבודה זרה.

הנלמד מהסיפור הזה שבהיותנו בדור שהחושך כפול ומכופל עד שאפילו רבנים בעלי זקן ארוך ולבן עלולים להתבלבל ולומר לחושך אור ולמר מתוק אין עצה ואין תבונה אלא להתכנס בהתוועדות חסידית ולעורר זיכרונות ימי קדם מהזמן שהחושך היה ברור כחושך והאור היה אור, "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" ובהתוועדות אפשר לשמוע את המשפיעים והמדריכים כיצד לשרוד את החושך של הגלות ולא להתבלבל "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמר לך".

באמת שמעתי שחסידים פנו אל המשפיע המפורסם החסיד רבי מוטל קוזלינר אחרי ג' תמוז תשנ"ד בשאלה מה לעשות עכשיו וענה רבי מוטל עכשיו צריך להתוועד, וכך במשך שנה התוועדו חסידים ועודדו איש את רעהו.

אף הרבי יוסף יצחק מספר בליקוטי דיבורים סיפור אודות בן למשפחת חסידים שירד מהדרך ובזכות התוועדות חסידית הוא שב מדרכו הרעה בתשובה שלימה ומסיים הרבי יוסף יצחק שבזכות התוועדות חסידית ניתן להגיע לתשובה במקום להזדקק לגזרות קשות או מלך קשה כהמן וכל זה בחסד וברחמים.

בכלל בהתוועדויות השתדלו ראשי המדברים לספר סיפורי צדיקים וסיפורי חסידים כדי ללמד את המסר החשוב בדרך הסיפור.

בזמנו של הרבי הצמח צדק היה מנהג שאברך שמתקרב לחסידות היה מופנה לרבי הילל מפארטיש שיקבל הדרכה בחסידות והסדר היה שבחצרו של רבי הילל היו חסידים שלוקחים את האברך ומדריכים אותו בדרכי החסידות. תחילה היו מספרים לו סיפור חסידי וחוזרים על הסיפור מספר פעמים עד שהסיפור נקלט היטב במוחו של האברך, ואחר כך היו מבארים את הסיפור ואת ה"בכן" שניתן ללמוד ממנו, ומרגלא בפומיא של רבי הילל שגם בלימוד התורה הסדר הוא שאת עבודת השם שמתחילה בפרשת ויקרא כידוע, שבתחילת הפרשה מתחילה התורה במילים "אדם כי יקריב מכם קרבן להשם מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" בחסידות מוסבר שפסוק זה בא ללמד שאדם שרוצה להתקרב לאלוהות יכול רק לאחר שיקריב את הנפש הבהמית שלו, שלכן כתוב אדם כי יקריב מכם ולא נאמר אדם מכם כי יקריב, ואז הוא צריך להקריב את הנפש הבהמית שלו או בחינת בהמה או צאן או בקר כפי שמבואר סוגי הנפש הבהמית בחסידות, אך קודם לכך שני החומשים הקודמים לויקרא, בראשית ושמות, עוסקים בסיפורים על אודות אבותינו. כך גם בחסידות לא יכול אברך להתקרב לאור הגדול של החסידות מבלי שישמע קודם סיפורי צדיקים ויתבונן בהם.

טובה גדולה טמונה ב"התוועדות חסידית" שכל חסיד למגדול שבגדולים ועד לפשוט שבפשוטים חייב וזכאי להשתתף בהתוועדות חסידית והיא טובה גדולה לנשמתו.

המעלה הגדולה של התוועדות חסידית הפועלת בראש וראשונה אחדות פשוטה בין חסידים כשבעלי דעות שונות מתכנסים לאותה מטרה. עוד יש בה סגולה גדולה. וכך אצל חסידים שגור ביטוי עוד מזמנו של רבנו הזקן שמה שהתוועדות חסידית יכולה לפועל אפילו מלאך מיכאל לא יכול לפועל, כלומר בזכות אחדות הרעים והדאגה הכנה איש לאחיו והאיחולים הלבביים מעומקא דלבא ללא כל עקמומיות שבלב גורמת בשמים שהדברים יתקיימו במלואם אף במקום שמלאך מיכאל "שר החסד" לא מצליח לפועל.

פעם הסביר רבנו הזקן את זה במשל נפלא:

דרכם של קטנים, אמר רבנו הזקן, שהם חפצים כל דבר טוב רק לעצמם ולזולת אינם דואגים, ומקפידים על שלהם, ובטבעם מקנאים במה שיש לחבריהם, ומהם גם עינם רעה בשל אחרים, והם כעסנים ונרגזים ובעלי מידות רעות. ומבנים ומבנות כאלה האב מצטער צער רב, כשרצה האב להיטיב חינוך ילדיו חיפש ומצא מדריך טוב מלמד בר פועל וייתן את הילדים על ידו להדריכם ולחנכם, וכעבור איזה משך זמן הסתכל בארוחות חיי ילידיו והתנהגותם הטובה באהבה באחווה בשלום וברעות, איש את רצון רעהו ימלא וכל אחד דואג לטובת חברו כטובת עצמו ומהם גם המניחים דאגת עצמם בשביל דאגת מילוי צרכי חבריהם, אז האב נתמלא עונג ונחת רוח מהנהגות בניו ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם נוסף על הגמול הטוב אשר גומל בעדינות לבבו למדריך והמורה דרך בדרכי החיים.

מכאן שברכה של חסידים לבבית מעומק הלב איש לרעהו בהתוועדות חסידית יכולה לעורר רחמים רבים יותר מהתעוררות רחמים רבים שמעורר המלאך מיכאל.

 

עבודת התפילה

 

אחד מעיקרי האמונה החסידית הוא עבודת התפילה, דבר זה דורש ביאור נרחב בכמה עניינים, משונה בית כנסת חב"ד מכל בתי הכנסת שהכרתי בחיי, משונה התפילה החב"דית מכל נוסחאות התפילה המוכרות, ושונה המעמד הניתן לתפילה בחב"ד מכל מקום אחר.

בתי כנסת חב"ד בנויים בניגוד למקובל בעולם שיש אולם התפילה ועזרת נשים בבתי כנסת חב"ד ישנו גם חדר נוסף הנקרא אצל חסידים "חדר שני" או "חב"דניצע" וזאת כדי שאפשר יהיה להתפלל באריכות הדעת ובהתבוננות מעמיקה גם לאחר תפילת הציבור. בבית כנסת חב"ד לא תמצא את המקובל בבתי כנסת אחרים שעל עמוד התפילה של החזן מופיע הכיתוב: "שויתי השם לנגדי תמיד" או "דע לפני מי אתה עומד" וכדומה. כי מדגשים שדבר זה צריך להיות חרוט על הלב ובפנימיות ולא נשאר חרוט על "הסטנדר".

אם תכנס פעם לבית כנסת לפני התפילה או בסיומה תראה שאין אחידות בהתנהגות הנמצאים במקום, אחד מתפלל והשני לומד השלישי מתבונן והרביעי מנגן ניגון חרישי, החמישי בכלל מדבר בלהט והתלהבות עם חברו, והשביעי עוסק עדיין בטעימה כלשהי בקיצור חוסר סדר בלשון המעטה. שמעתי פעם על גוי גרמני שביקר בבית כנסת של יהודים גרמנים (יקים בלע"ז) וראה איך שכל המתפללים נכנסו באותה שעה לבית הכנסת והחלו בתפילה ביחד נעמדו כולם ביחד וישבו בבת אחת אמרו בקול אחיד ושרו קטעים מן התפילה והוא נהנה מהסדר והדיוק היקי ששרר במקום, לאחר מכן הוא נכנס לבית כנסת חסידי וראה את הבלגן השורר במקום. זה מתפלל וזה מנגן, זה לומד וזה מרקד, מצא חן בעיניו מאד המחזה והוא יצא בהתפעלות בהכריזו שהעם היהודי הוא עם מסודר כל כך עד שאת כל ה"משוגעים" הכניסו לבית כנסת אחד ואת ה"נורמאלים" לבית כנסת אחר!!!.

התפילה בחב"ד תופסת מקום נכבד ואינה נחשבת כדבר משני, למרות שאפשר לקבל את הרושם שביהדות הדגש הוא לימוד התורה ולא כל כך התפילה, כי הרי מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה, ואצל הרבה מאד יהודים ניתן לראות שמתייחסים אל התפילה כדבר הכרחי בקיום המצוות אך רצוי לבצעו במהירות יחסית וללכת לדבר העיקרי שהוא לימוד התורה. כך ניתן לראות שיהודים מתפללים יחסית מהר ובלבד שאפשר יהיה להתקדם הלאה. לא כן בתורת חב"ד ניתן דגש רב על האריכות בתפילה (לא באריכות במשך זמן התפילה אלא בעיקר באריכות באיכות הניתנת לתפילה). התפילה בחב"ד היא עסק שלם עם הכנות מתאימות ופעולות הנדרשות להקדמת התפילה ולאחריה.

במסגרת מאמר זה ננסה לבאר מעט מזעיר מדוע ניתנה חשיבות מרובה כל כך לתפילה, מהו הנוסח התפילה ומנהגי החסידים בעת התפילה, מפני מה מתפללים באריכות ובהתבוננות. ומהי התפילה הראויה על פי דרך תורת חב"ד.

שמעתי שרבנו הזקן סיפר פעם על התלבטות שהייתה מנת חלקו בנערותו כשכבר היה נחשב לגאון עולם וידע בידע נרחב מאד את התלמוד וההלכה, ועלה בדעתו לקיים בעצמו "הווה גולה למקום תורה" והתלבט אם לנסוע לווילנה מקום משכנו של הגאון הגדול החסיד רבי אליהו מווילנה או לנסוע לרבי הדגול המגיד הקדוש במזריטש, ועלה בדעתו שלנסוע לווילנה או ילמד איך ללמוד תורה וזה יש לו כבר ידיעה אך אם ייסע למזריטש הוא ילמד להתפלל וזה לא היה לו ידע עד אז.

וכך מבאר הרבי יוסף יצחק את עניין הלימוד בתפילה: חסידות זה לא עניין של מידות טובות בלבד, חסידות בעיקר זה עבודת התפילה, צריכים ללמוד להתפלל כשם שצריכים להתלמד ללמוד תורה, כשם שתפקיד ראש הישיבה לחנך את תלמידו ולתת לו השכלה מתאימה לפי חושיו של התלמיד, כי אם ייתן לו השכלה מרובה ייהפך התלמיד ל"עצל", כי כל החומר לעוס עבורו. ואם ייתן לו מעט מדי הוא עלול להיות "מוטעה", צריך להעניק לו את השכל בהתאם לצרכיו כדי שהוא יוכל להפעיל אף את ההשכלה מצד עצמו כדי שתבוא לו לעזר בהבנת דברים רבים אחרים. כך ויתר מכך בתפילה שהיא רוחנית ועבודה לבבית יש להדריך וללמוד להתפלל כראוי. כל אחד בהתאם להתפתחותו ולמעמדו הרוחני. (מתוך ספר השיחות תש"ד)

עבודת התפילה היא דבר הנדרש ביותר מוסיף הרבי יוסף יצחק, לא רק אצל אלה שלא יודעים מהו עניין של תפילה שאצלם התפילה היא מצווה מדאורייתא או מדרבנן, אך זהו קיום מצווה בלבד. ולא רק אלו שכן יודעים עבודת התפילה מהי. ועושים הכנות מתאימות לתפילה אבל נתקעו ונשארו רק בהכנות ולא הגיעו לדבר עצמו. ובהעדר העבודה הנכונה נעשה מזמן לזמן יורד ממדרגתו עד שמגיע למצב שבק"ן טעמים הוא מטהר את השרץ שלמרות שהוא תלמיד חכם גדול היכול להביא מאה וחמישים טעמים לטהר את השרץ, ביודעו שהשרץ טמא הוא. (מתוך ספר השיחות תש"ה).

בכלל חכמנו זיכרונם לברכה דרשו על הפסוק "לעובדו בכל לבבכם" איזה היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה. וצריך להבין מהי עבודה זו.

בהקדמה לקונטרס התפילה מכבוד קדושת רבנו שלום דוב בער הוא כותב: "הנה בהיות אשר כל אחד ואחד מאנשי שלומנו שואל ודורש איך מתפללים ובמה עובדים את השם בעבודה שבלב זו תפילה. אמרתי לפרש שיחתי קצת בעניין הזה ממה שנמצא בכתובים מכבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים … אשר זה היה כל ישעם וחפץ נפשם להחיותנו ולהאיר בנפשנו אור וחיות אמיתי ומסרו נפשם ממש על זה כידוע לכל היודעים קצת מענייניהם. ואנחנו צריכים להדבק בהם ובדבריהם הקדושים ולהיות כלים לקבל בנפשנו את האור כי טוב. ולאורם נסע ונלך מעלה מעלה כחפץ השם על ידי עבדיו הקדושים".

בשורש ויסוד התפילה ישנו את ה"סידור", מבנה התפילה נעשה על ידי אנשי כנסת הגדולה אך טמון בו עומק עצום החל מפירוש המילים, ועד למבנה התפילה מברכות השחר דרך מעשה הקורבנות ממשיך לפסוקי דזמרא ומשם לברכות קריאת שמע, קריאת שמע ותפילת העמידה. ואמירת התחנון שלאחריה. סידור התפילה שווה לכל נפש לא רק לצדיקים אלא אפילו לקל שבקלים שבעמנו ישראל, ולמרות שנוסח התפילה מידי יום ביומו הוא בשווה בכל זאת כל יום נעשה אדם בריה חדשה ומתחדשים אצלו תובנות חדשות והתפילה נעשית בהתאם.

שמעתי פעם פתגם חסידי בשם הבעל שם טוב הקדוש שאם אדם נמצא באותו מעמד ומצב לאחר התפילה כמו שהיה לפני התפילה, אם כך לשם מה הוא התפלל? אלא שמוכרחים להדגיש שגם באמירת הטקסט כשלבו בל עמו גם כן ישנה מעלה גדולה.

ראשית העבודה עיקרה ושורשה הוא קבלת עול מלכות שמים עליו ואפילו עם קבלת העול של האדם המתפלל היא במדרגה הנמוכה של עבד העומד בפני קונו כי עבדא בהיפקרא ניחא ליה (עבד נוח לו לחיות בהפקרות) ולכן כשהוא עומד כעבד לפני רבו כבר החלה עבודתו ומכאן יש תקווה לעליה כלפי מעלה.

אפשר להסביר זה במשל, כשרואים בהמה רצה בשדות אין לדעת אם היא הלכה לאיבוד או שהיא תחת עיינו הפקוחה של בעליה אך אם היא רצה בכיוון העיר ברור שדרכה לשוב לביתה ולממשלתו של בעליה, כך בנמשל כשכבר נעמד יהודי להתפלל הרי הוא כבר בכיוון הנכון של העיר, וסוף כל סוף יש סיכוי שימצא דרכו לביתו.

בתחילת העבודה, צריך לעמוד ולהתפלל, במתינות ונחת ולא במרוצה, כדי שמחשבותיו של אדם לא ישוטטו ברחבי העולם יש להחזיק את הסידור פתוח לפניו ולקרוא התפילה מילה במילה מתוך הסידור. ולא באמירה בעל פה. מספרים שפעם יהודי התפלל תפילת עמידה במחיצת הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשב "סנגורן של ישראל" מיד לאחר תפילתו ניגש אליו רבי לוי יצחק וברך אותו בברכת "ברוך הבא" לבבי, כאחד שבא ממרחקים ולא ראוהו הרבה זמן, התפלא האיש ושאל כבוד הרב אני הייתי כל הזמן כאן לא נסעתי לאף מקום וכבר אמרתי לרבנו ברכת צפרא טבא לפני התפילה? והרב השיב: גופך היה כאן אך במחשבותיך הייתי עכשיו בטיול סביב לעולם ולכן בירכתיך בברכת "שלום עליכם". ממילא הקפד לרכז מחשבותיך בסידור המונח לפניך.

להשתדל לעמוד במקום אחד ולא לזוז ממקומו, כי התזוזה ממקום למקום תפריע מאד לריכוז הנפש ותגרום לפיזור הנפש. שמעתי פעם מספרים שיהודי התפלל בבית מדרשו של צדיק אחד, והוא נע מצד לצד ברחבי בית המדרש, ניגש הצדיק אליו ואמר לחסיד, בתחילה כשראיתיך הולך מצד ימין של בית המדרש לצד שמאל עלה בדעתי שכנראה הנך חושב שבצד שמאל תוכל להתפלל יותר בכוונה, כשחזרת מצד שמאל לצד ימין עלה בדעתי שבודאי הגעת למסקנה ששם לא יותר טוב מכאן, אבל מדוע שוב אתה חוזר לצד שמאל איני מבין?!!!    

התבונן בכך שהנך עומד לפני "מלך מלכי המלכים" "הקדוש ברוך הוא", ודבר בפניו בדיבור ברור במתינות ולא במרוצה אמור את דברך בנחת ולא בנענועים אלא בעמידה ישרה במקומך.

בשלב הבא תתבונן בפירוש המילות, ואחר כך בפירוש הרעיוני של המילים ומשום הלאה מעלה מעלה, אמנם זו עבודה ועבודה קשה כי פרובוקציות הקדוש ברוך הוא מזמן על ימין ועל שמאל, אך אם מתחילים בסדר העבודה אפשר להתקדם הלאה אבל אם לא מתחילים לעולם לא תגיע לשום מקום. לכן חסידים היו נוהגים לסמן לעצמם בסידור, היום "התפללתי" (בכוונה או בדיבור מתון או בהבנת פירוש המילות או בהבנה והתבוננות בפירוש הרעיוני או בהתבוננות במצבי הרוחני) עד כאן. מחר צריך להתקדם יותר.

לעיתים ניגון ללא מילים ניגון חסידי מתוך הרפרטואר הנפלא של חסידות חב"ד שישנם ניגוני געגועים וניגוני שמחה וניגוני התבוננות יעזור למתפלל לחדד את המחשבה והתבוננות בנאמר בתפילה.

הרבי שמואל הכיר הרבה חסידים של רבנו הזקן ואחד מהם היה רבי צדוק מהעיר קאופוסט היה חסיד ממוצע לפי ערך אך האריך הרבה בתפילה והיו מכנים אותו רבי צדוק "המתפלל". לפרנסתו הוא בחר להיות טוחן ברחיים של תחנת רוח כך שהיה לו פנאי להתפלל רוב השנה. שאלו הרבי שמואל למה הוא מאריך כל כך בתפילתו וענה שהוא מקיים מצוות עשה מן התורה "לספר ביציאת מצרים – וכל המרבה הרי זה משובח", והסביר שעל ידי התפילה הוא יוצא מהמצרים וההגבלות שלו.

בשם הבעל שם טוב שמעתי שפירש את הפסוק בפרשת נח "בא אל התיבה" שצריכים להיכנס לתוך התיבה במשמעות של מילה כי תיבה פירושה מילה כמו ראשי תיבות שהם ראשי המילים, וכשמתפללים צריכים לבוא אל התיבה אל פנימיות הכוונה במילים.

ומאחר שהסידור מבוסס על סידורו של רבנו הזקן שבחר ובירר את נוסח התפילה לפי נוסח הארי ז"ל, כללות התפילה בנויה על ארבע חלקים כנגד ארבעת העולמות מלמטה למעלה עשייה, יצירה, בריאה ועולם האצילות, כי התפילה היא עליה מלמטה למעלה, כמו שכתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה" וכתוב בזוהר הקדוש כי "סולם" זהו התפילה, לכן למרות שעל פי ההלכה המאחר לתפילה בציבור יכול לדלג קטעים בתפילה כדי להתפלל עם הציבור אנו נוהגים שלא לדלג שום קטע בתפילה ויש להתפלל לפי הסדר מתחילה ועד גמר, כשם שאי אפשר לדלג בסולם על השליבות ועלולים ליפול בדילוג כך גם בתפילה יש להתפלל בשלב אחר שלב. ואם רצונך להתפלל במניין עשרה מישראל כדי לזכות לומר את כל התפילה כולה, מה שאין כן כשתתפלל ביחידות לא כל הקטעים תוכל לומר? על כן העצה היא להיות במניין ולשמוע התפילה כולה, מהשליח הציבור ולענות "אמן" "ברכו" ו"קדושה" בכל מקום הנאמר, אחר כך התפלל בקצב שלך, ודבר זה נחשב מבחינת ההלכה כתפילה במניין.

בחסידות מוסבר כי התפילה היא הזמן למלחמה עם הנפש הבהמית "שעת תפילה שעת מלחמה", חייל היוצא לקרב יוצא בניגון ולמרות שיודע שאין לו ביטחון כלל שמחר הוא יחיה הוא יוצא מתוך שמחה בלב ושירה בפיו על הזכות להיות חייל בלגיונו של המלך, כל כוונת החייל בצאתו אל הקרב במסירות נפש הוא בכוונה לנצח את המנוע ומעכב ואם חס ושלום ייכשל, כוונתו היא רק שלא יהיה מזה חיזוק לצד שכנגד ובכך יחליש את כוחם של האחרים, שהנמשל מכל זה הוא שהוא יוצא לקרב לנצח את מנגד לתורה ומצוות והולך במסירת הרצון שהוא פירוש "מסירות נפש" כי הנפש הוא הרצון כמו שכתוב באברהם שבא לקבור את מתו אצל בני חת שאל אותם "אם יש את נפשכם לקבור את מתי?" פירש רש"י "נפשכם – רצונכם".

כל חייל היוצא לקרב מצטייד בכלי זיין, בכלל במסכת שבת פרק ו' משנה (ד) לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. המשנה מונה ארבעה סוגי כלי זיין: סיף, קשת, תריס ואלה. כל סוג של כלי משמש לסוג אחר של קרב בעוד הסייף שהוא כמו חרב ורומח משמש לקרב פנים אל פנים הקשת מיועד לקרב מרחוק, בעוד שהתריס משמש כהגנה מרחוק והאלה משמשת כהכאה מקרוב. כך גם בעבודת התפילה בהתאם לחוזקה של הבהמה ועוצמת המנגד, בהתאם למצבו יש להשתמש בכלי הזין המתאים לכך. ובכלל ההצלחה בעבודת התפילה לא רק שממרקת את הרוח שטות המולדת וגסות הרוח שנרכשו מלידה אלא גם מעדנת את הנפש ומכשירות את הגוף לקבל את האור כי טוב.

ניתן היה להאריך רבות בעניין התפילה ונסתפק בכך שלתפילה צריכה להיות הכנה, אי אפשר לקום מן המיטה וישר לתפילה. חסידים נוהגים לערוך מספר הכנות כהכשר מצווה לתפילה הראויה.

החל מכך שצריך גוף נקי לתפילה, והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא והרעב והצמא בכלל חולה הוא, מקפידים חסידים לטעום איזה דבר המותר על פי ההלכה כדי שהתפילה תהיה ללא הפרעות, למרות שחכמינו זיכרונם לברכה דרשו על הפסוק "על תאכלו על הדם" אל תאכלו עד שתתפללו על דמכם, אך בטעימה כל שהיא של מזונות לפני התפילה מותר ונדרש. אגב מסופר שפעם אחת מכלותיו של רבנו הצמח צדק הייתה חולה והרופאים דרשו ממנה, לקחת תרופה מיד בבוקר אך לא אליבא ריקנא (לא על לב ריק אלא לאחר אכילה). והיא שלא רצתה לאכול לפני התפילה הייתה מתפללת בהשכמה ממש וממהרת בתפילתה כדי לאכול משהו ולקחת את התרופה. כששמע זאת רבנו הצמח צדק, השיב לה כי נצטווינו מהבורא יתברך לקיים את המצוות ולחיות בהם ולכן כתוב "וחי בהם" ולא שימות חס ושלום בהם. ולכן עדיף שתאכל לפני התפילה. וסיים עדיף לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול. ממשיכים חסידים בהכנותיהם לתפילה בטבילה במקווה, כי הטבילה אף שחיובה מהתורה נתבטלה, בכל זאת החסיד "יטבול" במקווה למען המטרה של הכנה לתפילה כי "יטבול" אותיות "ביטול" וכך יוכל להתכונן כראוי לתפילה מתוך קבלת עול מלכות שמים.

יש להקפיד להפריש מטבע לצדקה קודם התפילה והוא כדי לקיים את מאמר חכמים רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי (נותן היה רבי אליעזר פרוטה לעני ואחר כך מתפלל) כדי לקיים את הפסוק: "ואני בצדק אחזה פניך", ולאחר הכול יושב לו החסיד ללמוד חסידות כי ההכנה לתפילה נדרשת להתבוננות בגדולתו יתברך וזהו פסק דין מפורש בשולחן ערוך שיש להתכונן לתפילה שהתפילה תהיה בכובד ראש.

לסיכום ההכנות לתפילה חמש הן:

א. להסיר כל המונע ומעכב ובפרט שיהיה הגוף נקי.

ב. לטעום לפני התפילה כדי שיהיה ראשו פנוי ולא רעב, שלא יוכל להתבונן בתפילה כראוי.

ג. יטבול במקווה.

ד. יפריש פרוטה לצדקה לפני התפילה. (אגב ישנו מנהג אצל אחינו הספרדים להפריש פרוטה לצדקה ב"ויברך דוד" לפני המילים "והעושר והכבוד מלפניך" והוא סגולה גדולה לפרנסה, בכלל מנהג טוב הוא אך אינו קשור להכנה לתפילה כי נתינת צדקה בתור סגולה אינה המטרה של נתינה ללא כל קשר לתמורה אלא רק למען שמו באהבה).

ה.    לימוד חסידות כדי שיהיה לו במה להתבונן בתפילה וכדי שיכניע לבבו לפניו יתברך. (ואגב חסידים נהגו שלאחר שלבשו הטלית והתפילין קודם התפילה היו מתבוננים וחושבים על מה שלמדו כהכנה לתפילה).

ומעל כל זה יש להתכונן כבר לפני השינה לתפילה בקריאת שמע שעל המיטה בצורה מסודרת ורצינית בהתבוננות על כל מעשיו במהלך היום, כי אם לא תסיר את הגוי אשר בקרבך לפני השינה ותלך לישון כמו "גוי" תקום כמו "גוי" ואז כל ההכנות לא יביאו לכוונה הרצויה.

ואם מפני אריכות הדברים יעבור זמן התפילה אין לחוש מכך מאחר וכשמתחילים בזמן גם אם השעה עוברת התפילה רצויה ומקובלת.

באמת היה צורך להאריך רבות בכל העניין החשוב והעקרוני הזה של עבודת התפילה אבל תן לחכם ויחכם עוד.

 

עבדו את השם בשמחה

 

השמחה תופסת מקום של כבוד במנהגי החסידים, לא רק שכשתבקש מצייר שייצר לך חסיד סביר להניח שתקבל תמונה של יהודי עבדקן ומרקד, כי כך נתפס בעייני הציבור דמותו של חסיד ואכן כך הוא חסיד הוא כדור של שמחה.

כשתשאל לשמחה זו מה עושה, אז כשמדובר באדם העובד את השם בפנימיותו ולא רק בחיצוניותו אלא יורד ומעמיק אפילו למחזות עמוקים בנפשו, יובן מדוע עליו להיות בשמחה כי השמחה היא הדרך הנכונה לגלות את פנימיות הנפש, בעת השמחה אפשר לגלות את העומק ולהפכו על פניו, כידוע שאדם בעת השמחה משתנה טעמו כי אפילו איש אכזר ביותר יתמלא רחמים בעת שמחתו, ואף הגאה יהיה מוכן להשפיל את עצמו ולא יהיה איכפת לו שמתלוצצים ממנו או לועגים לו. בעת השמחה מתגלים הכוחות הפנימיים שלו כי "שמחה פורצת גדר", ואף יצליח להשכיל ולהבין ולהחכים השכלות עמוקות מאד, בעת השמחה הוא ישתדל שכל הסובבים אותו יהיו בשמחה ולא יוכל לסבול את העצבות, בדרך כלל ברצות איש לשמוח ישתדל להיות בחברת השמחים וישתדל שכל הסובבים אותו יהיו בשמחה אף הם. זהו בדיוק מהותו של החסיד העובד את השם בפנימיות ישמח בעצמו וישמח אחרים, ויחקור על העומק בנפשו וישתדל להיות בצוותא חדא עם חברו. ואף אם אין סיבה נראית לעין לשמחה, החסיד ימצא את הסיבה המתאימה לשמחה, חסיד קבצן שמח הוא, ומי שאינו חסיד אף אם יהיה עשיר עצוב ובעל מרה שחורה הוא.

ממה נובעת השמחה? לא חסר ממה לשמוח! אשרינו שאנו יהודים ומה טוב חלקנו שאנו חסידים, ומה נעים גורלנו שאנו חסידי חב"ד, ומה יפה ירושתנו שאנו חסידי הדור השביעי. בהתבוננות מתאימה ובהסתכלות על הצד הטוב שבדבר ועל "חצי הכוס המלאה" יתמלא ליבנו לטובה ולברכה.

מאז התקרבותי לאור הגדול הכרתי משפיע חסידי (שמפני רצונו כל חייו לברוח מפרסום איני מפרסם את שמו) שלמדני לחייך! פשוטו כמשמעו תרבה לחייך וסוף כל סוף, יפעל עליך בפנימיות הדבר, מאז הנני משתדל (ואודה ולא אבוש, אשר לא תמיד בהצלחה מרובה) לעבוד את השם מתוך שמחה וטוב לבב וששום דבר בעולם מלשון העלם והסתר לא יפריע לי בעבודת השם מתוך שמחה. אמת שהקדוש ברוך הוא מזמן פרובוקציות רבות במהלך היום כדי להשכיחך את השמחה, אך כשם שנצטווינו להתפלל שחרית ולהגיד בבוקר "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" ואין עוד מלבדו וכל ההעלמות והסתרים אינם אלא מהסטרא אחרא שאינה באמת קיימת, וזה בקושי מספיק לכל היום כי עד הערב שוב צריך לחזור ולומר "שמע ישראל" כדי שגם בלילה תזכור זאת, כך במהלך היום יוצא מפעם לפעם לעשות ברכה על מים ולברך ולזכור ש"הכול (אבל ממש הכול) נהיה בדברו".

בעצם שני סוגי שמחה בעולם "ישמח ישראל בעושיו" וזהו שמחת עמנו ישראל בהשם המנהל ומנהיג את העולם וחושב להדגיש שברוך השם שהוא מנהל את העולם ולא אני!!! ויש שמחה של "ישמח השם במעשיו", שהקדוש ברוך הוא מתענג על בנו בכורו ישראל.

ולסיום, חביב עלי הסיפור ששמעתי פעם בהתוועדות על יהודי אחד שהיה כדור של שמחה, ונהג מידי יום ביומו לפתוח שולחן עם מטעמים רבים לחבריו ומכיריו כדי להודות להשם על כל הטוב אשר נתן לו ויש לו אישה ויש לו ילדים ויש לו פרנסה ויש לו בית למגורים, ויש לו בריאות טובה, וכוח לעבוד ולהתפרנס בכבוד. לא היה משאיר פרוטה אחת בביתו למחרת כי היה סמוך ובטוח שהשם יזמין לו את פרנסתו דבר יום ביומו, את הכול היה מוציא על סעודת ההודיה של היום.

באותו מקום היה מלך גדול אך בעל מרה שחורה וכל כולו היה זועף וכועס, לא יכול לסבול אנשים שמחים ואם היות שהוא מלך ולא חסר לו דבר לכאורה אבל השמחה הייתה נעדרת מלבו, כדרכם של הרבה מלכים נהג אף מלכנו המדובר להתחפש כאיש פשוט, להסתובב ברחבי הממלכה ולראות את הנעשה בעירו.

בשוטטותו הגיע אף לביתו של היהודי מיודענו השמח בחלקו ועושה סעודת הודיה מידי יום. כשראה את השמחה בבית נכנס אף הוא פנימה וחקר על מה השמחה, השיב לו בעל הבית אנו מודים להשם על כל הטוב אשר גמלנו ונתן לי אישה וילדים, בית ופרנסה. והנני מודה לו במאוד מאד ומתוך שמחה. חקר המלך על עיסוקיו של הנ"ל, והוא השיב שהוא עובד לפרנסתו כ"סנדלר" והוא מתקן נעלים.

למחרת היהודי קם בבוקר ומגלה שיש צו מבית המלך האוסר לתקן נעלים בתשלום, וכל העובר על החוק ייענש. חיכה המלך בחוסר סבלנות לראות איך ישמח היהודי היום. והנה שוב שמחה וששון בביתו, הוא נכנס לבית ושאל את היהודי על מה השמחה, והיהודי משיב אנו מודים להשם על כל הטוב אשר גמלנו ונתן לי בגד ללבוש ולחם לאוכל, אישה וילדים, בית למגורים ופרנסה טובה. שאל אותו המלך וממה פרנסתך, והשיב היהודי הייתי סנדלר וזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות אך בגלל ציווי המלך נאלצתי לחפש עבודה חדשה והנה מצאתי שיש אפשרות לחטוב עצים ביער ולמכור את העצים להסקה לאנשי העיר וכך עשיתי אמנם רווח גדול אין בכך אך לפחות יש אפשרות לעשות סעודת הודיה.

למחרת העיר כוסתה בכרוזים מאת המלך שאסור למכור עצי יער ואין לעשות מסחר בעצים. חשב מיודענו מה לעשות והנה הוא רואה שיש שואבי מים בעיר שמוליכים מים לבתי עשירים והחל למכור מים. ושוב סעודת הודיה ושוב המלך רואה ומגלה את הפרנסה החדשה וגוזר שוב שאין לשאוב מים בשכר, ומיודענו מחפש לו פרנסה חדשה.

בחיפושיו הגיע עד לשער המלך ושם הוא מגלה ששומר הארמון צנח ומת על משמרתו, הוא מיד הזעיק את ראש המשמר וראש המשמר גילה את המצב ונחרד שהמלך לא יגלה את האסון לכן הוא ביקש ממיודענו להחליף את השומר וללבוש את מדיו ולעמוד על משמרתו, מיודענו הסכים אך התנה תנאי. אני רוצה שכר יומי לא חודשי אלא יומי, ראש המשמר נאלץ להסכים לתנאי ובסוף היום שילם לו את שכרו.

המלך שוב מגלה את תושייתו של היהודי, קרא לראש המשמר ופקד עליו שאת השומר החדש שקיבל לעבודה שלא ישלם לו יומית בשום אופן, אך שיגלה לו את הדבר רק בסוף היום כשיבוא לקבל את שכרו, כדי שהוא לא יתפטר ויחפש עבודה אחרת. המלך כבר חוכך ידיו בהנאה גלויה היום בוודאי לא תהיה שמחה בביתו, ובקוצר רוח חיכה המלך לערב והנה שוב סעודת הודיה. נכנס המלך לברר את הדבר והיהודי לתומו סיפר לו שבסוף היום הוא נשאר ללא כסף, והוא נאלץ להפקיד את חרבו כדי שיהיה לו כסף לסעודת הודיה. שאל אותו המלך ומה תעשה כשיגלו שאין לך חרב השיב היהודי על דאגה לקחתי עץ וגילפתי אותו כחרב צבעתי אותו בצבע שלא ירגישו שהחרב מעץ ולא מברזל ואף אחד לא ישים לב לשינוי.

המלך חיכה בסבלנות לבוקר, יצא לטייל עם ראש המשמר סביב הארמון וכשהגיע לשומר, פקד על השומר בקול מצווה ראש המשמר בוגד בי ואני דורש שתוריד את ראשו בחרבך, היהודי אומר למלך, אנא מלכי הרם מעולם לא הרגתי איש ובוודאי לא פגעתי בחף מפשע, אך לא אמרה את פי המלך, רק אשא תפילה לאלוהי שאם ראש המשמר אינו בוגד במלך שתהפוך חרבי לעץ ולא יותז ראשו של ראש המשמר, שלף היהודי את חרבו ויהי לפלא בעייני כל הרואים כי חרבו מעץ. אז הבין המלך שלא יוכל לו. והפכו ליועץ המלך כשפרנסתו משולמת לו מידי יום ביומו.

אגב המוסר השכל מכך שכשעושים סעודת הודיה יש לדעת שהמלך במסיבו והמלך נמצא איתנו אף אם לא רואים או מבחינים בו.

 

הפצת המעיינות חוצה

 

מורנו הבעל שם טוב עלה להיכלות עליונים והגיע להיכלו של משיח ושאל את מלך המשיח.

–        אימתי קאתי מר? (מתי יבוא כבודו?)

–        לכשיפוצו מעיינותיך חוצה – ענה לו מלך המשיח.

מכאן נמצאנו למדים, כי הדרך הישרה לפועל את הגאולה השלימה היא אך ורק על ידי הפצת המעיינות חוצה מעיינות החסידות על ידי לימוד חסידות לעצמו והלימוד צריך להיות על מנת ללמד.

מסביר הרבי מלך המשיח שליט"א שדייק המשיח באומרו את הפסוק במשלי פרק ה' פסוק (טז) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם: רש"י מפרש את הפסוק: "סוף שתקנה תלמידים ותורה הוראות ברבים ויצא לך שם, ברחובות – עיר יפוצו פלגי מימך". וזה דורשים מכל אחד ואחד מאתנו:

         א. להפיץ

ב. מעיינות

ג. חוצה

לימוד תורת החסידות הוא חוב קדוש על כל אחד ואחד מישראל מבלי הבט על השתייכותו לקבוצה זו או אחרת, אם חסיד חב"ד או חסיד חג"ת, אם מהאשכנזים או מאחינו הספרדים, אם משלמי אמוני ישראל או סתם עמא דבר.

הלימוד צריך להיות באופן של "יפוצו" בהפצה בקנה מידה נרחב, כלומר לא להסתפק במועט אלא בהפצה נרחבת שיגיע לכל מקום ולכל אדם.

אך צריך להקפיד שיהיו אלה "מעיינות" ושתי תכונות מאפיינות את המעיינות והם:

א. מימיו של ה"מעיין" בניגוד ל"נהר", חיים ונובעים ממקורם. בעוד שהנהר המסמל את ספירת הבינה מתפשט הוא לאורך ולרוחב על פני שטח גדול ויש בו אף עומק וככל שהעומק יותר הילכו למרחוק יותר והילכו בשצף קצף, בשפע ורעש גדול. המעיין מסמל את ספירת החכמה, מימיו נובעים טיפין טיפין ונמשכים כגיד, בתפיסת מקום מועטת, בשקט הילכו ואין מתרחק ממקורו. ולכן יש להקפיד שיישאר מעיין המחובר למקורו והלשון הוא מעיינותך כשהדגש הוא מעיינותיו של הבעל שם טוב, וממשיכי דרכו רבותינו נשיאנו. ואגב על פי ההלכה במעיין אין שיעור לכמות המים המינימאלית כדי שיטהר ובלבד שהוא מחובר למקורו.

ב. מימיו של המעיין מטהרים אף כשהם זוחלים וניגרים, מה שאינו בשאר מימיות שצריכים להיות מכונסים. מכאן נלמד שהמעיין יכול לטהר אף בכמות מועטת ואין התחשבות בכמות אלא באיכות הלימוד.

ועוד והוא העיקר שיפוצו המעיינות חוצה, לא להסתפק בבית הכנסת ובבית המדרש אלא שצריך להפיץ המעיינות גם במקום שהוא חוצה, ואדרבה החוצה זקוק ביותר לטהרה על ידי המעיינות.  

וזאת חובת כל חסיד לעשות הכול כדי להפיץ המעיינות גם בחוצה, וכך אכן היה כבר בתקופת הבעל שם טוב שהוא בעצמו יגע ונסע ממקום למקום לקרב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. עד שסוף כל סוף כל ישראל בשווה ילמדו את פנימיות התורה ומעיינות החסידות יגיעו לכל מקום ומקום.

וכאן ארשה לעצמי להאיר ולהעיר שברוך השם ותודה לא-ל, רואים שהמעיינות מופצים בכל פינה ומקום, אף אני יכול לספר מנקודת חלקי בעולם וממנת שליחותי בעירנו עכו תבנה ותכונן, שהנה בשנים האחרונות יש אפשרות להפיץ חסידות גם במקומות שבעבר היה קשה לחדור אליהם. והיום ברוך השם כולם פתוחים לשמוע ולטעום מן המעיינות המטהרים, והם נגישים לכל. עד שאפילו מושגי חסידות עמוקים הפכו מטבעות לשון רגילות אצל עמא דבר, והעיקר שדברים ומושגים בחסידות שבעבר היה צורך למצוא משלים רבים והסברים מרובים וריבוי דוגמאות כדי שהדבר יוקלט במוחם של השומעים היום הדברים נקלטים בפשטות וזאת תודות להפצת המעיינות שנעשו בשלוש מאות השנה האחרונות.

 

ישיבת תומכי תמימים

 

לפני כמאה שנה היה רוב בניין ורוב מניין ישראל נמצא ברחבי רוסיה ומזרח אירופה בזמן זה הייתה פריחה גדולה מאוד של תורה ומוסדות תורה והנה היה ניכר כי האילן הגדול שנטע הבעל שם טוב וטיפוחו אותו רבותינו נשיאנו הצליח השם חפצם בידם ותורה ומצוות פרחו ושגשגו לרוב. בכלל, באותה תקופה הייתה שעת רצון לייסוד ישיבות, כיוון שבתקופה זו קמו ישיבות בסלובודקה, במיר, בסלוצק, ובטלז. הרבצת התורה הופיעה אז בצורה של ישיבות שהתרכזו והתפתחו ושגשגו בארץ הישיבות – ליטא, והיוו את המרכז הגדול לתורה, שהזין את תפוצות ישראל. עד שווילנה נקראה בשם ירושלים דליטא יחד עם זה כמעט בכל עיר התקיימה ישיבה ובה תלמידים רבים וחיי קהילה יהודים פרחו ממש.

אך ברוסיה של אותם הימים בשנת תרע"ז (1917) החלה המהפכה הקומוניסטית וזרעי הרס וחורבן ליהדות המקורית החלו לבצבץ בשמי רוסיה וליטא גם המשיכה של הנוער והצעירים אחרי השכלה ומדע וגם דעות כפרניות שהחלו לנשוב ברחוב היהודי הכריחו את הרבי שלום דוב בער לשנס מתנים ולעשות מעשה להצלת העם היהודי.

ביום יג' אלול תרנ"ז נישא הרבי יוסף יצחק לרבנית נחמה דינה בליובאוויטש ולקראת החתונה הגיעו חסידים רבים לחגוג עם הרבי שלום דוב בער ביום חגו בו הוא משיא את בנו יחידו הרבי יוסף יצחק.

עשרים שנה עוד לפני המהפכה ובראותו בעיני הבדולח שלו לקראת מה ולאיזה אתגרים הולך עמנו להתמודד כינס הרבי שלום דוב בער ועידה, בה השתתפו כחמישים איש מבחירי הרבנים הזקנים והגבירים של אנשי שלומנו שהיו באותו זמן בליובאוויטש לרגל שמחת החתונה. הרבי שלום דוב בער פתח את הועידה בהודעה כללית, על כך שהחליט בדעתו הקדושה, לייסד ישיבה מבחורים יודעי תורה שיתעסקו בלימוד החסידות. השם "תומכי תמימים" (כמו גם שם תלמידי הישיבה "תמימים "נקבע על שם שתלמידיה לומדים "תורה תמימה [שלימה]", כלומר, הן תורת הנגלה והן תורת החסידות .

ביום שלישי טו"ב באלול תרנ"ז בחר הרבי שלום דוב בער בשמונה עשר התלמידים הראשונים שנתקבלו לישיבה. הרבי מסר אותם לרב החסיד שמואל גרונם אסתרמן –  שילמד אותם חסידות על פי הסדר שסידר.

ביום רביעי, יום הבהיר ח"י אלול, בשעה שתים אחר הצהרים התקיימה 'סעודת שבע-ברכות', בה מסר הרבי שלום דוב בער את דבר השליחות בשם אבותיו רבותינו הקדושים.

וכך מתאר זאת הרבי יוסף יצחק: בשעה שתים אחרי הצהרים התקיימה 'סעודת שבע-ברכות .אבי היה בהתרגשות של שמחה, ואמר: "יהודים בכל רחבי תבל יודעים שביום הרביעי נתלו המאורות. גם בימים ראשון, שני ושלישי, היה יום ולילה, אלא שהמאורות נתלו ביום הרביעי. היום, י"ח אלול, הוא יום הבהיר בו נולדו רבנו הזקן ומורנו הבעל שם טוב, וביום קדוש זה אני מייסד ישיבה בציווי וברכת הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, ישיבה שתוציא תלמידים בעלי מסירות נפש על תורה ועבודה בדרכי חסידות חב"ד.

הרבי שלום דוב בער אמר מאמר חסידות בעניין "אור שנברא ביום הראשון היה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו", ואחר כך אמר בפנים מאירות ומסבירות: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו, ביום הרביעי למעשי בראשית נתלו המאורות. היום ח"י אלול, היום הקדוש בו נולד מורנו הבעל שם  טוב לפני מאה תשעים ותשע שנים, בהתחלה זו בישיבה – שלעת עתה לא קראתי אותה בשם – הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעל שם טוב והרביים הנחילונו למען תקויים ההבטחה של יפוצו מעיינותיך חוצה .להחיש את ביאת משיח צדקנו. רק מאוחר יותר בשמחת תורה קבע הרבי שלום דוב בער את שם הישיבה "תומכי תמימים" על שם "תומך תמימים הושעיא נא".

מטרת הישיבה אם כן הייתה כדי לעמוד בפני גלי הזמן והרוחות החדשות שהחלו לנשוב ברחבי רוסיה, לשם כך יסד  הרבי שלום דוב בער בשנת תרנ"ז ישיבה גדולה, שממנה נסתעפה רשת הישיבות עד היום הנקראת ישיבת "תומכי תמימים".

בשם זה משתקף הרעיון העיקרי של מיסדן: הוא שאף לא רק ללמד ולא רק לחנך, אלא גם לזקק ולזכך את המידות, לחזק את הרצון, לרומם את הנפש; במלה אחת – לעצב אופי שיהיה שלם, ללא קרע ופיזור, ללא פילוג ופיצול, שיהיה "תמים" במובן של שלם.

 

חיילי בית דוד

 

כאמור לאחר הקמת הישיבה הקדושה תומכי תמימים יעדו לתלמידיה משימות מיוחדות להצלת העם היהודי מידי אלו אשר נהגו כפי שמופיע בפסוק בתהילים פרק פט פסוק (נב) אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהֹוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ: לכן ישיבת "תומכי תמימים" הייתה דומה לישיבות ליטא, במובן מסוים אך גם שונה מהן. הייתה דומה להן, משום ששיטת לימודן של ישיבות ליטא הונחלה אף בה, והייתה שונה בהבדלים דלהלן.

ראשית, כוח הלחימה, כוח המחץ, נגד שונאי הדת. הונחל לתלמידי הישיבה מתאים למטרתם. הישיבה כפי שיטת חב"ד היא מבצר, שעליה להגן לא רק על עצמה אלא על כל האזור, על כל העדה, ואולי על העם כולו. מכאן שתלמידי הישיבה צריכים להיות – והיו – מאומנים בהגנה על הדת, דרוכים למלחמת השם ומוכנים להקרבה עצמית .

מכאן נובע השוני השני. כדי למלא תפקיד זה על התלמידים להיות מאוחדים במשמעת פנימית, מקושרים זה לזה, וכולם יחד קשורים למורם-מפקדם הרבי הנשיא.

בשנת תרס"א .שלוש שנים אחרי היווסדה של ישיבת "תומכי תמימים", ציווה מייסדה להביא לפניו את תלמידיה יחד עם ראשי הישיבה, משפיעיה ומשגיחיה, ופנה אליהם בדברים אלה:

"אני כורת ברית עמכם, עם תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" הלומדים כיום בכל  מערכות ומחלקות הישיבה ועם כל התלמידים אשר ילמדו בה במשך הזמן הזה והזמנים הבאים. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אני כורת ברית השתתפות לעבודה במסירת נפש לתורה ביראת שמים ועבודה שבלב, ללא ויתורים ופשרות, ייקוב הדין את ההר."

חמש שנים חלפו מיום היוסדה של ישיבת "תומכי תמימים" ובשנת תרס"ג – כבר אנו פוגשים את תלמידיה וחניכיה בערים ובעיירות הסמוכות בפעולות ייסוד סניפים לישיבה מרכזית, שנעשתה מהר לאם ישיבות "תומכי תמימים".

במשך זמן לא ארוך התפשטו ישיבות "תומכי תמימים" בכמה ערים בכל אזורי רוסיה והגיעו למקומות רחוקים מתחום המושב, כמו כוטאיסי בגרוזיה וערים באוזבקיסטאן, באסיה התיכונה הרוסית .

כאן נבנה מבצר, להגנה וללחימה, חונך דור של לוחמים, גיבורי רוח, חדורי התמסרות בלי מצרים ומעצורים וכוננות להקרבה. תלמידי ישיבות אלה היו צריכים להיות לא רק מלומדים בתורה, מחונכים באמונה, אלא גם דרוכים למלחמה למען תורה ואמונה, להתגוננות מפני סכנות שרחפו אז, בשעת היווסדן .ועוד יותר מפני הסכנות הבאות, שאדמור"י חב"ד חזו מראש .

מכאן ההתלהבות, מסירות הנפש, המאופיינת את הרבצת התורה בידי חב"ד, מרוסיה תחת השלטון הסובייטי, עד לכפרים נדחים בשממות חול של אפריקה הצפונית, ועד לכרכים סואנים בשיטפון של טמיעה והתנכרות בבירות אירופה המערבית, ומטרופוליות אמריקאיות.  הכול כדי לשמר את היהדות המקורית ללא פשרות וללא התקפלות בפני העולם מלשון העלם והסתר. אני בהיכרי את תלמידי וחיילי בית דוד של היום אומר במלוא התוקף כי כל עוד שחיילי בית דוד עומדים על משמר היהדות. היהדות לעולם לא תיפול, ויתירה מכך כל עוד שהתמימים הנפלאים העוסקים מעבר לשעות הלימוד הרגילות של הישיבה בהפצת המעיינות של הבעל שם טוב חוצה, משיח וגאולה הם דבר וודאי. 

 

כל דור הצדיק יסוד עולם של הדור

 

שמעתי פעם בשם המשפיע החסידי הדגול בעל מסירות הנפש רבי מענדל, ואף אני אמצתי את העניין והנני נוהג לעורר ולדחוף את כל מקורבי וידידי ורעי לקיים את הוראתו של רבי מענדל במילואה.

וכך אמר רבי מענדל: לפנים ברוסיה בזמן ששלטו קיסרים וצארים והממלכה עברה מדור לדור, היה מקובל כשהתגייסו חיילים לצבאו של הצאר, שבמהלך תקופת ה"טירונות" בצבא היו יושבים עם החיילים ומספרים להם את ההיסטוריה של בית המלוכה למן המלך הראשון ומי היה אחריו ועד למלך הנוכחי, היו מבארים לחיילים את מהותם של המלכים, מה פעלו ועשו למען העם הרוסי, מה היו שאיפותיהם וכיצד הם השיגו את מבוקשם ואיך השלימו את מאווים.

אף אנו – אומר רבי מענדל – חיילים בצבאות השם תחת המלכים שלנו "מאן מלכי רבנן" (מי הם המלכים? החכמים עיני העדה!) חייבים להכיר את סדר השתלשלות הדורות ולהכיר את מבוקשם בהפצת המעיינות מה פעלו כיצד חייו וכל המרבה להאריך בהכרת חיי המלכים הרי זה משובח. כי עניין זה מורה על אהבת החייל למלכו.  

גם אני הקטן משפיע ומדריך את חבריי שחובה להכיר על בורים את תולדות ימי רבותינו נשיאנו לפרטי פרטים.

בפרט שהמקובל בחסידות חב"ד שאין דור הולך ודור בא במובן שאחד נמשך אחרי השני, אלא כל רבי ורבי הוא "כוכב לכת" העומד בזכות עצמו ופועל ועושה ישועות בקרב הארץ.

וכל הקרוב קרוב לברכה, אגב שמעתי ששאלו פעם חסיד אחד מי יותר גדול בעיניו הרבי שלו או משה רבנו והשיב מיד כי הרבי שלו יותר גדול בעיניו ממשה רבנו, וכשתמהו הייתכן? הרי מי לנו גדול ממשה? השיב החסיד מבלי להתבלבל: הרי ללא הרבי שלי לא הייתי מחותן עם משה רבנו כל ההכרות שלי עם משה רבנו באה בזכות הרבי שלי.

שלושת הדורות האחרונים בחסידות חב"ד רבנו שלום דוב בער נשמתן עדן והרבי יוסף יצחק זכותו יגן עלינו והרבי מלך המשיח שליט"א העלו את דרגת הפצת המעיינות וקירוב הדרך הישרה לביאת והתגלות המשיח לרמות שלא היו מעולם. והם מוליכים אותנו להתגלות מלך המשיח תכף ומי"ד ממ"ש. אגב מי"ד משמשים ראשי התיבות של שלושת הרועים הקדושים הללו, מ' כנגד שמו של הרבי מלך המשיח שליט"א "מנחם מענדל", י' כנגד הרבי "יוסף יצחק", וה-ד' כנגד שמו השני של הרבי "שלום דוב בער".

שלוש מצוות הצטוו ישראל בכניסתם לארץ:

א. למנות להם מלך.

ב. למחות את זרעו של עמלק.

ג. לבנות להם את בית הבחירה.

שלושת מצוות אלו הם כנגד שלושת הרועים:

א. הרבי שלום דוב בער – עסק בתקופתו בהקמת המלכות, עיקר פעולתו הנפלאה הייתה בלימוד והסברה בריבוי מאד של תורת החסידות והקים עולה של תורה בנה את הישיבה המיוחדת במינה הנקראת ישיבת "תומכי תמימים" ותלמידי הישיבה נקראים "תמימים", את תלמידי הישיבה הפך לחייל בית דוד (ראשי תיבות חב"ד), ולא בכדי המאמר חסידות הראשון שאמר הרבי שלום דוב בער החל במילים "כתר יתנו לך" שהוא כנגד מצוות מינוי מלך.   

ב. הרבי יוסף יצחק – עסק בתקופתו בהפצת המעיינות חוצה במדינה ההיא תחת שלטונם של הקומוניסטים שרצו להכרית את עם ישראל כולו, ובתקופתו הרבי מסר נפשו בפועל ממש במסירות נפש שלא מביישת את "הרוגי המלכות", אף נאסר בשל כך והיה בסכנת חיים כפשוטה אך הצליח להכרית זרעו של עמלק ולגרום שלא רק הוא עצמו ניצל אלא כל תורת ישראל ניצלה עד שהיום ברוך השם אין מקום בעולם המפריע ליהודי לקיים תורה ומצוות ואפילו בסוריה, אפגניסטן, תימן וטוניס מקיימים חיי תורה ומצוות, ויש בתי כנסת לתפילה ולימוד תורה. ולא בכדי המאמר חסידות הראשון שאמרו ברבים החל במילים "ראשית גויים עמלק" שהוא כנגד המצווה להכרית זרעו של עמלק.

ג. הרבי מלך המשיח שליט"א – מפיץ את תורת החסידות בקנה מידה הכי נרחב עד שאין פינה ומקום בעולם שאין שם בית חב"ד, שלוחיו תלמידיו התפרסו על פני כל כדור הארץ ומפיצים תורה ויראת שמים טהורה, הצליח להקים בכל מקום בית מקדש מעט, (ואמר מי שאמר שבכל פינה בעולם תמצא שני דברים: משקה הקוקה קולה, וחב"דניקים), הרבי שהוא השביעי הוריד את השכינה למטה ובנה לה בית מקדש ואין אתר פנוי ממנו יתברך. ולא בכדי שהמאמר חסידות הראשון של הרבי החל במילים "באתי לגני אחותי כלה" שהוא כנגד המצווה השלישית שנצטוו ישראל לבנות להם את בית הבחירה.

 

תפקידו של הדור השביעי

 

כל השביעיים חביבים, ובדור השביעי הכריז הרבי במאמר החסידות הראשון שאמר והתווה את כוונת ממלכתו שהוא הולך להביא בפועל ממש את הגאולה השלימה כאן למטה בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו. מאז במשך שנות נשיאותו לא פסק רבנו מלומר שיחות ומאמרי חסידות שאם נסכם את כל תוכנם הוא בעיקר במושג שנמצא בחסידות ונקרא בשם "נושא הפכים" דהיינו גילוי עצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא שהוא א-ל מסתתר כאן למטה בעולם הזה מלשון העלם והסתר שמטרתו להעלים על האלוקות. דהיינו שלמרות היותו מובדל מהעולמות הרי הוא מתגלה בתוך העולמות בכוחו של "נושא ההפכים", ישנו ואינו כאחד.

הוא מלך המשיח שליט"א הטיל עלינו את החובה והזכות לחיות בדור השביעי שהוא הדור האחרון לגלות וראשון לגאולה, הוא הרבי מלך המשיח שליט"א שהכניס בתוך ה"גולה" את האות א' המסמלת את אלופו של עולם, כך שהפך את ה"גולה" ל"גאולה".

זוהי הזכות שנפלה בחלקנו שאנו מצווים להביא בפועל ממש את הגאולה שחיכו לה כל הדורות ועמדו וציפו מתי יהיה האות הזה, אנו קבלנו את השליחות לפרסם לכל אנשי הדור ש"הנה הנה משיח בא, וכבר בא", ואנו כבר יודעים מי הוא הגאול וממילא אנו כבר נושמים את האוויר של הגאולה ולא רק רואים מרחוק את אור הגאולה.

ולא עוד אלא שסוף כל סוף יש באפשרותנו להגיע לעומק ההתבוננות השורשית המופיע בספר התניא, כידוע וכפי שיחזה כל הלומד את ספר התניא, הספר בנוי על התבוננות מעמיקה בבורא העולם בשלושה דברים:

א. איך שהוא ממלא כל העולמות.

ב. איך שהוא סובב כל העולמות.

ג. ואיך שכולא קמיה לא חשיבי (שהכול לא חשוב לפניו).

כל העוסק בהתבוננות זאת יודע שלהבין איך שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולמות והכול מאתו יתברך, כל אחד יכול להגיע לדרגה זו ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאמת זה נחלת הכלל. כבר כולם יודעים ומרגישים שאין מקרה בעולם אלא הכול מאתו יתברך ואומרים שמקרה אותיות רק מה' דהיינו רק מהשם.

גם את דרגת הסובב בהסברה מתאימה ובהעמקת הדעת כל אחד יכול להגיע לכך, ולהכיר שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל פרט בבריאה ואפילו על עלה נידף ברוח. אם כי כאן נדרשת כבר יותר התבוננות והסברה מתאימה כי כאן כבר מתעוררות שאלות להבנת העניין לעומקו ולאשורו. ואף על פי כן יכולים וצריכים להגיע להבנה זו שהכול בהשגחה פרטית מאתו יתברך.

אבל להכיר את "עצמותו ומהותו" איך שכולא קמיה לא חשיבי, יכול להגיע להכרה זו רק חסיד!!! וצר לי להיות כל כך בוטה אך כך האמת יכול להכיר רק חסיד!!! ודווקא חסיד כזה שעוסק בהפצת בשורת הגאול והגאולה. כי רק הוא מראה קבל עם ועדה שהעולם באמת!!! אבל באמת!!! אינו תופס מקום כלל.

אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו.

אשרינו – שאנו יהודים.

מה טוב חלקנו – שאנו חסידים.

ומה נעים גורלנו – שאנו חסידי חב"ד.

ומה יפה ירושתנו – שאנו חסידי חב"ד בדור השביעי, חיילי הרבי מלך המשיח שליט"א והוא מוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש.