מבוא לפרק

פרק זה הנקרא בשם "חנוך קטן" משמש כפתיחה לחלק זה של ספר התניא הנקרא "שער הייחוד והאמונה".

חינוכו של ילד קטן נועדה להחדיר בו את האמונה הנאמנה והטהורה בבורא העולם. ולכן כהקדמה לשער הייחוד והאמונה יתבאר דרך החינוך של קטן באמונה והקניית ההרגלים הטובים בעבודת השם.

הפרק הנוכחי עוסק ככל השער הייחוד והאמונה ביסודו של מאמר הזוהר הקדוש כי מה שאנו אומרים בקריאת שמע את הפסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: פסוק זה משמש כייחוד וחיבור עליון ונעלה. ואילו הפסוק הבא אחריו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: משמש כיחוד וחיבור תחתון יותר במעלתו מהפסוק הקודם.

כאן יתבאר לנו משמעות הייחוד האלוהי וממילא נבין מה החילוק בין החיבורים השונים שאחד הוא עליון יותר מחברו.

פתיחה

ליקוטי אמרים חלק שני

הנקרא בשם חנוך קטן

מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע:

כדרכו בחלק הראשון ממשיך רבנו להזכיר כי הוא אינו אלא מלקט אמרים ואינו מחדש דבר שלא התבאר כבר בתורה. ובענוותנותו הוא מציין שליקט דבריו מתוך ספרים שמקובל אצל חסידים שהכוונה לספרי הרב משה בן מימון (הרמב"ם), הרב מורנו רבי יהודה ליויא (המהר"ל מפראג) והרב הקדוש רבי ישעיה הלוי הורביץ מחבר ספר (השל"ה הקדוש). וסופרים קדושי עליון הכוונה לאותם קדושי עליון שלא חיברו ממש ספרים אלא אמרו את דברם ותלמידיהם כתבו מפיהם והם הבעל שם טוב הקדוש והרב המגיד ממעזריטש. ונקראו סופרים ככינויים של חכמי ישראל.

והוא מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע שעליה נאמר בזוהר שיש חלוקה בין שני הפסוקים לשני סוגי ייחוד עליון אחד נעלה מחברו והם הפסוק: "שמע ישראל" הוא "ייחודא עילאה" (יחוד עליון) והפסוק: "ברוך שם כבוד" הוא "ייחודא תתאה" (יחוד תחתון). לבאר עניין זה בהרחבת הביאור.

חנוך לנער על פי דרכו

(במשלי פרק כב' פסוק ו') חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה: פסוק זה יורה לנו שני דברים הכרחיים א. לחנך את ילדנו כלומר להרגילם בדרכים ישרות וחינוך הוא לשון התחלת הדבר כמו שכתוב בדברים פרק כ' פסוק ה' וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: כלומר הרגיל את מגוריו להיות בבית זה. וכן במשנה מסכת יומא פרק ח' משנה ד' הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת: ב. והחינוך ייעשה לפי מעמדו של הנער ובהתאם לכוחותיו. כדי שיקנו קניין גמור בנפשו. הנה, מדכתיב: "עַל פִּי דַרְכּוֹ", משמע שאינה דרך האמת לאמיתו, ואם כן מאי מעליותא מארמית ללשון הקודש: "מהי המעלה". ש"גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"? אך, הנה מודעת זאת כי שרשי עבודת השם ויסודותיה ההבדל בין שני ביטויים אלו "שרש" ו"יסוד" הוא כי בעוד ששרש משמש כמקור, היסוד משמש כבסיסו של הבנין. כמו שכתוב במשלי פרק יב' פסוק ג' לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט: "יכון" הוא הבסיס אבל גלוי, ואילו השרש הוא המקור הנסתר. אם כן השורש והיסוד בעבודת השם הן דחילו ורחימו, (יראה ואהבה) היראה – שרש ויסוד ל"סור מרע", והאהבה – ל"ועשה טוב", וקיום כל מצוות עשה [ומצוות לא תעשה] במקור מילים אלו הנמצאים בחצאי אריח אינם כתובים אך נראה שכך צריך להיות. דאורייתא ודרבנן, כמו שיתבאר במקומן (בחלק הראשון של התניא פרקים ד' ומא') חלק זה נכתב לפני החלק הראשון ולכן נכתב כאן כמו שיתבאר בלשון עתיד למרות שכבר נדפס בחלק הראשון אלא שמטעם כמוס הודפס חלק ראשון בפועל לפני החלק השני. (ומצות החינוך היא גם כן במצות עשה כמו שכתוב באורח חיים סימן שמג' בשולחן ערוך חלק אורח חיים סימן שמג' העוסק בדיני קטן בשבת נכתב שיש ציווי על האב למחות בבנו הקטן המחלל שבת מדין מצוות חינוך.). כלומר: מהפסוק חנוך לנער על פי דרכו משמע כי אין זה דרך האמת ולכן שואל רבנו מהי המעלה בהמשך הפסוק שגם כי יזקין לא יסור ממנה הרי אדרבה צריך הנער כשיגדל להשתחרר מהרגלים ילדותיים ולנהוג כבוגר. אלא שההסבר לכך יתבאר על יסוד ושרש העבודה שהיא אהבת השם ויראתו שזהו המקור והבסיס לכל התורה כולה ולכל מצוות השם. והחינוך לנער באהבת השם וביראת השם היא היסוד והשרש לכל עבודתו בעתיד כשם שהבסיס והמקור לעבודת השם אצל הבוגר היא אהבת השם ויראתו.

כיצד שייכת עשייה גשמית אצל אהבה שבלב?

והנה באהבה כתיב בסוף פרשת עקב (דברים פרק יא' פסוק כב') כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה וגו' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וצריך להבין איך שייך לשון "עשייה" גבי אהבה שבלב? כלומר בפסוק זה נכתב הציווי אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה, דהיינו מצווה לנו הכתוב לשמור את המצוות ולעשות אותם. ומה היא העשייה הנדרשת ממשיך בכתוב ואומר "לאהבה את השם אלוהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". ונשאלת השאלה איך שייך לחבר לשון עשייה גשמית עם אהבה שבלב?. אך העניין הוא, דיש שני מיני אהבת השם: האחת, היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, מתאים לשני סוגי עבודת השם גם כפיית היצר על ידי השפלתו וגם הפיכתו לטוב על ידי הכנעתו. אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, ותגל ותשמח בהשם עושה, גיל ושמחה אינם אותו דבר כמו שכתוב בתהילים פרק יד' פסוק ז' מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהֹוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל: גילה באה בהתבוננות שטחית בעוד ששמחה נוצרת מהתבוננות מעמיקה. ותתענג על השם תענוג נפלא. והזוכים למעלת אהבה רבה זו – הם הנקראים צדיקים, כדכתיב: תהילים פרק צז' פסוק יב' שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: אך, לא כל אדם זוכה לזה, כי לזה צריך זיכוך החומר במאד מאד, וגם תורה ומעשים טובים הרבה, לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש, כמו שכתוב ב"ראשית חכמה" שער "האהבה". פרק ג' דיבור המתחיל "וביאור". כלומר מסביר רבנו שיש שני מיני אהבת השם. הראשונה: היא אהבת השם של צדיקים הנקראת "כלות הנפש" אך לא כל אדם זוכה להגיע לאהבה זו. והשנית, והשנייה: היא אהבה הקרובה לכל אחד וכל אדם ללא הבדל מצבו הרוחני יכול להגיע לזה אילו רק כשיעשה פעולה בעצמו, והיא ההתבוננות בגדולת הבורא יתברך ככל פרטי ההתבוננות שנלמדו בחלק הקודם של התניא, אזי תתעורר אהבה זו. דהיינו היא אהבה שכל אדם יכול להגיע אליה, כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה להשם בלב כל ישראל. הן דרך כלל, כמו שנתבאר בחלק א' פרק מד'. כי היא חיינו ממש, וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו – כן יאהב את השם, כאשר יתבונן וישים אל לבו כי השם הוא נפשו האמיתית וחייו ממש, כמו שכתוב בזוהר (חלק ג' דף סח' עמוד א') על פסוק: בישעיה פרק כו' פסוק ט' נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ וגו' בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל: והן דרך פרט. כמבואר בחלק הראשון פרק מו'. שכשיבין וישכיל בגדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דרך פרטית, כאשר יוכל שאת בשכלו ומה שלמעלה משכלו. ואחר כך יתבונן באהבת השם הגדולה והנפלאה אלינו, לירד למצרים "ערוות הארץ", כך מכנה יוסף את ארץ מצרים כשהוא מתנכר לאחיו שבאו למצרים ואומר להם שהם מרגלים שבאו לראות את ערוות הארץ ככתוב בראשית פרק מב' פסוק יב' וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת: להוציא נשמותינו מ"כור הברזל", מקור הביטוי ממלכים א פרק ח' פסוק נא כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: שהוא ה"סטרא אחרא רחמנא ליצלן, מארמית ללשון הקודש שהשם שהוא הרחמן יציל אותנו. לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד, דהיינו, שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה, וגדולתו יתברך שאין לה קץ ותכלית, אזי משלי פרק כז' פסוק יט' כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: כשם שבמים ובמראה יראו פניך ואם פניך שמחות גם בבואתך תראה שמחה כך גם באהבה כשמראה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את גודל אהבתו אזי – תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בעניין זה בעומקא דלבא, לאהוב את השם אהבה עזה, ולדבקה בו בלב ונפש, כמו שיתבאר במקומה באריכות ומאחר ואהבה זו יכולה להתעורר על ידי פעולתו של המתבונן אם כן יובן הציווי, והוא לעשות הכל כדי לעורר אהבה זו. אם כך יתפרש הצווי של עשייה "לעשותה" בהקשר לאהבה שבלב שהכוונה "להתבונן" וממילא תתעורר האהבה וכדלהלן:

מה רצה משה רבנו להנחיל לנו?

והנה עניין אהבה זו רצה משה רבנו עליו השלום ליטע בלב כל ישראל בפרשה: בדברים פרק י' פסוק יב' וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל וגו' מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: בפסוק: בדברים פרק י' פסוק יד' הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וגו' וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: ובפסוק טו' רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק וגו' יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: ובדברים פרק י' פסוק כב' בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ וגו' יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ובדברים פרק יא' פסוק א' וְאָהַבְתָּ וגו' אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים: ולכן סיים דבריו על אהבה זו: בדברים פרק יא' פסוק כב' כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: שהיא אהבה עשויה בלב על ידי הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה ועל זה ציווה כבר תחילה (דברים פרק ו' פסוק ו') וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: כדי שעל ידי זה תבוא לאהבה את השם, כדאיתא ב"ספרי" בדברים פסקה לג' על פסוק זה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד (דרך) אוהבים את הקדוש ברוך הוא תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו. משה רבנו רצה לנטוע בנו את האילן הגדול של אהבת השם ששורשיו הם היסודות לכל קיום המצוות העשה והימנעות מעשיית המצוות שלא תעשה באומרו לנו את כל הפסוקים המופעים בפרשה החל מ"ועתה ישראל וגו' עד אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה לאהבה וגו' וכל זה בא בהמשך לפרשת "שמע ישראל וגו'". והנה על אהבה זו השנית שייך לשון מצווה וציווי, דהיינו, לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה. אבל באהבה ראשונה, שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך לשון ציווי ומצווה כלל. ולא עוד, אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים, לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה, שעליה נאמר: בבמדבר פרק יח' פסוקים (ו) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהֹוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: (ז) וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: כמו שיתבאר במקומה (תניא חלק א' פרקים יד' מ' מג'). ומזה מובן שאכן באהבה הראשונה במעלה לא שייך לשון ציווי ובוודאי אין מצווה כי זה מעין קבלת שכר לצדיקים אך באהבה במדרגתה השנייה השייכת לכל אחד יש חיוב מצווה וממילא אף ציווי לעשות הכל ועשייה זו תתפרש לא בידים אלא בכל אשר יד שכלו של אדם מגיעה לעורר בעצמו על ידי ההתבוננות המתאימה בדברי משה רבנו כדי שתתעורר האהבה.

צדיק נופל וקם

אך הנה ידוע ליודעים, טעמא דקרא מאי דכתיב: מארמית ללשון הקודש "הסבר הפסוק מה שכתוב" במשלי פרק כד' פסוק טז' כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה:, ובפרט – שהאדם נקרא "מהלך" ולא "עומד", וצריך לילך ממדרגה למדרגה, ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת "נפילה" ממדרגה הראשונה. אך תהילים פרק לז' פסוק כד' כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי יְהֹוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ: כתיב, ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה, ולא לגבי שאר כל אדם חס ושלום, שאף על פי כן הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו מארמית ללשון הקודש "רושם" הוא על דרך כתב שנמחק שהרושם מהכתיבה הקודמת עדיין ניכר. ממדרגתו הראשונה. לאחר ששאלנו בתחילה איזה מעלה יכולה להיות בזה שנער המתבגר ימשיך לדבוק בחינוכו הילדותי מבאר רבנו שישנה אהבה שהיא אכן אמנם ילדותית יחסית לאהבתו הבוגרת של צדיק שהיא במעלה הנקראת עבודת מתנה ששם באמת אהבתו הילדותית לכאורה לא תועיל לו בעבודתו ולהפך לכאורה הוא נדרש להתנתק ממנה כדי לעלות למדרגתו הנעלה.

בקטע זה מסביר רבנו שאף הצדיק יזדקק לעיתים לחינוכו ה"ילדותי" בהיותו עולה ממדרגה למדרגה בכל רגע ורגע כי האדם נקרא "מהלך" ולא "עומד" תואר שמראה דריכה במקום ללא התקדמות שתואר זה שמור למלאכי מרום כמו שנאמר בנבואת זכריה "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". ולכן אף הצדיק מתעלה במדרגותיו אלא שבין מדרגה למדרגה הוא נמשל בעבודתו ל"נפילה" כמשל העולה בסולם כשהוא עומד במדרגתו הוא יציב בהיות ששתי רגליו תומכות בו בשווה אך בהיותו מתקדם לעבר המדרגה העליונה הוא מניח רגל אחת באויר ואף מעלה אותה לדרגה נעלית יותר שוב אין הוא עומד יציב על שתי רגליו עד הגיעו לדרגתו הנעלית יותר, למרות שבודאי לגבי העומדים למטה ממנו הוא נעלה יותר אך לגבי מדרגתו נחשב מצב זה כרגע כנפילה אך הוא לא מוטל ארצה. במצב זה אף הצדיק יזדקק לחינוכו ה"ילדותי" ולכן אף הוא בזקנתו לא יסור ממנה. מהי האהבה ה"ילדותית" על כך בהמשך:

גם כי יזקין לא יסור ממנה

אך עקרה מאהבה שנתחנך והרגל בה מנעוריו, בטרם שהגיע למדרגת צדיק. וזהו שכתוב: "גם כי יזקין וגו'" והנה ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה בייחודו ואחדותו יתברך ויתעלה: ממילא קודם לכל דבר קיום המצוות שורשן ויסודן הוא אהבת השם ויראתו ונצטווינו לעורר את האהבה על ידי התבוננות, אך הקודם והראשוני לכל דבר הוא דווקא האמונה שהיא למעלה מהדעת ודווקא בדברים שאינם נתפסים בשכל שם הוא המקור שממנו אפילו הצדיק בעבודתו הנעלית שואב את הכוח להמשך עבודתו. כי האמונה תבוא על דבר שהוא למעלה מין השכל. משל למה הדבר דומה כשיבוא אדם ויעיד לחברו שישנו מלך גדול היושב על כיסאו בעיר הבירה. מאחר ואדם המעיד נאמן עליו הרי הוא מאמין לכך. אלא שביום שהוא יגיע לעיר הבירה ויראה בעצמו את המלך הוא יפסיק להאמין כי התאמת אצלו הדבר במוחש ומעתה הוא יודע את המלך ולא מאמין בו. פרק זה משמש כהקדמה לפרקים הבאים העוסקים בייחודו של הקדוש ברוך הוא ואחדותו המאחדת את כל הבריאה והאמונה במהותו ועצמותו יתברך ויתעלה. האמונה היא החינוך ה"ילדותי" שממנו אסור להיפרד ואף הצדיק יזדקק לה בעלייתו בסולם הדרגות בעת היותו בין מדרגה למדרגה.

סיכום הפרק

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה מדכתיב על פי דרכו משמע שאינה דרך האמת ומה היא המעלה שלא יסור ממנה?

אך העניין ששורשי עבודת השם ויסודותיה הן האהבה והיראה וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב?

ומבאר שיש שני מיני אהבת השם האחת היא כלות הנפש "נפשי איויתיך" והזוכים למעלת אהבה זו הם הצדיקים שכתוב בהם "שמחו צדיקים בהשם".

והשנית היא אהבה שכל אחד יכול להגיע אליה על ידי התבוננות בדברים המעוררים את האהבה ולכן שייך לשון עשייה קרי התבוננות. כדי לעורר את האהבה.

וזה רצה משה רבנו לנטוע בלב כל ישראל על ידי הפסוקים בספר דברים.

וגם הצדיק בהיותו מהלך ממדרגה למדרגה נעלית יותר הרי בשעת המעבר ממדרגה למדרגה הוא בבחינת "נפילה" לגבי מדרגתו אף הוא זקוק לחינוכו ה"נערי" כדי להתעלות לדרגתו החדשה שהיא נעלית יותר.

וראשית הדברים המעוררים את האהבה והיראה ויסודן הוא האמונה הטהורה והנאמנה בייחודו ואחדותו יתברך ויתעלה. 

סיפור חסידי לפרק

בזמן הצאר ברוסיה הייתה גזרה קשה על עם ישראל ונלקחו ילדים רכים בני חמש מחיק הוריהם לצורך חינוכם להיות חיילי הצאר. מגיל חמש ועד גיל שלושים ילדים אלו הפכו להיות חיילים נאמנים לצאר. אך כדרכם של רשעים ושונאי ישראל לא פסחו על בתיהם של יהודים ונלקחו ילדים אלו לשמד ממש.

דפי ההיסטוריה היהודית רווים סיפורי מסירות נפש של ילדי ישראל אלו שלמרות היותם רחוקים מחיק ההורים ומהשפעת היהדות עליהם הם מסרו נפשם בפועל ממש לא לעבור על דתם.

באופן טבעי ילדים אלו ידעו מעט מאד על יהדות אך שמרו בקנאות מעוררת התפעלות על כל מה שזכרו וידעו והתנהגו כיהודים יראים ושלמים בקלה כבחמורה.

לאחר השירות הצבאי הורשו חיילים אלו להיות זכאים להתגורר אפילו בעיר הבירה "פטרבורג" למרות שעיר זו הייתה חסומה בפני יהודים למגורים.

קבוצה מחייל הצאר לאחר השחרור הקימה לעצמה קהילה משלה בתוך עיר הבירה. ואף בית כנסת הוקם בפטרבורג של חיילי הצאר.

פעם אחת הגיעו לפטרבורג שלושה רבנים נכבדים לצורך השתדלות אצל השלטונות לביטול גזרה והראיון נקבע להם בערב יום כיפור כך שלא הייתה ברירה בפניהם אלא לשהות ביום הכיפור בעיר פטרבורג עצמה ונאלצו להתפלל את תפילות יום הכיפור בבית כנסת זה.

חייל הצאר קיבלו אותם בכבוד מלכים ואירחו אותם בהערכה רבה לתורה וללומדה ואף שמחו למנות אותם כשליחי הציבור לתפילות יום הכיפורים.

לפני תפילת "נעילה" ביום הכיפורים הודיעו מתפללי בית הכנסת לרבנים כי את התפילה הזאת הם שומרים לעצמם ולהם יש מסורת ששליח הציבור העולה להתפלל הוא אחד מן החיילים.

הרבנים ניסו לומר להם שתפילה זו היא הכי חשובה ודווקא אותה הם מבקשים להתפלל שכן לפי ההלכה מקפידים שאדם ראוי בתורה ויראת שמים יהיה החזן.

אך החיילים השיבו אין אנו מכירים משהו יותר מתאים להתפלל כחזן בתפילה זו למרות שאין החזן שלנו למדן גדול ובקושי הוא יודע מעט תורה וכבר מגיל חמש הוא עזב את החינוך היהודי ובקושי יודע הוא קרוא וכתוב בלשון הקודש ובוודאי שאינו יודע הלכות ותלמוד כמוכם, אך הוא בעל מסירות נפש על היהדות יותר מכולנו ותוך כדי דיבור חשפו את גבו הפצוע והמוכה להראות כמה סבל חייל זה עבר בחייו ובלבד שלא להתנצר.

הרבנים בחצי פה נאלצו להסכים אך כשפתח החזן בתפילה אף הרבנים נסחפו בהתלהבות וחרדת קודש כראוי לרגע קדוש זה.  

החזן נעמד לתפילת "נעילה" התעטף בטלית פתח את ארון הקודש ונשא את קולו לפני בורא העולם: "ריבונו של עולם מה יש לנו לבקש בשעת רחמים זו. בנים? אין לנו צורך הרי כולנו נשארנו רווקים! פרנסה? הרי לכולנו ברוך השם יש פנסיה צבאית ואנו מתפרנסים בכבוד! חיים או בריאות טובה? הרי חיינו אינם חיים כי סבלנו כבר מספיק בחיינו! אין אנו מבקשים אלא ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!