מבוא לפרק

חלק זה של ספר התניא נקרא שער הייחוד והאמונה.

"שער". על שם "זה השער להשם צדיקים יבואו בו" שכאן כפי שראינו בהקדמה אף הצדיק זקוק להרגל וחינוך מנוער על האמונה. לא רק הבינוני ואף הבינוני צריך להתנהג כצדיק כמבואר בתניא חלק הראשון בפרק יד' ואולי (והלוואי) יערה עליו רוח ממרום ותתעבר בו נשמת צדיק.

"הייחוד". שחלק זה מיוסד עליו הוא על הפסוק: "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" שאחד מורה על ייחודו ואחדותו יתברך ויתעלה.

"והאמונה". שעניין ייחודו יתברך נתון ל"אמונה" ולא ל"ידיעה".

בפרק זה נלמד על ייחודו ואחדותו יתברך שהבריאה אינה דבר נפרד מן הבורא אלא הוא מחייה ומהווה אותה בכל רגע ורגע וכל פרט ופרט בבריאה מתקיים בזכות מאמרו של הקדוש ברוך הוא והכוח האלוהי הנקרא "דבר השם" הוא המחייה ומהווה את הנברא ללא הפסק כלל.

כותרת שער היחוד והאמונה

להבין מעט מזעיר "מעט" הוא המינימום כמו שחכמינו זיכרונם לברכה דרשו שמיעוט רבים "שנים" כלומר כל פעם שמוזכר בלשון רבים ואין פירוט הכמות המינימום זה שנים, ו"זעיר" הוא מלשון הכתוב באיוב פרק לו' פסוק ב' כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים: שפירשו המתן לי מעט אם כן מעט מזעיר פירשו המינימום שבמינימום מעט ממעט. מה שכתוב בהקדמת הזוהר דף יב' עמוד א' בתרגום מארמית ללשון הקודש תוכן הדברים, שיש לכיוון בששת המילים "שמע ישראל וכו" לייחוד העליון כלומר ייחוד נעלה, ובששת המילים "ברוך שם כבוד" שאומרים מיד לאחר הפסוק "שמע ישראל" יש לכיוון לייחוד תחתון, ובלשון התניא:, דשְׁמַע יִשְׂרָאֵל כו' יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: (דברים פרק ו' פסוק ד') הוא יחודא עלאה, ו"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: הוא יחודא תתאה. כלומר נדרש מאיתנו להבין ולו במעט שבמעט את העניין שיש באחדותו יתברך שני אופניים של ייחוד ואחדות א. באופן נעלה וזה נלמד מהפסוק "שמע ישראל" ו-ב. באופן נחות וזה בהתבוננות במילים "ברוך שם". וצריך להבין שהרי באחדות מה מקום לחלוקה נעלית ופחותה הרי באחדות אין מעלה ומטה ואין נעלה ונחות? וכדלהלן:

אין עוד מלבדו

(בדברים פרק ד' פסוק לט') וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: וצריך להבין, וכי תעלה על דעתך שיש אלוהים נשרה במים מתחת לארץ, שצריך להזהיר כל כך "והשבות אל לבבך"? אם תתייחס לפסוק כפשוטו שבא בהמשך לפסוקים שלפניו ששם נכתב (דברים פרק ד' פסוק לה') אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ובהמשך לכך מצווה אותנו התורה שוב וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: האם הציווי הוא שנשיב אל ליבנו כי אין עוד אלוהים אחרים? הרי בוודאי שאין מקום לציווי כזה עד כדי להשיב אל ליבנו הבנה ותובנה כל כך פשוטה שאין עוד אלוהים מלבדו. אלא מוכרחים לומר שהכוונה היא בחידוש גדול יותר שתדע ותשיב אל ליבך ותפנים שלא שאין עוד אלוהים מלבדו, או חס ושלום לחשוב שיש עוד אלוהים מסתתר ונשרה במים מתחת לארץ. הרי זה תובנה פשוטה ביותר. אלא אין עוד שום דבר נפרד ממנו. ולכן בשאלה רטורית זאת מציג רבנו ש"אין עוד" מוכרחים לומר אין עוד "כלום" חוץ ממנו.  

לעולם השם דברך נצב בשמים

הנה, כתיב: (תהילים פרק קיט' פסוק פט') לְעוֹלָם יְהֹוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: ופירש הבעל שם טוב זכרונו לברכה: ייחס זאת לבעל שם טוב הקדוש מיסד תורת החסידות. למרות שדבר זה מקורו ממדרש תהילים כי הבעל שם טוב הוא רב רבו של רבנו הזקן ומתוך כבודו לרבו הזכיר זאת בשמו כמו שעשה רש"י הקדוש על התורה שפתח את פירושו באמרו פירוש זה פירש רבי יצחק בהתכוונו לאביו, מתוך כבוד לאביו, למרות שהדברים נכתבו עוד קודם במדרש. ועוד שהרי הבעל שם טוב הרחיב את הביאור על כך באופן של "יפוצו מעיינותיך חוצה". פירוש זה מופיע בספר כתר שם טוב מהבעל שם טוב סימן קצד' ומקורו ממדרש תהילים על פסוק זה "איזהו דבר הניצב בשמים? אלא אמר הקדוש ברוך הוא על מה השמים עומדים על אותו דבר שאמרתי "יהי רקיע בתוך המים וגו'" ובאותו הדבר שברא אותן בו הם עומדים לעולם לכך נאמר "לעולם השם דברך ניצב בשמים" כי דברך שאמרת (בראשית פרק א' פסוק ז')  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וגו' וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות ההבדל בין עומד וניצב הוא שעמידה יורה על הפסקת התנועה ולא מחייב אם הוא מוטה או מושכב או עומד דרך גדילתו כמו שכתוב (בראשית פרק כט' פסוק לה') וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: או ב(קהלת פרק א' פסוק ד')

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת:ואילו ניצב יורה על קביעות במקומו כמו (בראשית פרק יח' פסוק ב') וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וכמו (בראשית פרק כד' פסוק יג') הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב: בישעיה פרק מ' פסוק ח' יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ובנוסח תפילת אמת ויציב בשחרית). וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים. נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד כו' וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ. עַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ. וְעַל כָּל דּוֹרוֹת זֶרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ: כי אילו היו האותיות מסתלקות לרגע חס ושלום וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר "יהי רקיע וגו'" ממש. וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה לרגע חס ושלום האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארת בששת ימי בראשית, הייתה חוזרת לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. וזהו שכתב המקובל אלוהי רבינו יצחק זכרונו לברכה (האר"י ז"ל בספר עץ חיים שער מ"ן ומ"ד פרק ג') שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר ומים, יש בחינת נפש וחיות רוחנית. דהיינו, בחינת התלבשות אותיות הדיבור, מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם, להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית. בקטע זה למדנו שלושה דברים: א. מדברי המדרש שאומר שהחיות של כל הנבראים הוא מדבר השם דהינו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם המחיים והמהווים את העולם. ועל זה אמר דוד המלך בתהילים לעולם השם דברך ניצב בשמים ושלא נחשוב שרק בבריאה היא נבראה בדבר השם אך לאחר מכן אין צורך לקיים את העולם בכל רגע ורגע על ידי דבר השם ממשיך בפסוק מישעיה "ודבר אלוהינו יקום לעולם" דהיינו בכל רגע ורגע לעולם ועד ומוסיף ממילות התפילה בשחרית בקטע של אמת ויציב: "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים". ולא רק בשמים או בארץ אלא בכל נברא ונברא מביצי כינים ועד קרני ראמים. ממלאכי מרום ועד יתוש קטן שבלב האדמה וכל מה שביניהם.

ב. גם הדומם שנראה לעיננו כחסר חיות ותנועה ואין נראית בו צמיחה או גידול או תנועה הוא בעל חיות רוחנית ובעל נפש מכיון שכל מציאות הבריאה היא מכוחו של הכוח האלוהי המחייה והמהווה אותה והוא דבר השם.

ג. כדי להשמיד דבר גשמי כמו עץ וכדומה אתה חייב לשרוף אותו אך עדיין יישאר אפר ממנו ואילו הקדוש ברוך הוא כדי לבטל דבר הוא פשוט צריך לא להחיות אותו ואז הוא מתבטל במציאות לגמרי. כשאותיות הדיבור של דבר אלוהינו יחזרו למקורם ושורשן הדבר נעלם ומתבטל לגמרי ממציאותו.

גם נבראים שלא נזכרו בבריאה מקבלים חיותם מהתורה

ואף שלא הוזכר שם "אבן" בעשרה מאמרות שבתורה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות, המתגלגלות משתמש רבנו בשלוש לשונות צירוף, חילוף, ותמורה: צירוף עניינו הוספת אותיות כמו למשל כשכתוב "אנכי" יכול להצטרף אותיות מלאות ויהיה כתוב: "אלף,נון,כף,יוד" חילוף עניינו שינוי אות באותיות המשתנות כמו ג' ו-ק' יכולים להתחלף על דרך משל "בית מקדש" או "בית מגדש" ותמורה עניינה נתינת אות במקום אות מאותה קבוצה של מוצא הפה למשל אותיות אחה"ע הבאות מהגרון יכולות להתחלף אחת עם השניה. ברל"א (231) שערים פנים ואחור, כל אות מכב' אותיות התורה בלשון הקודש יכול להצטרף לעוד כא' אותיות למשל אב, אג, אד, יוצא איפה שישנם 462 צירופים 22X21=462 ומכיוון שישנה אותה אפשרות כפולה כשם שהאות אב, אג, אד, כך גם באופן של אחור בא, גא, דא, לכן למעשה ישנם רק חצי מ=462 שהם 231 שערים פנים ואחור. כמו שכתוב כך פירש רבינו סעדיה הגאון את המשנה. בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו בפרק ב' משנה ד' "עשרים ושתים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע".  עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהם צירוף שם "אבן", והוא חיותו של האבן. וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור, המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה, על ידי חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים, עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו. כלומר לא כל נברא הוזכר בשמו ובתיאורו בבריאת העולם אם כן איך נאמר שהדבר מקבל חיותו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם? אלא שהעניין הוא שהעולם נברא ב"לשון הקודש" ומעלת ה"לשון הקודש" הוא בכך שכל שם נותן תוכן למהות והשם מורה על העצם למשל "אריה" אותיות "יראה" ו"כלב" מורה שכולו לב וכדומה מה שאין כן בשפות אחרות שהם הסכמיות כלומר בהסכמת בני אדם לקרוא לכלב "דוג" ולאריה "ליין".

ואמנם לא הוזכר שם "אבן" בעשרה מאמרות אך בלשון הקודש יכולות להיות צירופי אותיות וראשי תיבות והחלפת אותיות ב= 231 שערים ואופנים כפי שמופיע בספר יצירה. אבל כל הנברא וכל אשר יקראו לו בלשון הקודש בחילופי אותיות ובצירופי אותיות ובתמורות האותיות כולם מקבלים חיותם מדבר השם ממש. מדוע יש חילוקים הנבראים אלו נאמרו במפורש ואלה נאמרו בחילופי האותיות הטעם על כך יתבאר בהמשך:

חילוקים במעלת הנבראים

לפי שאין פרטי הנבראים יכולים לקבל חיותם מעשרה מאמרות עצמן  שבתורה, שהחיות הנמשך מהן עצמן, גדול מאד מבחינת הנבראים פרטיים, ואין כח בהם לקבל החיות, אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה, על ידי חילופים ותמורות האותיות, וגימטריאות שהן חשבון האותיות, עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי. וזה שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש, הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה, שנשתלשל מעשרה מאמרות שבתורה, שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין, ולהחיותו לעולם, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. בקטע זה למדנו שני דברים:

א. השם של כל דבר אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא חיותו ובאה החיות מעשרה מאמרות בחילופים, צירופים, שינויים, וגימטריות.

ב. נבראים שמוזכרים בשמם כמו רקיע ומים בעשרה מאמרות הם נבראים גדולים במעלה המקבלים חיותם באופן ישר ואילו הנבראים הנוספים שאינם כלי לקבל את האור ישירות צריכים לקבל חיותם דרך צמצומים ומסכים רבים המתגלגלים ב231 אופני צירופים תמורות וגימטריות.

סיכום הפרק

וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הנה כתיב לעולם השם דברך נצב בשמים. ופירש הבעל שם טוב כי דברך שאמרת יהי רקיע ניצב בתוך השמים לעולם להחיותו כדכתיב ודבר אלוהינו יקום לעד ודבריו חיים וקיימים … לעד ולעולמי עולמים. וכן כל הברואים וגם בדומם ממש יש בחינת נפש וחיות רוחנית והיא התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות להחיות את הנבראים. ואף מה שלא נזכר ממש בעשרה מאמרות מקבל חיותו בצירופים וחילופים ותמורות וגימטריות עד שנצטמצם ממנו החיות והוא שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש.

סיפור חסידי לפרק

פעם ישבו בניו של הרבי הצמח צדק ושוחחו ביניהם על אודות סיפור מהבעל שם טוב, הצמח צדק נכנס לחדר ושאל במה הם עוסקים וענו שסיפרו סיפור מהבעל שם טוב וחלק מאמינים לזה וחלק אינם מאמינים.

השיב הצמח צדק שכל הסיפורים מהבעל שם טוב אפשר להאמין שהיו כי היה ביכולתו לעשות אותם ואף הוא עצמו מכיר שלושה ספורים שהוא עצמו מתפעל מהם ואספר לכם אחד מהם.

היה פעם יהודי ממקורביו של הבעל שם טוב שהיה חשוך בנים. לאחר עשר שנות נישואין. בא לבקש הסכמה מרבנו הבעל שם טוב להתגרש מאשתו ולשאת אישה בת בנים, הבעל שם טוב אמר לו לא להתגרש.

כעבור עשר שנים נוספות שוב בא אל הבעל שם טוב לקבל הסכמה לגרש את אשתו אך הבעל שם טוב סירב ואמר לו להמשיך לחיות עם אשתו מבלי להתגרש.

אך אותו יהודי לא שמע בקולו של הבעל שם טוב והחליט לגרשה ואחר כך נשא אישה חדשה אבל סבל צרות רבות שירד מנכסיו והיו לו בעיות רבות של בריאות וחולי. הוא שב אל הבעל שם טוב בטענה: מילא עשר שנים ראשונות נהגתי על פי הדין להמתין לאישה עשר שנים עד שתלד ועשר שנים נוספות התעכבתי מפני הציווי של הרבי הבעל שם טוב אבל למה מגיע לו צרות וייסורים עכשיו?

הבעל שם טוב פתח בפניו את ספר התורה והראה לו כתוב בתורה את שם האיש ושם אישתו הראשונה ושלא יגרש אותה. ואמר לו אם בתורה כתוב שאתה לא היית צריך לגרשה מה אני יכול לעשות עבורך?

וסיים הצמח צדק להראות ליהודי מתוך ספר התורה מה יארע אתו ומה כתוב עליו זאת יכל רק הבעל שם טוב הקדוש.