מבוא לפרק

בפרק זה יחל רבנו מהלך תשובה לשאלת הסיום בפרק ג' כיצד הנבראים מרגישים את עצמם למציאות נפרדת בעוד שהם דבוקים ומחוברים למקורם ושורשם שהוא "דבר השם ורוח פיו", ללא הפסק? והתשובה היא שזהו מסיבת מידת הגבורה וכוח הצמצום של הקדוש ברוך הוא, שגורמת לשאת שני הפכים מצד אחד המקור נמצא מחובר לנברא, והנברא לכאורה היה צריך להתבטל במציאות. ואף על פי כן עשה השם לנו שהנברא לא ירגיש את המקור, כדי שיראה בעצמו כאילו הוא מציאות נפרדת. ולסיום הפרק יחל רבנו הזקן במאמר מוסגר הנמשך עד סוף פרק ה' בו יינתן הסבר קבלי למצב זה שמורה ומלמד על אחדות הבורא יתברך. למרות שלכאורה נראה שישנו פירוד בין הבורא לנבראים.

"כי שמש ומגן הוי' אלוהים"

כי הנה כתיב: (תהילים פרק פד' פסוק יב') כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהֹוָה אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְהֹוָה לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: פירוש "מגן" מגן משמש את החייל היוצא לקרב להגן עליו מפני חצים ובליסטראות של האויב, אך השמש אינה זקוקה להגנה מסוג זה אלא ההגנה על הארץ ויושביה מהשמש עצמה, שלא תשלח חציה ותכה את הדרים על הארץ. דהיינו שהוא נרתק לשמש להגן, שיוכלו הבריות לסבלו. כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: בתלמוד מסכת נדרים דף ח' עמוד ב' "רבי שמעון בן לקיש אמר: "אין גהנם לעולם הבא אלא לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה, צדיקים מתרפאים בה רשעים נידונין בה כו' שנאמר: (במלאכי פרק ג' פסוקים (יט) כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: (כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: הרי נאמר "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" והרשעים נידונין בה שנאמר "כי הנה היום בא בער כתנור וגו'", אם כך יש צורך להגן לא על השמש אלא מן השמש. וכמו שהנרתק מגין בעד השמש, כך שם אלוהים מגין לשם הוי"ה ברוך הוא. מכאן צא ולמד ששם אלוהים הוא המגן לנבראים משם הוי'ה ברוך הוא. וכדלהלן:

דשם הוי"ה פירושו שמהווה את הכל מאין ליש, והיו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד, כדפירש רש"י כך רש"י מפרש בשני מקומות את התוספת של האות יוד' בראש המילה, להופכה ללשון הווה ועתיד כאחד, דהיינו על הפסוק בבראשית פרק כד' פסוק מה' אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא: כותב רש"י: טרם אכלה – טרם שאני מכלה וכן כל לשון הווה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר כמו טרם כליתי ופעמים שמדבר בלשון עתיד כמו (איוב א) כי אמר איוב הרי לשון עבר. ככה יעשה איוב הרי לשון עתיד ופי' שניהם לשון הווה כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך וכך: וכן בשמות פרק טו' פסוק א' אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: מפרש רש"י את המילה "ישיר" ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד כגון: (איוב א' ה') ככה יעשה איוב, (במדבר ט' יח') על פי ה' יחנו, (במדבר ט' כב') ויש אשר ישכון הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בלשון הזה: עד כאן משמעות דברי רש"י אך המקור לכל דברי רש"י הוא על פסוק: (איוב פרק א' פסוק ה') וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: כלומר פירוש הפסוק הוא שאיוב חשש מהתנהגותם של ילדיו שמתוך משתה עלולים להגיע לחטא לכן נהג איוב להעלות עולות להשם. והיינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים, מ"מוצא פי השם" ורוחו, ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע, כי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים בזה, כמו שנתבאר לעיל. (בפרק א') במענה לשאלת הסיום בפרק הקודם כיצד אין הנבראים בטלים לגבי מקורם הוא האור האלוהי כשהם מחוברים אליו תמיד בכל רגע ורגע ואינם מתרחקים מהמקור. על כך משיב רבנו שיש להקדים הקדמה כללית בסוד הצמצום שהוא הגורם לחבר את שני ההפכים מצד אחד הנבראים מחוברים למקורם ומצד שני אינם בטלים במציאותם.

והוא על יסוד הפסוק בתהילים פרק פד פסוק יב "כי שמש ומגן השם אלוהים", כמו שהשמש מאירה ויש לה מגן ונרתק השומר עליה לבל תזיק ורק תועיל לעולם כך גם הקדוש ברוך הוא, מאיר לעולם על ידי שמו "הוי'ה" ברוך הוא. ומגן על העולם באמצעות שמו "אלוהים".

השמש מועילה לעולם, בכך שבזכותה גדלים רבים מן הצמחים, אך יש בה גם סכנה וטמון בה נזק עצום, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת נדרים דף ח' עמוד ב' "לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה, הנרתק שהשמש נמצאת בו הוא המגן שמגן לעולם מניזקה של השמש. כך שם אלוהים מגן ומצמצם האור של שם הוי'ה ברוך הוא לעולם שלא יתבטל ממציאותו.

זאת הסיבה ששם הוי'ה ברוך הוא מתחיל באות י' שהוא מאותיות העתיד אך בניגוד לשאר אותיות העתיד א' ת' נ' האות יוד' מתהפכת להווה עבר ועתיד באופן תמידי הדוגמא לכך מהפסוק בשמות פרק טו' פסוק א' "אז ישיר משה וגו" לא רק בלשון עתיד אלא גם בלשון הווה, וכן מהפסוק באיוב פרק א' פסוק ה' "ככה יעשה איוב תמיד כל הימים", שהוא לשון הווה ועתיד כאחד. לכן שם הויה בתוספת יוד בתחילתה הופך את קיום העולמות לתמידי. כי הקדוש ברוך הוא מהווה ומחיה את העולמות בכל רגע ורגע ממש.

גדולתו מצד אחד וגבורתו מצד שני של הבורא יתברך

והנה, בסידור שבחיו של הקדוש ברוך הוא כתיב: בתפילת עמידה אנו פותחים בסידור שבחיו של הקדוש ברוך הוא ואומרים: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. אֱלֹהֵי יִצְחָק. וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן. גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים. וְקוֹנֵה הַכֹּל. וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת. וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה: והוא מבוסס על הפסוק בדברים פרק י' פסוק (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר כו' וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: ופירוש "הגדול" היא מידת חסד והתפשטות החיות בכל העולמות וברואים לאין קץ ותכלית, להיות ברואים מאין ליש וקיימים בחסד חינם, ונקראת "גדולה", כי באה מגדולתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כי (תהילים פרק קמה פסוק ג' גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד. וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר: ולכן משפיע גם כן חיות והתהוות מאין ליש לעולמות וברואים אין קץ, שטבע הטוב להיטיב. למרות שהבורא מהווה את הנבראים בכל רגע ורגע, אין הנבראים נפרדים לרגע אחד מהבורא יתברך, בכל זאת מתוך חסדו הגדול של הבורא, הנבראים מרגישים את עצמם נפרדים מהבורא. וזאת משום חסדו הגדול של הבורא יתברך. אך לכך צריך את מידת הגבורה שהיא מידת הצמצום.

דהיינו: בסידור שבחיו של הקדוש ברוך הוא נכתב "הגדול והגיבור" היינו גדול זהו "חסד" וגיבור מסמל את מידת ה"גבורה". גדולה שזהו "חסד" כי באה מגדולתו של הבורא, וכמו בטבע בני אדם, כמה שאדם מגביה גובה וגדולה יש בו יותר מידת חסד להשפיע לקטנים ממנו, ורק בקטנות מידת החסד אינה מפותחת. וטבע הטוב להיטיב לכל. כפי שרואים במוחש כשאתה פונה לפקיד זוטר אתה מקבל רק את המגיע לך על פי דין ואילו כשתפנה למלך תקבל גם לפנים משורת הדין ובחסד וברחמים. כי הגדולה שייכת למידת החסד ומידת הגבורה לדין.

הגדולה והגבורה לחי העולמים

והנה כמו שמידה זו היא שבחו של הקדוש ברוך הוא לבדו, שאין ביכולת שום נברא לברוא יש מאין ולהחיותו מקורו מהירושלמי סנהדרין פרק ז' הלכה יג': אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא (ובבראשית רבה פרשה לט אות יד הגירסא אמר רבי אלעזר בן זמרא) אם מתכנסין הן כל באי העולם אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה". וגם מדה זו למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג להשכיל בחכמה ולהשיג בבינה. מדה זו ויכלתה לברוא יש מאין ולהחיותו, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא ממדת גדולתו של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא ומדותיו אחדות פשוט, כדאיתא בזהר הקדוש (הקדמה לתיקוני הזוהר דף ג עמוד ב') ד"איהו וגרמוהי חד", בתרגום מארמית ללשון הקודש האורות והכלים שלו יתברך הכל דבר אחד. וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג ברואו כך אינו יכול להשיג מדותיו. וכמו שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג מדת גדולתו, שהיא היכולת לברוא יש מאין ולהחיותו, כדכתיב (תהילים פרק פט פסוק ג') כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: כך ממש אין ביכולתו להשיג מדת גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שהיא מדת הצמצום ומניעת התפשטות החיות מגדולתו, מלירד ולהתגלות על הנבראים להחיותם ולקיימם בגילוי כי אם בהסתר פנים, שהחיות מסתתר בגוף הנברא, וכאילו גוף הנברא הוא דבר בפני עצמו, ואינו התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו והאור מהשמש, אלא הוא דבר בפני עצמו. ואף שבאמת אינו דבר בפני עצמו, אלא כמו התפשטות האור מהשמש, מכל מקום הן הן גבורותיו של הקדוש ברוך הוא, מקור ביטוי זה בילקוט שמעוני לנחמיה סימן תתרעא: אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה, משה אמר (דברים י' יז') כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: אתא (בא) ירמיה ואמר עובדי אלילים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו? ולא אמר (שכן כתוב בירמיהו פרק לב פסוק יח': עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: ולא אמר "נורא", אתא (בא) דניאל ואמר עובדי אלילים משעבדים בבניו איה גבורותיו? ולא אמר "גיבור", (שכן כתוב בדניאל פרק ט פסוק ד': וָאֶתְפַּלְלָה לַיהֹוָה אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: אתו אינהו (באו הם – אנשי כנסת הגדולה) ואמרו אדרבה הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, הן הן גבורותיו שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים, "נוראותיו" שאלמלא הוא נורא האיך אומה זו יכולה להתקיים בין כל האומות. עד כאן מדברי הילקוט. ואכן על פי זה נפסקה ההלכה כמו שכתב רבנו הזקן בשולחן ערוך שלו סימן קיג' סעיף ח' "אין להוסיף על תואריו של הקדוש ברוך הוא יותר מהא-ל הגדול הגבור והנורא לפי שכשאומר יותר מהם ומסיים נראה כאילו סיים כל שבחיו ומי יכול להשמיע כל תהלתו? וגם אלו השלשה כינויים אם לא שכתבן משה רבנו בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנום בתפילה לא היינו אומרים אותם. אשר כל יכול, לצמצם החיות והרוחניות הנשפע מרוח פיו ולהסתירו, שלא יבטל גוף הנברא במציאות. וזה אין בשכל שום נברא להשיג מהות הצמצום וההסתר, ושיהיה אף על פי כן גוף הנברא נברא מאין ליש, כמו שאין יכולת בשכל שום נברא להשיג מהות הבריאה מאין ליש כלומר, גם מידת החסד של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם יש מאין וגם מידת הגבורה של הקדוש ברוך הוא למנוע את התפשטות החיות האלוהי, הם מסידור שבחיו של הקדוש ברוך הוא, והוא פלא נפלא שכדי לברוא את העולם צריך מידת החסד וכדי לקיים את העולם צריך את מידת הגבורה, ושניהם באים כאחד מחיים את העולם מצד אחד כדי שיתקיים בכל רגע ורגע ויהיו מחוברים למקורם ללא הפסק, ומצד שני מצמצמים את ההתפשטות החיות והאור כדי שהעולם והנבראים ירגישו את עצמם יש ומציאות נפרדת ודבר זה הוא נשגב מבינת אנוש. כי באדם למטה או שמידת הגבורה פועלת או מידת החסד אך לעשות שלום בין שני הפכיים זהו בכוח של עצמותו ומהותו בלבד. ושזה לא יסתור את זה אלא יהיו כאחד שמשלימים אחד את השני הוא פלא נפלא. ומכאן ועד סוף הפרק הבא בא רבנו במאמר המוסגר להסביר תופעה זו באופן קבלי. וכדלהלן: 

הגדולה והגבורה כאחד

[והנה, בחינת הצמצום והסתר החיות נקרא בשם "כלים", והחיות עצמו נקרא בשם "אור", שכמו שהכלי מכסה על מה שבתוכו, כך בחינת הצמצום מכסה ומסתיר האור והחיות השופע, והכלים הן הן האותיות, ששרשן ה' אותיות מנצפ"ך, מ' נ' צ' פ' ך' צורתן משתנה בכתיבתן בסיום תיבה, מ באמצע המילה הופכת בסופה ל-ם סופית, נ' באמצע המילה הופכת בסופה ל-ן. וכן על זה הדרך, אגב בתלמוד מסכת שבת דף קד עמוד א וכן במגילה דף ב' עמוד ב' מוזכר שהנביאים חידשו או יותר מדויק החזירו עטרה ליושנה בכך שנשתה צורת האותיות מאמצע המילה לסופה. על כל פנים אותיות אלו הסופיות, שהן ה' גבורות המחלקות ומפרידות ההבל והקול בה' מוצאות הפה להתהוות כ"ב אותיות, ושרש הה' גבורות הוא "בוצינא דקרדוניתא", מארמית ללשון הקודש "נר בארמית הוא בוצינא, או שרגא, אבל יש הבדל בין שרגא שזהו הנר הרגיל והמוכר לנו, לעומתו בוצינא הוא סוג של נר אבל אינו נר רגיל שתפקידו להאיר אלא נר של חושך נר של "קורדוניתא" מלשון קדרות וחושך. ובעוד שהאור מסמל את החסד החושך והקדרות הוא גבורה, וזהו סוג של גבורה בשילוב החסד, שהיא גבורה עילאה ד"עתיק יומין" מקורו בדניאל פרק ז פסוק (ט) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק: ובתרגום ללשון הקודש ראיתי, שכסאו רם ונשא ונעתק ונבדל מן הימים ולבושו כשלג לבן וגו'. ושרש החסדים הוא גם כן חסד ד"עתיק יומין", כידוע ליודעי חן. דהיינו: כאן מתחיל רבנו ביאור קבלי שיסתיים בסוף פרק ה'. בתחילה מחדש לנו רבנו שהצמצום עצמו הופך למציאות נפרדת ומציאות זו יוצרת את ההסתר והעלם של ה"אור". כי מציאות זו נקראת "כלים" ותפקיד הכלי להעלים ולהסתיר את הנמצא בתוכו. אך לא זהו תפקידו הבלעדי.

וכדי שלא נחשוב חס ושלום ששניהם גם כוח החסד וגם כוח הגבורה הם שני דברים שונים ומנוגדים אחד לשני יבאר רבנו ששורשם הוא אחד ואין הצמצום מתנגד להתפשטות או החסד מנגד לגבורה אלא הכל הוא מיזוג מושלם הנעשה בכוחו של האין סוף ברוך הוא.

בתחילה נבין שהצמצום נקרא בשם כלים, והן זהות לאותיות כי מצד האור אין צורך בריבוי כל כך של פרטים והתחלקות כי האור בא בשפע אחד, ורק ריבוי ההתחלקות נועד להגביל את האור.

משל למה הדבר דומה. כשרוצים לתאר דבר נפלא ממעטים במילים כי כל המילים שבעולם לא יוכלו להכיל את גודל העניין. ואילו כשמכבירים במילים נועד הדבר לצמצם את התיאור למטרה אחת ונקודה אחת. ולמנוע את ההתפשטות של הדבר. ואת הבנתו בכיוונים שונים מנקודת האמת. שורש מניעת ההתפשטות במילים נובע מהאותיות הסופיות שבהיותן "סוף פסוק" הן מבטאות את הסוף והגבול להתפשטות הדבר.

בהיות שישנם חמשת אותיות סופיות כך הגבורות מתחלקות בשורשם לחמשה חלקים, ואף בגוף האדם הדבר מתבטא בכך שישנם חמשת מוצאות הפה, הידועות והן גרון, חיך, שיניים, שפתים ולשון. השורש של הגבורות יוצא מדרגה קבלית הנקראת "בוצינא דקרדוניתא" כלומר נר שבמקום להאיר מפיץ חושך שהוא סוד הצמצום הראשון של החושך והעלם האור בעולם, אך גם החסד מקורו מאותו מקום ב"עתיק יומין" שהוא כינוי ל"פנימיות הכתר" הנקרא בחסידות "עונג העליון" שהוא השורש של כל העשר ספירות. ממילא גם החסד וגם הגבורה מקורם ממקום אחד. כידוע ליודעי חכמה נסתרת או חכמת הנסתר. וכפי שיתבאר בהרחבה בפרק הבא.

סיכום הפרק

כי שמש ומגן השם אלוהים, פירוש מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו, כך שם אלוהים מגן לשם הוי'ה ברוך הוא.

שם הוי'ה פירושו שהוא מהווה את הכל ומתחיל באות יוד להורות על הפעולה התמידית דהיינו לא רק בעתיד אלא גם בהווה כמו ככה ייעשה איוב תמיד כל הימים.

בסידור שבחיו של הקדוש ברוך הוא אנו אומרים הגדול והגיבור וכו' הגדול הוא מידת החסד והגיבור מידת הגבורה, מידת החסד מיועדת להתפשטות החיות ונובעת מגדולתו יתברך.

ואין כוח בשום שכל נברא להשכיל ולהשיג מידה זו ויכולתה לברוא יש מאין ולהחיותה. כי אין שום שכל נברא יכול להשיג מהות הבורא יתברך, והוא ומידותיו אחד ולכן כשם שאינו יכול להשיג עצמו אינו יכול להשיג מידותיו יתברך.

ורק ממידת גדולתו וגבורתו בכוח הצמצום ניתן להיות מחובר לבורא יתברך ואף על פי כן להרגיש כמציאות נפרדת. כי זהו גבורתו של הקדוש ברוך הוא שהוא כל יכול לצמצם החיות והרוחניות הנשפע ממנו יתברך ומרוח פיו ועדיין להסתירו שלא יתבטל הגוף ממציאותו.

{בחינת הצמצום נקראת בשם "כלים", והחיות עצמו נקרא בשם "אור", הכלים הן על דרך האותיות שבאות מחמש מוצאות הפה ושורשן בסוד מנצפ"ך שהן חמש גבורות הבאות מעתיק יומין ואף מידת חסדו באה מחסד דעתיק יומין.

סיפור חסידי לפרק

היה פעם בן כפר נידח ששמע מתייר עובר אורח שיש במדינה עיר בירה ובה ארמון מידות גדול מאד ששוכן בתוכו מלך רם ונישא שכל בני המדינה הם עבדיו.

התעורר בלבו החפץ והתשוקה לראות את המלך אך דא עקא עיר הבירה רחוקה מאד מהכפר הנידח. אך ברבות הימים החליט הכפרי שחייו אינם חיים עוד, עד שהוא בעצמו יזכה לראות את המלך.

מאחר ופרנסתו הייתה בדרך המיצוע ולא היה משופע בדמים קיבל על עצמו הכפרי לחסוך פרוטה לפרוטה עד שיצטבר לו סכום כסף שיתאים למסע אל עיר הבירה. וממחשבה למעשה כל יום חסך הכפרי מפתו ולחמו פרוטה לפרוטה מטבע למטבע כך במשך חמש שנים, וכשכספו צרור בשקו יצא לדרך.  

לאחר מסע נדודים ארוך ובחרוף נפש ממש, הגיע סוף סוף מיודענו אל עיר הבירה ושם פעמיו לארמון המלוכה.

בכניסה לארמון עמדו שני זקפים חמושים בכידונים ולבושי שרד עם כפתורי זהב מצוחצחים, והוא ההלך מתקרב לשער הארמון. מיד שלפו החיילים את כידוניהם לעברו והבהירו לו בנחרצות שיעצור ולא ימשיך כי עוד צעד אחד הוא ייעשה לכיוון שער הארמון והוא יידקר בחרבם השלופה.

הכפרי פנה אל החיילים בתחינה אנא הקשיבו, כבר חמש שנים שאני מקמץ מהאוכל שלי ומסתפק במועט כדי שאוכל לראות את המלך וכבר עשיתי מסע נידודים רגלית ארוך ומייגע מביתי עד לכאן וכל זה בשביל לראות את המלך, מעולם לא ראיתי אותו ואיני יודע איך הוא נראה בכלל. אנא תנו נא לי בבקשה רק להציץ ולראות את המלך ואני חוזר לדרכי ולביתי.

החיילים שסיפורו נגע ללבם הסבירו לו, עם כל הכאב שבדבר, אין לנו רשות להכניס שום אדם לארמון המלוכה, ללא הזמנה רישמית מאת המלך, אך זאת נוכל לעשות למענך ניתן לך עצה טובה.

בדרך כלל המלך ספון בארמון, אין הוא יוצא החוצה מן הארמון, אלא שמנהגו של המלך בהיותו חובב צייד, לצאת אל היער הסמוך לארמון, לשם מגיעים ציידים רבים, היוצאים לצייד יחד עם המלך. בסיום עונת הצייד, מתאספים כל הציידים לקרחת יער, ונעמדים במעגל. ואז פורש המלך מן המעגל ונעמד במרכז הקרחת יער עם סוסו, וכולם מריעים למלך. לכן עצתנו שתיגש לקרחת היער, ושם תוכל לראות את המלך העומד במעגל, כך תוכל לזהות את המלך ולראותו.

הכפרי הודה בחום לחיילים ושם פעמיו לכיוון היער. בהגיעו אל היער שוב הוא רואה שעומדים שומרים ואין הם מניחים לו להיכנס. הוא שוב פתח בתחנונים ומספר את הסיפור שלו שזה כבר חמש שנים שהוא מקמץ ממאכלו והולך במסע ארוך רגלי כדי לראות את המלך, כל חפצו הוא רק להציץ במלך ולחזור לביתו. ונודע לי שהדרך היחידה לראות את המלך עכשיו זה להיות בקרחת היער, על כן הוא מתחנן נא אפשרו לי להגיע לקרחת היער.

החיילים משיבים לו אין בעיה, אתה מוזמן להיכנס ליער, אך בתנאי אחד, אתה חייב להיות רכוב על סוס. אבל מאין אני משיג עכשיו סוס?, הרי כל כספי לא יספיק לרכוש סייח קטן?.

עוד הוא חושב על פתרון. והנה מגיע אדם רכוב על סוס הפונה ישירות אל היער. ניגש הכפרי אל הרוכב, ומספר לו את סיפורו הנוגע ללב, חמש שנים אני מסתובב רעב ומקמץ מפי אוכל כדי לחסוך כסף, וכבר עשיתי מסע ארוך ברגלי, במטרה לראות את מלכנו, ועכשיו נודע לי שהדרך היחידה לראות את המלך זה להגיע לקרחת היער ולא מאפשרים לי להיכנס ללא סוס ליער. אולי הנך מוכן לרחם עלי ולקחת אותי על גבי סוסך, רק עד קרחת היער שאוכל לראות את המלך ולחזור לביתי.

הרוכב שהסיפור נגע ללבו, מאפשר לכפרי שלנו לעלות על גב הסוס והוא פונה ישירות אל קרחת היער ושם כבר מחכים כל הציידים במעגל, פתאום הרוכב פורש מן המעגל ונעמד במרכז כשכולם מריעים לו הורה! הורה!.

סובב הרוכב את גבו אל הכפרי ושואל אותו נו? עכשיו אתה רואה את המלך?, השיב הכפרי לרוכב אם אנחנו במעגל שבקרחת היער זאת אומרת שהמלך זה או אתה או אני או אולי בכלל הסוס!!!.

המוסר השכל מן הסיפור הוא שגם אם עשייתי מאמצים מרובים כדי לראות את המלך, וסוף כל סוף אתה צמוד אל המלך גב אל גב, עדיין לא בטוח שאתה מבין בכלל מי הוא המלך.