מבוא לפרק

לאחר שהובן לנו התובנה הפשוטה שהפסוק האומר: "אין עוד מלבדו", לא בא לשלול שאין עוד אלוהים אחרים, אלא להסביר לנו שאין עוד כלום מלבדו יתברך, ורק מציאות העולם הנראית לעיננו אינה אלא למען הנבראים, אבל לגביו יתברך אין הצמצום תופס מקום כלל, אם כך יש מקום לנסות להבין את דברי הזוהר שיש ייחוד עליון וייחוד תחתון, שהפסוק שמע ישראל מורה על ייחוד עליון, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא ייחוד תחתון, הרי לגביו אין מעלה ומטה כלל?

ועל כך נלמד בפרק הזה שלגבי הנבראים יכול להיות ייחוד עליון ותחתון כי כשהם במקורם קודם שנבראו הרי שם הייחוד הוא עליון ואין הנבראים תופסים מקום אלא הם בביטול כביטול אור השמש בשמש, ואילו למטה לאחר הצמצום שנעשה למען הנבראים ולמענם בלבד, שם ישנו ייחוד תחתון.

אין מלך בלא עם

ובזה, יובן מה שכתוב בזהר הקדוש (חלק א' דף יח' עמודים א-ב) דפסוק: (דברים פרק ו' פסוק ד') "שמע ישראל", הוא "יחודא עילאה", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא "יחודא תתאה", כי "ועד" הוא "אחד" בחלופי אתוון. מארמית ללשון הקודש חילופי אותיות כי המילה "ועד" נהפכה מהמילה "אחד" על ידי שא' ו-ו' מתחלפות כי הן קבוצה אחת של אותיות השימוש אהו"י, ע' ו-ח' מתחלפות ביניהם כי הם מאותה קבוצה של אותיות גרוניות אחה"ע, ו-ד' במקומה עומדת. כי הנה, סיבת וטעם הצמצום וההסתר הזה, שהסתיר והעלים הקדוש ברוך הוא את החיות של העולם כדי שיהיה העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו, הנה הוא ידוע לכל, כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, ד"אין מלך בלא עם", פירוש "עם" מלשון "עוממות", מקורו מהתלמוד מסכת פסחים דף עה' עמוד ב' ושם נתבאר שגחלים כבויות נקראות גחלים עוממות שפירושו גחלים נפרדים זה מזה והאש נפרדת מהגחלים, שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך, כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאד, לא שייך שם "מלוכה" עליהם, וכן אפילו על שרים לבדם, רק "ברוב עם – דווקא – הדרת מלך". ושם המורה על מדת מלכותו יתברך, הוא שם אדנות, כי הוא אדון כל הארץ. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן ה' שכשמזכיר שם אדנות יכווין שהוא "אדון הכל". ונמצא כי מידה זו ושם זה הן המהוין ומקיימין העולם, להיות עולם כמות שהוא עכשיו, יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו ואינו בטל במציאות ממש, כי בהסתלקות מידה זו ושם זה חס ושלום, היה העולם חוזר למקורו בדבר השם ורוח פיו יתברך, ובטל שם במציאות ממש, ולא היה שם עולם עליו כלל. הסיבה המצריכה את העולם להראות כדבר נפרד ויש ומציאות בפני עצמו ללא כל קשר למקורו ושורשו נובע מהטעם כי תכלית הבריאה כדי לגלות את מידת מלכותו יתברך כי אין מלך בלא עם והעם נפרד מהמלך. ואפילו לא יכול להיות מלך על השרים גדולים ורבים כשהם שרים ועל אחת כמה וכמה מלך לא יכול למלוך על ילדיו אלא הוא צריך "עם". ורק ברוב ה"עם" הדרת מלך, ושם המורה על מידת מלכותו זהו השם "אדנות". והעולם ללא שם זה אינו קיים במתכונתו הנוכחית של עולם המעלים ומסתיר על הבורא.

עולם הוא מקום וזמן

והנה, גדר ובחינת שם עולם נופל על בחינת מקום ובחינת זמן דווקא. בחינת מקום הוא: מזרח ומערב, צפון, דרום, מעלה ומטה. בחינת זמן, עבר, הווה ועתיד. והנה, כל בחינות אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות, כי אם במידת מלכותו יתברך לבדה שייך לומר שהוא יתברך מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכן לד' סטרין, וכן בבחינת זמן, יְהֹוָה מֶלֶךְ. יְהֹוָה מָלָךְ. יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. מקור המשפט מתפילת שחרית בקטע של "יהי כבוד", והוא בנוי על שלושה פסוקים: 1) תהילים פרק י' פסוק טז' יְהֹוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ: 2) תהילים פרק צג' פסוק א' יְהֹוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְהֹוָה עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: 3) שמות פרק טו' פסוק יח' יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: אם כן רואים שמידת מלכותו שייכת בהווה ובעבר ובעתיד. יְהֹוָה מֶלֶךְ – בהווה, יְהֹוָה מָלָךְ – בעבר, יְהֹוָה יִמְלֹךְ –  בעתיד. ונמצא, שחיות המקום וכן חיות הזמן, והתהוותם מאין ליש, וקיומם כל זמן קיומם, הוא ממידת מלכותו יתברך ושם אדנות ברוך הוא. ולפי שמידת מלכותו יתברך מיוחדת במהותו ועצמותו יתברך בתכלית הייחוד כמו שיתבאר (בפרק זה ובהמשך בפרק י'), הלכך גם בחינת המקום והזמן בטלים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך, כביטול אור השמש בשמש. וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי'ה, כי שם הוי'ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הווה ויהיה ברגע אחד כמו שכתוב: (זוהר חלק ג' דף רנז' עמוד ב') [ברעיא מהיימנא פרשת פנחס], וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן ה' שכשכתוב שם הוי'ה הכוונה צריכה להיות שהוא היה הווה ויהיה כאחד. היינו למעלה מהזמן. וכן למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהווה תמיד את כל בחינת המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין. העולם מוגדר בגדרי זמן ומקום. מקום מורכב מששה קצוות למעלה ולמטה, קדימה ואחור, ימין ושמאל. והזמן מוגדר ביחידות זמן של הווה ועבר ועתיד. זהו מהגבלות של העולם התחתון, לעומת מידות עליונות ששם הוא אין סוף ואין תכלית ואין מגבלות או גבולות וגדר.

מצב זה נוצר ממידת מלכותו ומשם אדנות שהוא "אדון הכל" ו"אדון העולם", אלא שמידת מלכותו מיוחדת ומאוחדת במהותו ועצמתו לכן אין זה מצב אמיתי לגביו יתברך אלא לגבי הנבראים בלבד. וכפי שיתבאר בהמשך. 

מדת מלכותו יתברך מתלבשת בזמן ומקום

והנה, אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במידת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן. וזהו יחודא תתאה [שילוב הוי'ה באדנות ברוך הוא], דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך, הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא, מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין, מארמית ללשון הקודש ארבעה צדדים הכל מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשווה ממש, כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ממש, כי הכל הוא בחינת מקום, הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא, המתלבש בו על ידי מדת מלכותו המיוחדת בו יתברך. רק שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר, להסתיר אור אין סוף ברוך הוא, שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי, ולא יהיה שום בחינת זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים. מצד הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מהמקום והזמן ומתחבר עם הגדר של זמן ומקום למטה, שילוב זה נקרא ייחוד תחתון, כי מידת מלכותו היא העיקרית בשילוב זה של שם הוי'ה שלמעלה מהמקום והזמן עם שם אדנות שמושל ושולט בזמן ומקום, כשהצד התחתון הוא העיקרי הרי זה ייחוד תחתון, והוא כדי ליצור את המצב של הנבראים שמרגישים את עצמם למציאות נפרדת מהבורא יתברך. על ידי צמצומים רבים הבאים ממידת מלכותו יתברך. אך כשבשילוב העליון הוא הדומיננטי ייחוד זה נקרא ייחוד עליון וכדלהלן:

הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה

והנה, במה שנתבאר יובן מה שכתוב: (מלאכי פרק ג' פסוק ו') כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: פירוש, שאין שום שינוי כלל, כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא. וזהו שנאמר: (תנא דבי אליהו פרק כא') "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא וכו'", בלי שום שינוי בעצמותו, ולא בדעתו, כי בידיעת עצמו יודע כל הנבראים שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו. וכמו שכתב הרב משה בן מימון (הרמב"ם) זכרונו לברכה, (משנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה י') "שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד, ודבר זה אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. כי הקדוש ברוך הוא מהותו ועצמותו ודעתו, הכל אחד ממש מכל צד ופינה, בכל דרך ייחוד, ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו, כמו שהוא בנפש האדם שדעתה דבר נוסף על מהותה ומורכב בה, שהרי כשהאדם לומד ויודע איזה דבר, כבר הייתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע, ואחר שלמד וידע ניתוספה ידיעה זו בנפשו, וכן מידי יום ביום (איוב פרק לב' פסוק ז') אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה: ואין זה אחדות פשוטה אלא מורכבת, אבל הקדוש ברוך הוא, הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל. ואם כן, על כרחך מהותו ועצמותו ודעתו, הכל דבר אחד ממש, בלי שום הרכבה. ולפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. רק להאמין באמונה, שהיא למעלה מהשכל ומהשגה, שהקדוש ברוך הוא יחיד ומיוחד, הוא ודעתו הכל אחד ממש, ובידיעת עצמו מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים, עד שלשול קטן שבים ועד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, אין דבר נעלם ממנו, ואין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי והרכבה כלל, מאחר שאינה רק ידיעת עצמו, ועצמותו ודעתו הכל אחד. ולפי שזה קשה מאד לצייר בשכלנו, על כן אמר הנביא: (ישעיה פרק נה' פסוק ט') כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: וכתיב: (איוב פרק יא' פסוק ז') הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא וגו' אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: וכתיב: (איוב פרק י' פסוק ד') הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה: שהאדם רואה ויודע כל הדברים בידיעה שחוץ ממנו, והקדוש ברוך הוא בידיעת עצמו", עד כאן לשונו [עיין שם בהלכות יסודי תורה. והסכימו עמו חכמי הקבלה כמבואר בפרד"ס מהרב משה קורדוברו זכרונו לברכה]. לאחר שהבנו שהעולם לא תופס מקום ואינו מציאות אמיתית לגביו יתברך, לפי זה יובן הפסוק "אני השם לא שניתי" שמשמעו אם כן לא "השתניתי" כלומר הקדוש ברוך הוא לא משתנה בעקבות מציאות העולם אלא הוא לפני בריאת העולם ואותו הוא ללא שינוי גם אחרי בריאת העולם. ולא רק שאינו משתנה בעצמותו ומהותו אלא אפילו לא משתנה בדעתו.

בחסידות משתמשים בביטוי כזה "האלוהות בפשיטות והמציאות בהתחדשות", מאחר והאלוהות הוא בפשיטות ואינו מורכב משום צד ופינה, אין העולם גורם לאיזה הרכבה וריבוי או שינוי במהותו ועצמותו אלא הכל אחדות פשוטה ממש.

ממילא אומר הרמב"ם שבניגוד לאדם אצל הקדוש ברוך הוא הרי הכל אחד הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, למרות שאדם מתוך כך שאצלו אין הדברים כך לכן אינו יכול להשיג זה לאמיתותו אך באמונה שזהו המציאות המוכרחת לגביו יתברך. ולכך מביא הרמב"ם שלושה פסוקים: "הראשון" כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: מראה שהדעה אצלו יתברך היא למעלה מעלה מהנבראים. "השני" הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא וגו' אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא: מלמדנו שאין באפשרותנו להשיג את הלמעלה מאתנו. ו"השלישי" הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה: מורה שהדעה העליונה אינה מושפעת ומונהגת כדעתם של בני אדם המשתנים בעקבות הבנה והשגה. וכבר דובר בחלק הראשון של התניא פרק ב' מעניין זה בהרחבה.

אין הצמצום כפשוטו

והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם, השם יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי הקדוש אלוהי רבנו יצחק זכרונו לברכה (האר"י ז"ל), והבינו עניין הצמצום המוזכר שם כפשוטו, שהקדוש ברוך הוא סילק עצמו ומהותו חס ושלום מעולם הזה, רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם, אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והנה, מלבד שאי אפשר כלל לומר עניין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף על הקדוש ברוך הוא, הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ, אף גם זאת, לא בדעת ידברו, מאחר שהם מאמינים בני מאמינים שהקדוש ברוך הוא יודע כל היצורים שבעולם הזה השפל ומשגיח עליהם, ועל כרחך אין ידיעתו אותם מוסיפה בו ריבוי וחידוש, מפני שיודע הכל בידיעת עצמו, הרי כביכול מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד. הקדוש האלוהי רבנו יצחק זכרונו לברכה (האר"י ז"ל) כשמדבר על בריאת העולם הוא מציג את המצב שבתחילה היה המקום ממלא את כל החלל ואז במצב זה אין אפשרות לבריאת העולם מאחר ואין סוף להתפשטותו של הבורא יתברך, ואחר כך סילק עצמו לצד אחד ויצר חלל ריק, בתוכו נמשך קו אחד של אור, ובו נוצר העולם. מי שלמד את דבריו יכול היה לחשוב שהסילוק לצד אחד היינו צמצום כפשוטו, אך זאת בא רבנו לשלול ולהסביר את טעותם של אחדים מהמקובלים הקדמונים שטעו לחשוב שהצמצום כפשוטו, וטעותם בשני דברים א' חשבו שהצמצום כפשוטו ו-ב' חשבו שהצמצום הוא בבורא עצמו כלומר במאור. וכאן בא רבנו להסביר את שתי הטעויות. א. אין הצמצום כפשוטו ו-ב. אין הצמצום אלא באור ולא חס ושלום במאור. ומבחינת הטועים, הם חושבים שעזב השם את הארץ ורק משגיח עליו מלמעלה. ואין הדבר כן אלא הכל זהו הוא יתברך מכל צד ופינה אין בו שינוי ולא ריבוי אלא הכל זה הוא יתברך ורק לגבי הנבראים נוצרה האשליה של מציאות העולם.

אני השם לא שניתי

וזהו שכתוב בתיקונים תיקון נז': "דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין", מארמית ללשון הקודש: אין מקום פנוי ממנו לא בעליונים ולא בתחתונים. וברעיא מהיימנא פרשת פנחס: (זוהר חלק ג' דף רכה' עמוד א') "איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה כו', איהו סובב כל עלמין כו', ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר, איהו ממלא כל עלמין כו', איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עילא ותתא, ולית קורבא בד' סטרין, אלא בקודשא בריך הוא כד איהו בינייהו", מארמית ללשון הקודש: הוא (יתברך) תופס את הכל ואין דבר התופס אותו, הוא סובב את כל העולמות, ואין מי שיכול לצאת מרשותו לחוץ, הוא ממלא את כל העולמות, הוא מקשר ומאחד מין במינו עליון ותחתון, ואין קירבה בין ארבעת היסודות אלא על ידי הקדוש ברוך הוא הנמצא ביניהם. עד כאן לשונו. ורוצה לומר, "לית מאן דתפיס ביה", שאין מי שיתפוס בהשגת שכלו מכל שכלים העליונים, במהותו ועצמותו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בתיקונים: "סתימא דכל סתימין, ולית מחשבה תפיסא בך כלל". מארמית ללשון הקודש: סתום ונעלם מכל הנעלמים ואין מחשבה שיכולה לתפוס אותו. וגם בתחתונים, אף על גב דאיהו ממלא כל עלמין, אינו כנשמת האדם תוך גופו, שהיא נתפסת תוך הגוף עד שמתפעלת ומקבלת שינויים משינויי הגוף וצערו, מהכאות או קרירות או חמימות האש וכיוצא, מה שאין כן בהקדוש ברוך הוא שאינו מקבל שום שינוי משינויי עולם הזה, מקיץ לחורף ומיום ללילה, כדכתיב: (תהילים פרק קלט' פסוק יב') גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה: לפי שאינו נתפס כלל תוך העולמות אף על גב דממלא לון. במילה "לתפוס" ישנם שתי משמעויות אחת מלשון אחיזה והשניה מלשון הבנה. לתפוס הכוונה היינו להבין. וכאן לגביו יתברך אין תפיסה לא במשמעות של אחיזה כי ממילא אינו מתפעל ומשתנה מהעולם מקור לחום ומחושך לאור, ואין הבנה במהותו של הבורא על ידי הבנת הנבראים.

סובב כל עלמין

וזהו גם כן עניין "סובב כל עלמין", פירוש, דרך משל, כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או דבר גשמי במחשבתו, אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המצויר במחשבתו או בשכלו, אך אין מקיפים על הדבר ההוא ממש בפועל ממש, אבל הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'", מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא בפועל ממש, שהרי היא היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפועל ממש. ואילו לגביו יתברך בהיותו סובב את כל העולמות הרי הוא תופס את העולמות גם בידיעה מידיעת עצמו שלא פועלת בו שינוי והרכבה וגם תופס מלשון אחיזה את העולמות ומחזיק בהם ונותן להם חיות בכל רגע ורגע ואף על פי כן אינו מתפעל ממה שנעשה בעולם ואין בו שינוי והרכבה כלל.

ממלא כל עלמין

ו"ממלא כל עלמין", היא בחינת החיות המתלבשת תוך עצם הנברא, שהיא מצומצמת בתוכו בצמצום רב, כפי ערך מהות הנברא, שהוא בעל גבול ותכלית בכמותו ואיכותו, דהיינו מעלתו וחשיבותו. כגון השמש, שגופו יש לו גבול ותכלית בכמותו, שהוא כמו קסז' פעמים כגודל כדור הארץ, 167 בגימטרייא קסז ואמנם הרמב"ם מציין בספרו היד החזקה בשני מקומות בהלכות יסודי תורה פרק ג' הלכה ח' ובהלכות שבועות פרק ה' הלכה כב' שגודל השמש הוא פי 170 מהארץ אך הרמב"ם לא דייק ממש במקומות אלו כי אין נוגע הדיוק אלא רק הגודל בכללותו והוא עצמו בהקדמת פירוש המשניות מדייק יותר וכותב שזהו פי 166 ו-שלוש שמיניות, לכן כתב רבנו שהוא כמו 167 פעם. ואיכותו ומעלתו, הוא אורו, גם כן יש לו גבול עד כמה יכול להאיר, כי לא יאיר לבלתי תכלית, מאחר שהוא נברא. וכן כל הנבראים הם בעלי גבול ותכלית, כי מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'. מקורו מהתלמוד מסכת חגיגה דף יג' עמוד א' ושם מפרט יותר שבין הארץ לרקיע מהלך 500 שנה ובין רקיע לרקיע גם מהלך 500 שנה ועובי כל רקיע הוא 500 שנה וכן הלאה. עיין שם. ואם כן החיות המלובשת בהם היא בחינת צמצום רב ועצום, כי צריכה תחילה להתצמצם צמצומים רבים ועצומים, עד שיתהווה מכוחה ואורה עצם הנבראים כמות שהם, בעלי גבול ותכלית. וגם אורו יתברך המחייה ומהווה את העולמות ומתלבש בתוכם ושייך למגבלות של העולם כשהוא ממלא את כל העולמות הוא עדיין גבוה מעל גבוה מבחינת האור האלוהי שהוא אין סופי ורק על ידי צמצומים רבים ועצומים נוצר העולם ואף זאת אין הצמצום כפשוטו.

צירופי האותיות מורה על צמצום האור

כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה, ורוח פיו יתברך היה יכול להתפשט לאין קץ ותכלית, ולברוא עולמות אין קץ ותכלית לכמותם ואיכותם, ולהחיותם עדי עד, ולא היה נברא עולם הזה כלל (שכמו שהקדוש ברוך הוא נקרא אין סוף, כך כל מידותיו ופעולותיו, דאיהו וגרמוהי חד, היינו החיות הנמשכת ממידותיו, שהן חסד ורחמים ושאר מידותיו הקדושות, על ידי התלבשותן שמתלבשות ברוח פיו, בתהילים פרק לג' פסוק ט' כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד: ו"עולם – על ידי – חסד יבנה", בדבר השם ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה). מארמית ללשון הקודש כאותו מין בעל חי שכנראה לא נמצא בימינו הנקרא חגב והוא דומה לצב שלבושו וביתו מאוחד אתו, אלא שצמצם הקדוש ברוך הוא האור והחיות שיוכל להתפשט מרוח פיו, והלבישו תוך צירופי אותיות של עשרה מאמרות וצירופי צירופיהן בחילופי ותמורות האותיות עצמן ובחשבונן ומספרן. שכל חילוף ותמורה מורה על ירידת האור והחיות ממדרגה למדרגה, דהיינו שיוכל לברוא ולהחיות ברואים שמדרגת איכותם ומעלתם היא פחותה ממדרגת איכות ומעלת הברואים הנבראים מאותיות ותיבות עצמן שבעשרה מאמרות, שבהן מתלבש הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שהן מידותיו. בריאת העולם כאמור התאפשרה על ידי צמצומים רבים ועצומים כי כל העולם נברא מרוח פיו של הקדוש ברוך הוא שזהו "דבר השם ורוח פיו" וכשם שהדיבור באדם רחוק ממהות הנפש והוא רק לבוש לעצמות האדם כך נראה העולם בריחוק הערך מהבורא המוציא כביכול רוח פיו לבריאת העולם ויתירה מזו בעשרה מאמרות שנברא העולם ישנם צירופי אותיות וחילופי אותיות וחשבון האותיות עד שמשתלשל מהם כל הנבראים כולם, שזהו כל מהות הצמצום לצמצם את האור מיעוט אחר מיעוט עד שנוצרים כל הברואים, והרי זה מורה על ריחוק הערך ביותר של הנבראים מהבורא. ואף על כן יודגש כי הוא ממלא את כל העולמות ואין הצמצומים האלו כפשוטם. ולדוגמא מביא רבנו את שם ה"אבן" הנבראת. כדלהלן:

שם "אבן" כמשל

והחשבון מורה על מיעוט האור והחיות, מיעוט אחא מיעוט, עד שלא נשאר ממנו אלא בחינה אחרונה, שהוא בחינת החשבון ומספר, כמה מיני כוחות ומדרגות כללות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו (ואחר כל הצמצומים האלה וכיוצא בהן, כאשר גזרה חכמתו יתברך, הוא, שהיה יכול האור והחיות להתלבש גם בתחתונים, כמו אבנים ועפר הדומם, כי "אבן", דרך משל, שמה מורה כי שרשה משם העולה ב"ן ארבע שמות עליונים מורכבים מהשם י' ו-ה' ראשונה, ו' ו-ה' אחרונה של שם הוי'ה שם ע"ב בגימטרייא 72 והוא על ידי מילוי האותיות יוד שווה 20 בגימטרייא הי ראשונה ואחרונה כל אחת מהן 15 שווה ל- 50 בגימטרייא, והאות ויו במילוי 22 שווה ל- 72, וכן שם ס"ג בגימטרייא 63 ושם מ"ה בגימטרייא 45 ושם ב"ן בגימטרייא 52 המורכב מ-יוד = 20 הה = 10 כפול שנים = 40 וו בגימריא 12 שווה ל-52 כל שם מורה על דרגה גבוהה באלוהות מבחינת הגילוי לעולמות. במספרו, ועוד אלף נוספת משם אחר, לטעם הידוע ליוצרה. והנה, שם ב"ן בעצמו הוא בעולמות עליונים מאד, רק שעל ידי צמצומים רבים ועצומים ממדרגה למדרגה, ירד ממנו חיות מועטת במאד מאד עד שתוכל להתלבש באבן. וזו היא נפש הדומם המחיה ומהוה אותו מאין ליש בכל רגע, וכמו שנתבאר לעיל (פרק א'). וזו היא בחינת "ממלא כל עלמין", מה שאין כן בחינת "סובב כל עלמין"). וכל כוח ומדרגה יכול לברוא ברואים כפי בחינת מדרגה זו גם כן לאין קץ ותכלית בכמותם ואיכותם, להחיות עדי עד, מאחר שהוא כוח השם המתפשט ונאצל מרוח פיו, ואין מעצור כו', אך שלא יהיה איכותם במעלה גדולה כל כך, כאיכות ומעלת ברואים שיוכלו להבראות מבחינת כוח ומדריגת האותיות עצמן. הנה ראינו איך נשתלשל ה"אבן" מעשרה מאמרות וירד ממדרגה למדרגה מבחינת האור האלוהי והפך להיות גשמי ממש הנראה כאילו אין בו חיות אלוהית כלל.  

סיכום הפרק

וכעת יובן מה שכתוב בזוהר, שהפסוק "שמע ישראל" הוא ייחוד עליון ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא ייחוד תחתון. כי סיבת וטעם הצמצום והעלם הוא בשביל התגלות מידת מלכותו יתברך, שהרי אין מלך בלא עם, ורק ברוב עם הדרת מלך, עם מלשון עוממות שהם דברים זרים ונפרדים.

שם המורה על מידת מלכותו יתברך הוא שם אדנות, שהוא אדון הכל, ומידה זו ושם זה הן המהווים ומחיים ומקיימים את העולם, להיות כפי שהוא עכשיו נראה כיש ודבר נפרד.

ההגדרה של עולם היא שהוא מוגבל ומוגדר בגדרי זמן ומקום, מקום, היינו למעלה ולמטה, קדימה ואחור, ימינה ושמאלה. וזמן, היינו עבר, הווה ועתיד. באמת בחינות אלו אינן שייכות למעלה במידותיו הקדושות העליונות שהרי אנו אומרים השם מלך בעבר והשם מלך בהווה והשם ימלוך בעתיד. ורק במידת מלכותו יתברך ממלא הוא את המקום בעבר הווה ועתיד, נמצא שחיות העולם באה משם אדנות ברוך הוא.

ולפי שמידת מלכותו מיוחדת ומאוחדת במהותו ועצמותו בתכלית הייחוד, הלכך גם בחינת הזמן והמקום בטלים במציאותם ממש לגבי מהותו ועצמותו יתברך כביטול אור השמש בשמש. ואף שהוא למעלה מזמן ומקום אם כל זאת הוא מתלבש בתוך הזמן והמקום, וזהו שילוב שם הוי'ה שהוא למעלה מהזמן והמקום בתוך שם אדנות שהוא אדון הכל וזהו נקרא ייחוד תחתון. כי התחתון עיקרי בייחוד זה. אבל לגביו יתברך, כתוב "אני הוי'ה לא שניתי", היינו שאין שום שינוי וריבוי והרכבה לגביו כלל. ובידיעת עצמו הוא יודע ומכיר כל הנמצאים. והוא כמו שכתב הרמב"ם: "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה". ודבר זה, אין ביכולת הנברא להכירו על בוריו, כי כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכתוב: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו'".

מכאן תשובה לשגגת מקצת החכמים בעיניהם, השם יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האר"י ז"ל, בעניין הצמצום, וחשבו שהוא כפשוטו ובמאור עצמו.

אבל באמת הקדוש ברוך הוא סובב כל העולמות ותופס את העולמות, מה שאין כן העולמות אינם תופסים בו כלל, והוא יתברך ממלא את כל העולמות ומחייה אותם תוך התלבשות בתוכם ואין הצמצום כפשוטו כלל וגם זאת רק באור ולא חס ושלום במאור. וכדי להחיות את העולם המוגבל בהגבלות רבות ושונות היה צורך לצמצם האור יותר ויותר מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם בדבר השם ורוח פיו בשינויי האותיות וחילופים וצירופים שונים ומשונים עד שישתלשל מהם שם "אבן" על דרך משל, ומזה נראה ריבוי העצום של הצמצומים שנעשו לבריאת העולם וכל זה נקרא ממלא כל עלמין.

סיפור חסידי לפרק

בעיר זעמבין כיהן רב חסידי תלמיד חכם עצום גאון בנגלה ובתורת החסידות והיה קשור בלב ונפש לרבו הרבי ה"צמח צדק". ושמו רבי אברהם לנדוי זכרנו לברכה.

פעם נסע הרב לליובאוויטש לרבי הצמח צדק והיה אמור להיכנס ליחידות אל הרבי, בחדר ההמתנה לפני הכניסה לרבי הנקרא אצל חסידים בשם "גן עדן התחתון" לפני הכניסה לחדר של הרבי הנקרא בפי חסידים "קודש הקודשים". עמדו חסידים רבים והמתנו לתורם להיכנס אל הרבי.

הרב ראה שבין הממתנים עומד בחור צעיר לבוש כמיטב האופנה. מגולח זקן ואינו נראה כאדם שחסר לו דבר בעולמו, הדבר הפליא את הרב מה לעלם זה אצל רבנו. הוא נכנס עמו לשיחה וניסה לברר מה הדבר המצריך אותו להיכנס אל הרבי.

הבחור סיפר לרב כי הוא סטודנט יהודי העוסק בפילוסופיה יהודית, והוא קרא בספרי חסידות שדעת החסידות שהבורא יתברך הוא ממלא את כל העולמות ואין מקום פנוי ממנו יתברך והעולם לא נחשב לגביו וזה בעיניו דבר פלא הרי אנו רואים במציאות את העולם והוא מוחשי מאד, והמציאות ממש נרגשת, אם כן איך אפשר לומר ועוד לחיות לפי זה שהעולם אינו באמת תופס מקום?

אמר לו הרב שבאמת גם לו יש שאלה לשאול את הרבי ומכיוון שהשאלה זהה לשאלתו אולי ייכנסו יחד אל רבנו וישאלו את השאלה, כי השאלה שאני רציתי לשאול – אומר הרב – היא מאחר ובאמת העולם אינו תופס מקום, מדוע אם כן אנו מרגישים את העולם כמציאות נפרדת ולא רואים את האמת שהוא אינו באמת קיים.

נכנסו שניהם אל הרבי, זה שאל מנקודת מבטו שהמציאות אכן נראית ומדוע אין רואים את האלוהות בכלל, וזה שאל מנקודת מבטו האמת שהמציאות לא קיימת ומדוע בכל זאת רואים את המציאות הגשמית של העולם. ורבנו הזקן השיב להם את הנלמד בפרקי התניא שהעולם אינו קיים באמת אך ורק למען הנבראים עשה הקדוש ברוך הוא כך שהעולם יהיה נראה כמציאות מוחשית. שתי שאלות ותשובה אחת.