מבוא לפרק

ולסיכום הביאור על ייחודו ואחדותו יתברך שלא רק רצונו וחכמתו, בינתו ודעתו ומידותיו הקדושות הכל אחד והצמצום אינו כפשוטו אלא רק בגילוים וכל זה למען הנבראים ואינו באמת לאמיתו ואפילו הבריאה כולה אנו משתמשים בביטוי לומר שנבראו בעשרה מאמרות משום שכך עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם בכ"ב מיני המשכות כמו כ"ב אותיות היוצאות מחמשת מוצאי הפה, אך יכולה להתעורר שאלה אם כן כיצד יש ריבוי עצום כל כך של נבראים השונים זה מזה והם רק כ"ב מיני המשכות לעולם וזה יוסבר לנו בפרק הנוכחי.

עשרים ושתים אותיות

רק שהברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות, על ידי שינויי הצירופים וחילופים ותמורות כנזכר לעיל (בפרק א'). כי כל אות היא המשכת חיות וכוח מיוחד פרטי, וכשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה, אזי מלבד ריבוי מיני כוחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה, עוד זאת העולה על כולנה, המשכת כוח עליון וחיות כללית הכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכוחות והחיות פרטיות של האותיות ועולה על גביהן, והיא מחברתן ומצרפתן יחד, להשפיע כוח וחיות לעולם הנברא בתיבה זו לכללו ולפרטיו.*

(הגהה – ולפי שכל אות ואות מכ"ב אותיות התורה, היא המשכת חיות וכוח מיוחד פרטי שאינו נמשך באות אחרת, לכך גם תמונתן בכתב כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית, המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור והחיות והכוח הנגלה ונמשך באות זו, איך הוא נמשך ונתגלה ממידותיו של הקדוש ברוך הוא ורצונו וחכמתו וכו' בתורת הקבלה מוסבר שישנם בכל אות לא רק החיות והחכמה הפרטית הנמצאת באות עצמה אלא היא כוללת בתוכה עוד ריבוי פרטים הנקראים "תנט"א" שהם ראשי התיבות לארבעת הדברים הטמונים בכל אות: ת- תגים הם הקווים המצויירים על האותיות שבכתב ספר תורה שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ עושים ג' תגים ובאותיות בד"ק חי"ה עושים תג אחד ובאותיות מלאכ"ת סופ"ר לא מתיגים כלל, נ- ניקוד, שבו עצמו חכמה עצומה המשנה את הבנת המילה בהתאם לניקוד כמו על דרך משל המילה "מדבר" יכולה להתפרש כמקום אשר אין בן מים מלשון מדבר שממה כמו שכתוב בשמות פרק יט' פסוק א' בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: ויכולה לפי הניקוד להפוך לאדם המוסר מסר. כמו שכתוב בבראשית פרק כז פסוק ו' וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ט-טעמים כלומר טעמי המקרא המשנים את ניגון המילה ונותנים בה חכמה מלשון קריאה או שאלה או ההתפעלות ללשון הוראה וציווי וכדומה. א-אותיות והכוונה שכל אות משתנה צורתה מציור האות האחרת ואף בזה חכמה עצומה, כמו שנמצא במדרש האותיות לרבי עקיבא, ושם מוסבר צורת כל אות מפני מה צורתה נראית כך וכפי ששמענו מרבותינו כשלמדו את ילדיהים בגיל שלוש צורת האותיות נאמר שהאות "א" מורכבת מיוד עליונה ויוד תחתונה ו-ו ההמשכה וכדומה. וכל זה נמשך ונתגלה ממידותיו הקדושות העליונות של הבורא אך למען הנבראים.).

כגון דרך משל, בתיבות שבמאמר: "יהי רקיע וגו'", שנבראו בהן ז' רקיעים וכל צבא השמים אשר בהם, כמאמר רבותנו זיכרונם לברכה: בתלמוד מסכת חגיגה דף יב' עמוד ב': "אמר רבי יהודה שני רקיעים הן שנאמר דברים פרק י פסוק (יד) הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: ריש לקיש אמר שבעה ואלו הן וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. וילון: אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר ישעיהו פרק מ' פסוק (כב) הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: רקיע, שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר בראשית פרק א' פסוק (יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: "שחקים, שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו', שנאמר תהילים פרק עח' פסוקים  (כג) וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: (כד) וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: זבול, שבו ירושלים ובית מקדש ומזבח וכו', בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר מלכים א' פרק ח' פסוק (יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: מעון, שבו כיתות של מלאכי השרת אומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר תהילים פרק מב' פסוק (ט) יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי: מכון, שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'" ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש שנאמר דברים פרק כח פסוק (יב) יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: ערבות, שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להבראות וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים וכו'"., שכללות הרקיעים נבראו וחיים וקיימים בכללות תיבות אלו, שבמאמר: "יהי רקיע וגו'", ופרטי הברואים שבז' רקיעים, נברא כל פרט מהם וחי וקיים מאיזה צירוף אותיות מתיבות אלו, או חילופיהן ותמורותיהן, שהן כפי בחינת חיות הנברא הפרטי ההוא. כי כל שינוי צירוף הוא הרכבת ואריגת הכוחות והחיות בשינוי, שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר בבריאה זו, והשאר טפילות אליה ונכללות באורה, ועל ידי זה נבראת בריה חדשה. וכן בחילופי אותיות או תמורתיהן, נבראות בריאות חדשות פחותי המעלה בערך הנבראים מהאותיות עצמן. אם נדמה כל אות לאבן וכל מילה המורכבת מאבנים לבית הנבנה מאבנים רבות וכל משפט לשכונה המורכבת מריבוי בתים, ומאמר המורכב מריבוי שכונות שהיא עיר שלמה. יובן לנו כי כל אבן בודדת או אות בנמשל, מהווה המשכת כוח וחיות פרטי שממנו יכולים לבנות ריבוי עצום של עניינים. ויתירה מכך כשהאבן בודדת או האות נפרדת, כבר יש בה חכמה עצומה, אבל בהיותה חלק ממילה לא משתנה כוחה לריבוי בערך כמות האותיות אלא ריבוי עצום שאינו בערך וחכמה עצומה בה, כלומר אות אחת כמו האות "א", יש בה חכמה עצומה אחת, אות נוספת כמו "ב", יש בה חכמה עצומה אחת, אך כשבאות ביחד ונהפכו למילה כמו "אב" או "בא" אין זה חכמה הכפולה משתי חכמות אלא משתנה איכותה בעין ערוך למעלה ועל דרך זה ריבוי אותיות ומאמר שלם.

אם כן, במאמר אחד שנאמר בו "נעשה אדם בצלמנו" על דרך משל נבראו בו ריבוי עצום של עניינים המורכבים באדם אחד בודד.

או לדוגמה כשנאמר "יהי רקיע" נבראו בו שבעה רקיעים הכוללים בתוכם ריבוי עצום מאד של עניינים והכל במאמר אחד. וזאת מבלי לחשב עדיין את האפשרות לחילופי אותיות ולשינוי סדרן ולצירופי אותיות שונות ומשונות שנבראו בהם ריבוי עצום מאד של נבראים המשתלשלים מאותן אותיות כמו על דרך משל מהמילה "אבן", שבאו מהאות "א" ו"ב" ו"ן". אלא שהדברים המפורשים הם במעלה יותר מהחילופים והתמורות וכפי שיתבאר בהמשך.

אור הירח ואור השמש

כי הן דרך משל, דוגמת אור המאיר בלילה בארץ מן הירח, אור הירח הוא מהשמש, ונמצא אור שעל הארץ הוא אור האור של השמש. וככה ממש דרך משל, האותיות שבמאמרות הן כללות המשכת החיות והאור והכוח ממידותיו של הקדוש ברוך הוא, לברוא העולמות מאין ליש, ולהחיותן ולקיימן כל זמן משך רצונו יתברך. ומכללות והמשכת והארה גדולה הזו, האיר השם והמשיך תולדותיה כיוצא בה, וענפיה, שהן תולדות והמשכת האור מהאותיות, והן הן חילופי אותיות ותמורותיהן, וברא בהן ברואים פרטיים שבכל עולם. וכן האיר השם עוד, והמשיך והוריד הארה דהארה דהארה מהארת האותיות. וכן המשיך עוד, והוריד עד למטה מטה בבחינת השתלשלות, עד שנברא הדומם ממש כאבנים ועפר, ושמותיהן "אבן" ו"עפר" הם חילופים דחילופים כו' ותמורות דתמורות כו', כנזכר לעיל (פרק א' ופרק ז'). וכל זה נמשך ממקור אחד והוא על דרך משל מאור הירח שכידוע אין לו אור משל עצמו אלא הוא מקבל את אורו מהשמש, ואם אנו רואים את אור הירח מאיר על הארץ ויודעים שאור זה בא מאור השמש כשאור השמש עצמו בטל ומבוטל לשמש עצמה אנו מבחינים בריבוי השתלשלות וריחוק הערך למרות שהאור כי טוב ומתוק לעיינים, כך על דרך משל ועוד יותר מכך הצמצומים הם צימצומים רבים ועצומים שנשתלשלו בהשתלשלות ארוכה מהארה דהארה דהארה דהארה מהארת האותיות המפורשות בבריאה. וכל הריבוי הזה אינו גורם לשינוי והרכבה בו יתברך אלא הכל לעינינו בלבד.

סיכום הפרק

כל הברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות על ידי צירופי האותיות הבאות מכ"ב מיני המשכות וכשנצטרפו האותיות הרבה לתיבה אחת נתגלה בהם אור גדול. כי כל אות היא המשכה אחרת ובהצטרפותם אין בזה ריבוי כוחות אלא שלא בערך למה שהיה לפני כן כשכל אות הייתה לעצמה. (לכן כל אות משתנה צורתה מצורת חברתה) כגון דרך משל שבמאמר יהי רקיע נוצרו כל כך הרבה עניינים כמו שבעה רקיעים ובכל רקיע ריבוי עצום של עניינים שנבראו ממאמר אחד "יהי רקיע", וכן בדרך של חילופי האותיות וצירופי האותיות שמכל זה נוצרו ונבראו ברואים רבים.

כי הן בדוגמת ועל דרך משל מאור הירח הבא מאור השמש, וככה ממש על דרך משל האותיות שבמאמרות הן כללות המשכת החיות והאור והכוח ממידותיו של הקדוש ברוך הוא ומכללות המשכה והארה זו באה בהשתלשלות הארה דהארה מהארת האותיות. וכך נמשך עד למטה מטה בחילופים וצירופי האותיות הדומם עצמו כמו אבן ועפר בחילופי חילופי ותמורות דתמורות האותיות.

סיפור חסידי לפרק

פעם יהודי עשיר מופלג שהייה לו ספינה המוליכה סחורה ברחבי תבל, ועוד מבשלת שכר וגר בבית ארמון גדול, אך היה חשוך בנים. בא אל מורנו הבעל שם טוב שיברך אותו שיולדו לו ילדים, הבעל שם טוב השיב לו שישנם שלוש ברכות מידו הפתוחה הקדושה והרחבה של הבורא יתברך והם בנים, בריאות, ופרנסה. אצלך נגזר עליך בשמים להיות חסר באחד מהם, ולכן נתנו לך בריאות טובה ועשירות מופלגה אך ילדים אין לך אם אתה רוצה ברכה לילדים הנך מוכרח לוותר על אחת משלושת הברכות או על החיים או על העשירות? והשיב מיד יהודי זה מה צורך לי בעשירות אם אין לי מי שירש את כל זה! קח ממני את העשירות ותן לי ילדים! אך רבנו ציווה עליו להתייעץ עם אשתו מה דעתה על כך?. חזר החסיד לביתו והתייעץ עם אשתו שהסכימה אף היא לוותר על העשירות.

ברכו רבנו הבעל שם טוב לילדים והוא חזר לביתו שמח וטוב לב, בדרכו הביתה הוא שמע שאנשים מספרים שאוניה טבעה בלב ים עם כל הסחורה שהיה בא והייתה שייכת ליהודי פלוני ואמרו את שמו, הוא הבין שברכת הבעל שם טוב מתחילה להתקיים אך קיווה שעדין יש לו מבשלת שכר שממנה תהיה פרנסתו. המשיך בדרכו הביתה והוא שומע יהודים מספרים שיהודי אחד בעל ספינה ומבשלת שכר לא רק שטבעה ספינתו אלא אף מבשלת השכר שלו עלתה באש. הוא התנחם שלפחות יש לו את ביתו הגדול. כשהגיע לביתו הוא ראה שאף הבית נהרס כליל בשריפה וברוך השם הצליחה אשתו להימלט מהבית בעור שיניה. ואכן ברכת הבעל שם טוב התקיימה במילואו ונולד לו בן זכר.

יהודים רחמנים ריחמו עליו והלוו לו כסף כדי שיוכל להתחיל להתפרנס ממשהו אך שום דבר לא צלח בידו והפסיד פעם אחר פעם את הכסף שהלוו לו עד שאנשים הפסיקו לתת לו כסף בהלוואה אלא החל לקבץ נדבות כדי להתקיים.

במסגרת נדודיו הגיע אף חזרה לבעל שם טוב שאמר לו אמנם חייב אתה להיות עני אך ישנה עניות מכובדת ולא בזויה, לכן סע לחצי האי קרים, ושם תבוא ישועתך. נתן לו הבעל שם טוב כסף עבור הוצאות הדרך ויצא לדרכו.

כשהגיע לקרים אירח אותו יהודי עשיר, ושם לבו החסיד שמארחו עצב מאד והוא שאל מאחר וכתוב: "דאגה בלב איש ישיחנה" ספר לי מה מעיק עליך והשיב שבתו הנשואה לא יכולה להיטהר לבעלה ובעלה דורש לקבל גט, ואין ברירה כבר פסקו הרבנים שחייבת לקבל גט.

אמר לו העני לפני הגט עצתי לך שתיסע לרבנו הבעל שם טוב ותשאל בעצתו. הבעל שם טוב השיב שיש תשועה אלא שאינו יכול לפועל כאן את הישועה וצריך לנסוע לקרים עצמה. ונסעו כולם העני והעשיר והבעל שם טוב ומלוויו לקרים.

בהגיעם לקרים אמר הבעל שם טוב שיבואו לבית הטבילה של הנשים, הבעל שם טוב נשמע מכריז אני מצווה עליך לעזוב את בית הטבילה. ונשמע קול מפחיד המודיע שאינו ירא מהבעל שם טוב כי הוא בעל זכות לשהות במקווה הזה ולהפריע לנשים להיטהר. הבעל שם טוב הכה במקלו במי הטבילה ונהפכו המים לדם. אז ציווה הבעל שם טוב לרוקן את המים ולהכשיר את בית הטבילה כדי שיוכלו נשים להיטהר. ואז בשמחה רבה הלכו כולם לביתו של העשיר, ועשה להם סעודה גדולה לכבוד המאורע. בעת הסעודה ביקש הבעל שם טוב מהעשיר לספר מהיכן בא לו כל עושרו. והשיב שיום אחד הוא הלך על שפת הים ומצא סחורות רבות שנפלטו מאוניה שטבעה. אמר לו הבעל שם טוב דע לך שהסחורה הייתה שייכת ליהודי עני זה ואמנם על פי ההלכה הכל שלך כי זכית בזה מן זוטו של ים אף על פי כן זכה את העני הזה שלא יהיה עני בשפלות אלא עני באופן מכובד, ואכן העשיר עשה חשבון מכל רכושו והעניק מחצית מכל הונו בעין יפה לעני.

נשלם חלק שני

בעזרת השם יתברך ויתעלה