מבוא לפרק

חלק זה מתייחס לעניין התשובה, כשמו כן הוא בעוד שהחלק הראשון עוסק בבינוניים שהם לא חוטאים ואין בהם עבירה כלל, ולא יעברו עבירה כלל. חלק זה עוסק בחוטא המעוניין לשוב בתשובה שלימה ולהפוך להיות בינוני. כי החוטא לאחר התשובה ושוב לא ישוב לכסילתו יכול להפוך להיות בינוני. ולהמשיך בדרכו למעלה מעלה ביראת השם.

פרק זה מתחיל בעיסוק בשלושה חילוקי כפרה על סמך הברייתא שבתלמוד, משם רבנו מזכיר את קביעתו כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא. שולל רבנו שהתשובה עניינה תענית בלבד אך מזכיר במשך שלושת הפרקים הבאים את מעלותיה של התענית.

שלושה חילוקי כפרה

תניא בסוף יומא בתלמוד מסכת יומא דף פו עמוד א': "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד, עבר על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו פרק ג' פסוק כב') שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ: עבר על מצות לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר שנאמר (ויקרא פרק טז' פסוק ל') כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ: [פירוש, דאף על גב דלעניין קיום, מצות עשה גדולה, שדוחה את לא תעשה, היינו משום שעל ידי קיום מצות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אין סוף ברוך הוא (כמו שכתוב בזוהר (חלק ב' דף קיח' עמוד א') דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), וגם על נפשו האלוהית, כמו שנאמר: "אשר קדשנו במצוותיו". אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר וכו', וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת ברכות דך כו' עמוד ב': "מיתיבי (שאלו) על פסוק לפירוש הפסוק קהלת פרק א' פסוק טו' מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: "זה שביטל קריאת שמע של ערבית או וכו'", קריאת שמע של שחרית או תפילה של ערבית או תפילה של שחרית, וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו לדבר מצווה ולא נמנה עליהם". דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת, והעובר על מצות לא תעשה, על ידי שנדבק הרע בנפשו, עושה פגם למעלה בשרשה ומקור חוצבה (בלבושים דעשר ספירות דעשייה, כמו שכתוב בתיקוני הזוהר: (תיקוני הזוהר דף יז' עמוד א') "לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבר נש וכו'" מארמית ללשון הקודש: "לבושים הלבשת להם שמהן פורחות נשמות לבני אדם"), לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יום הכיפורים, כמו שכתוב: (ויקרא פרק טז' פסוק טז') וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וגו' לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: (ויקרא פרק טז' פסוק ל') כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ:, "לפני השם" דייקא. ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצות עשה, ובפרט תלמוד תורה, ואדרבה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, בתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א' הלכה ז') "רבי חונה רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודה כוכבים ומזלות ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, על מאסם בתורה לא וויתר, מה טעמא (ירמיה פרק ט' פסוק יב') וַיֹּאמֶר יְהֹוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ: על אשר עשו עבודת כוכבים ומזלות ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים לא כתוב כאן אלא על עזבם את תורתי". "ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וכו', אף שהן כריתות ומיתות בית דין, ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה"). עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין (פירוש, גומרין הכפרה, והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש, כי כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא), שנאמר: (תהילים פרק פט' פסוק (לג) וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כוח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיה פרק כב' פסוק (יד) וְנִגְלָה בְאָזְנָי יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת: עד כאן לשון הברייתא: כאן ציטט רבנו את הברייתא בחלקה בנוגע לענייננו ושילב את הארותיו והסבריו בין המילים של הברייתא, בסוגריים. בתחילת אגרת התשובה מביא רבנו חלקים מתוך הברייתא שבתלמוד מסכת יומא ומזכיר שישנם שלושה חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד.

· מי שעבר על מצוות עשה ושב בתשובה – נמחל לו לאחר עשיית התשובה.

· מי שעבר על מצוות לא תעשה ושב בתשובה – נמחל לו לאחר עשיית תשובה ותענית יום הכיפורים.

· מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין ושב בתשובה – נמחל לו לאחר עשיית תשובה ותענית יום הכיפורים וייסורים הבאים עליו הם גמר כפרתו.

· אבל מי שעבר על חילול השם ואף שעשה תשובה – אין בכוחה של תשובה למחילה ואין בכוח התענית ביום הכיפורים לתלות ואין בכוחם של הייסורים לכפר עליו אלא רק ביום המיתה ימרק עונו.

בתוך דברי הברייתא משלב רבנו שני הסברים וביאורים והארות חשובות כדלהלן:

· לכאורה היה ניתן לחשוב כי מצוות עשה פחותה במעלת ממצוות לא תעשה כי בעוד שעל מצוות עשה התשובה במקום עמדו במצוות לא תעשה יש להמתין עד יום הכיפורים. ועל כך מסביר רבנו שאין ללמוד מכך שום קולא למצוות עשה אלא אדרבה מצוות עשה חשובה במעלתה מעל מצוות לא תעשה שהרי בכוחה של מצוות עשה לדחות את לא תעשה אלא שבעניין המחילה והכפרה, יש הבדל מהותי בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. והוא משום שבמצוות עשה כשאדם עבר ולא ביצע את רצון המלך נוסף למרידה במלכותו יתברך ופגם שפגם בנפשו יתירה מכך בחומרת העובדה שלא ביצע את רצון המלך וממילא אי אפשר להשלים ולתקן חיסרון זה, ואילו במצוות לא תעשה כשעבר ופגם יש אפשרות לתקן ולמחול, ולכן חמורה מצוות עשה ממצוות לא תעשה למרות שבעניין המחילה והכפרה מתהפך המצב שבעוד שבמצוות עשה פגם בנפשו שלא עשה מאמר המלך באופן של שב ואל תעשה, אך במצוות לא תעשה הואיל והוא קם ועשה מעשה מרידה במלכותו יתברך לכך הכפרה נדרשת לעשייה רחבה יותר, לא רק תשובה אלא אף תענית של יום הכיפורים.

· עניין נוסף מלמדנו רבנו מהו פירוש עניין כפרה ומירוק, שבכפרה ישנם כמה וכמה מדרגות בהתאם לחומרת העוון כפרה היא מחילת העונש המגיע לחוטא, ויש דרגה נוספת של מחילה ונקיון לנפש החוטא המסירה גם את הפגם שנוצר בנשמתו וישנה עבודה נוספת שבאה להחזיר את האימון שנפגם כתוצאה מעשיית מעשה מרידה במלכות.

זהו הפתיחה לאגרת התשובה ומכאן ימשיך רבנו להוכיח שעיקר התשובה היא עזיבת החטא וכדלהלן:    

עזיבת החטא

והנה, מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמרא פרק ג' דסנהדרין (דף כה' עמוד ב') המשחק בקוביא (שאמרו במשנה שהוא פסול לעדות): אלו הן המשחקים בפיספסים ולא בפיספסים בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים (כלומר אותם אנשים המהמרים וכספם מגיע להם בקלות ללא עמל הם פסולים לעדות כי אין ערך כסף נחשב להיות מדקדקים עליו שיבוא כדין) ואימתי חזרתן (בתשובה)? משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי (מארמית ללשון הקודש: שאפילו בחינם לא עושים! וזהו עזיבת החטא) ו(כך גם נפסק להלכה) ב(שולחן ערוך חלק) חושן משפט סוף סימן לד לעניין עדות), דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם, לבל ישוב עוד לכסילה, למרוד במלכותו יתברך, ולא יעבור עוד מצות המלך חס ושלום, הן במצות עשה הן במצות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון "תשובה", לשוב אל השם בכל לבו ובכל נפשו, לעבדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שכתוב בישעיה פרק נה' פסוק ז' יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהֹוָה וגו' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: ובפרשת ניצבים כתיב: בדברים פרק ל' פסוק ב' וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ וגו' כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וגו' וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:, בהושע פרק יד' פסוק ב' שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וגו' כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: באיכה פרק ה' פסוק כא' הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וגו' וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית. ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין שגמר כפרתו היא על ידי ייסורים, היינו שהקדוש ברוך הוא מביא עליו ייסורים (וכמו שכתוב: (תהילים פרק פט' פסוק לג') וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט וגו' פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: "ופקדתי" דייקא), והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך, בשובו אל השם בכל לבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא ו(משלי פרק כז' פסוק יט') כַּמַּיִם הַפָּנִים וגו' לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד השם למרק עונו בייסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב: (משלי פרק ג' פסוק יב') כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהֹוָה יוֹכִיחַ וגו' וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה:. ולכן לא הזכירו הרב משה בן מימון (הרמב"ם) וה"ספר מצוות גדול" (סמ"ג שהוא ספר המונה את מצוות השם המופיעות בתורה) שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות בית דין, רק הוידוי ובקשת מחילה, כמו שכתוב בתורה: (במדבר פרק ה' פסוק ז') וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וגו' אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ: כלומר בתחילה קובע רבנו שעיקר עניין התשובה מהתורה הוא עזיבת החטא וכך אכן הובא בתלמוד מסכת סנהדרין ונפסק להלכה בשולחן ערוך חלק חושן משפט בהלכות עדות. שברגע שאדם עזב את החטא כבר הוא החל בעבודת התשובה ולהוכחת דבריו הביא רבנו ארבעה פסוקים בתחילה פסוק מישעיה ששם נאמר שצריך החוטא לעזוב את דרכו וזהו שיבתו אל השם ואחר כך מביא רבנו עוד שלושה פסוקים לפי הסדר אחד מן התורה ואחד מן הנביא והשלישי מהכתובים, הפסוק הראשון מהתורה מלמדנו שצריך לעזוב החטא ולקבל החלטה לעתיד לשמוע בקול השם, הפסוק השני מראה שתשובה היא עזיבת החטא וקבלה לעתיד ובהמשך הפסוקים נאמר קחו עמכם דברים ושובו דהיינו חרטה ווידוי על מעשים שבעבר, והפסוק האחרון מהכתובים מראה על העתיד לבוא שישיב השם אותנו אליו ויחדש ימינו כקדם דהיינו כפרה וניקוי מוחלט של העוונות.

בהמשך מציין רבנו שלא כדעת ההמון החושבים שתענית היא עיקר התשובה ולא היא. מפני שהרי כבר בברייתא ראינו שיש תשובה ויש תענית יום הכיפור, ועוד שאפילו בייסורים הממרקים אין הכוונה שהאדם יביא על עצמו ייסורים ותענית אלא שהקדוש ברוך הוא מביא על השב בתשובה שלימה ייסורים הממרקים כמו שכתוב את אשר יאהב השם יוכיח. וזאת הסיבה שלא הביאו מוני המצוות כמו הרמב"ם וספר מצוות גדול. את עניין התענית בכלל עניין התשובה אלא רק את עניין של בקשת מחילה ווידוי על חטאים.

אלא שבכל זאת מעלות רבות לתענית וכפי שיבואר בהמשך ובפרקים הבאים.

מעלת התענית

ומה שכתוב ביואל: (פרק ב' פסוק יב') וְגַם עַתָּה נְאֻם יְהֹוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וגו' וּבְמִסְפֵּד:, היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור על ידי ייסורים בארבה. הנביא יואל נקרא בן פתואל שחכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שהוא בנו של "שמואל הנביא" שפיתה לא-ל בתפילתו כך פירש רש"י ואמנם כתוב בשמואל א' פרק ח' פסוקים (א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל:(ב) וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: (ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: יואל עשה תשובה וזכה אפילו לנבואה. הנביא יואל מתאר את הצרות שיבואו על עם ישראל במכת ארבה והוא דורש מעם ישראל לעשות תשובה "שובו עדי בכל לבבכם ואחר כך עשו צום ובכי ומספד מכאן שאין זה סותר את דברי רבנו שהתשובה עניינה עזיבת החטא ולא תעניות. וזהו הטעם בכל תעניות שמתעניין על כל צרה שלא תבוא על הצבור, וכמו שכתוב במגלת אסתר. באסתר פרק ט' פסוק לא' לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם: משני מקורות אלו נראה שכשיש עת צרה מתענים הציבור להעביר את הצרה מאיתנו. ומה שכתוב בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח ספר ה"רקח" כנראה חיברו רבנו אלעזר (בגימטרייא רקח) בן רבנו יהודה מגרמייזא ונראה שנסתלק בשנת ד' אלפים תתקצ"ח. וספר חסידים, ספר "חסידים" כנראה חיברו רבי שמואל הנביא אביו של רבי יהודה החסיד, שהיה מתלמידי רבי יצחק מבעלי התוספות ונסתלק בשנת ד' אלפים תתקמ"ב. הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין, וכן למוציא זרע לבטלה, שחייב מיתה בידי שמים, כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן, (בראשית פרק לח' פסוקים (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:(ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ:) ודינו כחייבי כריתות לעניין זה, היינו, כדי להינצל מעונש ייסורים של מעלה חס ושלום, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו, וגם אולי אינו שב אל השם בכל לבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה. ולמרות שבספרי המוסר מופעים תעניות כחלק מהתשובה מדגיש רבנו שאף לדבריהם קודם צריך תשובה ואחר כך יש להתענות לביטול גזרות או כדי לזרז את גמר כפרת נפשו או כדי שיסייע לאמיתת התשובה. אך שוב מודגש כי התשובה היא עזיבת החטא ואינה תענית.

סיכום הפרק

שלושה חילוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד עבר על מצוות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחילן לו עבר על מצוות לא תעשה ושב תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, (ואף שלעניין קיום גדולה עשה יותר מלא תעשה שדוחה את הלא תעשה ועל ידה ממשיך אור ושפע אבל לעניין תשובה אף שמוחלין לו מיד מכל מקום האור נעדר וחסר לו בקיום מצוות העשה כמו קריאת שמע או תפילה שאף שמעתה יקפיד להתפלל ולקרוא קריאת שמע כל יום מכל מקום חסר יום אחד וזהו מעוות לא יוכל לתקון, והעובר על מצוות לא תעשה נוסף למרידה במלכותו יתברך המשיך על עצמו פגם בנפשו ולכן אין כפרה לנפשו עד יום הכיפורים.) עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים ממרקים (פירוש גומרים את הכפרה כי כפרה פירושה לשון קינוח שמקנח החטא).

והנה עיקר מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד. וזהו פירוש לשון תשובה לשוב אל השם בכל לבו לבל ישוב עוד למרוד במלכותו יתברך. כמו שכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל השם וגו'.

ולא כדעת ההמון החושבים שעיקר התשובה היא התענית. ואפילו מי שכפרתו על ידי ייסורים כגון שעבר על כריתות ומיתות בית דין אין הכוונה שיביא על עצמו ייסורים אלא שהקדוש ברוך הוא מביא עליו ייסורים לגמר כפרתו כמו שכתוב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם ופקדתי דווקא היינו הקדוש ברוך הוא. ולכן לא הוזכר אצל מוני המצוות כמו הרמב"ם והסמ"ג בעניין התשובה גם התענית.

ומה שכתוב ביואל צום ובכי בעניין התשובה היינו לבטל גזרה ולא כדי לשוב בתשובה אלא התשובה לחוד וצום ובכי לחוד. ומה שכתוב בספרי המוסר הרבה תעניות וסיגופים היינו להינצל מעונש ייסורים וגם לזרז ולמהר הכפרה וגם להוכיח כי תשובתו מאהבה ולא מיראה.

סיפור חסידי לפרק

רבנו ישעיה הלוי הורביץ בעל ספר ה"של"ה" (שני לוחות הברית) ערך בערוב ימיו גלות, שבה נהג ללכת ממקום למקום מבלי לגלות את גדולתו וצדקתו הרבה והמופלאה. במסעו התגלגל פעם ליער והסתבך בסבך היער עד שלא מצא דרכו החוצה. לשמחתו מצא בית גדול בתוך היער ונכנס לתוכו. תכף תפסוהו יושבי הבית והביאו אותו לפני הראש והמנהיג שלהם והוא הבין שהוא נפל למאורת שודדים. כשהעמידוהו לפני ראש השודדים, הראש פונה אליו בשלום עליכם לבבי במילים שלום עליכם מורי ורבי. השל"ה שאל מי אתה ומדוע אני מורך ורבך? והנ"ל השיב כי בעבר למד בישיבתו ובגלל שהייתה לי אימא זקנה שזלזלתי בכבודה החלה נפלתי מדחי אל דחי. שאל השל"ה את הראש ומה דיני? והשיב לו כי חוק הוא אצלנו שמכאן לא יוצא איש בחיים. ביקש השל"ה שיאריך לו את הזמן הלילה ונשוחח מעט. הראש הסכים, השל"ה דיבר אל ליבו של הראש והשפיע עליו לזנוח את מנהגו הרע. ואז לקראת בוקר כשרוב השודדים כבר נמו את שנתם ונשארו רק מספר שומרים פנה הראש לה"של"ה" בשאלה אם תבטיח לי להיות במחיצתך בגן עדן אעזוב את מנהגי הרע והצילך. ענה לו ה"של"ה" שכל זה בתנאי שיקבל על עצמו תיקון תשובה ככל אשר יורה לו, והסכים. הראש ציוה לשומרים להתרחק וברח משם מיד עם ה"של"ה". עד שיצאו מן היער והגיעו לפרשת דרכים. בדרכם לצאת מכלל סכנה עבר לידם נחש קטן וה"של"ה" הורה לראש לצוד אותו ולהכניסו בבקבוק שנשא עמו.

ה"של"ה" הורה לראש לשעבר לקבל על עצמו גלות וללכת ממקום למקום ובכל זמן שירצה לאכול או לשתות שיתן לנחש תחילה. שאל הראש לשעבר ואיך אדע כי התקבלה תשובתי או מתי כבר אני יכול להפסיק בגלותי ולהשתחרר מהנחש. וענה לו אתה כבר תדע!!!. ונפרדו דרכיהם.

הראש לשעבר מילא בקפדנות אחר הוראות ה"של"ה", והיה מגדל את הנחש שגדל מיום ליום לממדים מפלצתיים, ולא פעם יצא הנחש וכרך את עצמו סביב צווארו של הבעל תשובה עד כדי חנק והוא הרגיש כי מלאך המוות הוא נושא אתו, שיום יבוא והוא יכיש אותו או יחנוק אותו למוות.

כשהתארכה גלותו הוא כבר קץ בחייו ואיבד את פחדו ורק שאל את נפשו כבר למות. היה לן ביערות או בחורבות ובלבד שכבר יבוא מזור לנפשו המתייסרת.

פעם אחת הוא הגיע לעיר בשעת לילה מאוחרת וידע שלא ימצא מקום ללון לכן הוא נכנס לחורבה בקצה העיר התיישב על תנור ישן ומט ליפול, הוא ונחשו עמו, הוציא ספר תהילים מכיסו והחל לומר פרקי תהילים למרות החשכה.

לפתע הגיעו שני אנשים נושאים גופת אישה מתה, ודיברו בניהם, שאחד ילך להביא את החברה קדישא לטיפול בגופה והשני יישאר לשמור על הגופה. בינתיים השומר עברה עליו רוח שטות וניסה לעשות חטא עם הגופה כשהוא אינו יודע שיש מי שרואה את מעשיו בתוך החורבה. כדי להצילו מן החטא לקח בעל התשובה אבן מהתנור וזרק לכיוונו כדי למנוע ממנו לעשות חטא, אך האבן פגעה בו בראשו והרגו במקום. מיד יצא הנחש והכיש את הבעל תשובה. החברה קדישא שבאו לטפל בגופת האישה מצאו להפתעתם שלוש גופות לקבורה.

ה"של"ה" הקדוש שכבר מזמן הסתלק מן העולם בא לנכדו בחלום וסיפר לו את הסיפור המופלא והסביר שמאחר ובימיו הבעל תשובה חטא חטאים רבים של רציחה, היה צריך לתיקונו רציחה של מצווה. וסיים ה"של"ה אני הבטחתיו עמי במחיצתי אך עתה הלוואי אהיה במחיצתו.