מבוא לפרק

לאחר שבפרק הקודם שלל רבנו שהתשובה עניינה תעניות וצומות וסיגופים, שטעות זו נפוצה בדעת ההמון, והדגיש לנו רבנו שתשובה לחוד ותענית לחוד למרות שישנם מעלות רבות לתענית בכל זאת אין זה מעניין התשובה.

בפרק זה יתבאר מעלת התענית לכשעצמה הבאה לאחר התשובה והיא כקרבן ודורון הבא לרצות את המלך לאחר הסליחה, משל למה הדבר דומה לאחד שכעס על חברו ושלח לו שליחים לפייסו ואכן נתפייס לחברו כשיפגשו השניים מיד לאחר הפיוס יביא האחר מתנה או מחווה כל שהיא לרצות את חברו. ועוד יסביר רבנו שישנה מעלה סגולית בתענית בהיותה מעוררת את הרצון העליון.

קרבן עולה

אך כל זה לעניין כפרת ומחילת העוון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לעונשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני השם ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא, להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצות עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה בתורת כהנים על פסוק (ויקרא פרק א' פסוק ד') וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים, בתלמוד מסכת זבחים דף ז' עמוד ב' "ואמר רבא עולה דורון היא! שואלת הגמרא היכי דמי (איך מדובר כאן?) אי דליכא תשובה (אם במצב שלא עשה תשובה והביא קרבן עולה, הרי נאמר במשלי פרק כא' פסוק כז') זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ: ואי דאיכא תשובה הא תניא (ואם במצב שעשה תשובה והרי שניינו בברייתא) עבר על מצוות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא שמא מינה (אלא מובן מכאן שקרבן עולה משמש כ) דורון הוא". דעולה מכפרת על מצות עשה, והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון "מכפרת", וכן מה שכתוב בתורה (ויקרא פרק א' פסוק ד') "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני השם להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, (במסכת זבחים דף ז' עמוד ב') וכמו שכתוב (ויקרא פרק כב' פסוק כא') וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:). כל זה שאמרנו בשלילת הקשר בין התשובה לתענית הוא רק לגבי מחילת העוון שעיקר התשובה הוא עזיבת החטא. אך ישנה מעלה בתענית אמנם לא כתנאי עיקרי לתשובה אלא בא בהמשך לעניין התשובה והיא כדי לרצות את השם ושיהיה נחת רוח כמו לפני החטא היה צריך החוטא להביא קרבן עולה אפילו על מצוות עשה קלה. וטעם הקרבן הוא כדורון המיועד להגשה בפני המלך לאחר שנתרצה ונסלח החטא.

ממילא נלמד מכאן שהמילה "כפרה" יכולה לשמש גם במובן של ניקוי החוטא ואז המילה כפרה משולחת על החוטא, שהוא מתנקה מעוון אך לא נוקה לגמרי להיות מרוצה וחביב בפני הבורא יתברך כמו קודם החטא. ולזה צריך כפרה של קרבן המשמש ניקוי מוחלט למחיקת העבר. לעומתה ישנה כפרה במובן של ניקוי החטא בלבד. ואז המילה "כפרה" משולחת על החטא שהוא מתנקה ולא יוזכר דבר וחצי דבר מהעבר. אך בכל זאת אי אפשר להחזיר ולמחוק את העבר לגמרי.  

תענית במקום קרבן

ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מהשם, התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא: בתלמוד מסכת ברכות דף יז' עמוד א' "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי (רב ששת כשהיה יושב בתענית אחר תפילתו היה אומר כך) רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקרבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו' על גבי המזבח ותרצני". ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו בתלמוד הירושלמי במסכת שבת סוף פרק ה' מסופר על מחלוקת של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים בדין פרה היוצאת לרשות הרבים עם רצועה שבין קרניה שחכמים אוסרים משום טלטול בשבת ו- רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אסרו וכמובן שלהלכה יחיד ורבים הלכה כרבים. לכן נהג רבי אלעזר בן עזריה כדברי חכמים למרות שדעתו להיתר, ופעם אחת יצאה פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, למרות שלדעתו הדבר מותר וקיבל על עצמו תעניות רבות על "חטא" זה שלא מחה בה משום דעתם של חבריו. עד ש- והושחרו שיניו מפני הצומות, על שלא קיים דברי חבריו, וכן בתלמוד מסכת חגיגה דף כב' עמוד ב' מסופר על רבי יהושע שבויכוח בין בית הילל לבית שמאי סבר שסברת בית שמאי אינה הגיונית בדין טומאה וטהרה שלא ייתכן לומר שדבר יהיה טהור כשהוא נמצא בכלי טמא או אישה טמאה שלשה בצק והבצק יהיה טהור שאמר: התבטא במילים חריפות "בושני מדבריכם בית שמאי", כלומר בוש ונכלם אני מסברתכם, נטפל לו תלמיד אחד מבית שמאי והסביר לו את סברתן של בית שמאי וכשנוכח שיש טעם בדבריהם מיד הלך רבי יהושע ונשטח על קברי בית שמאי והביע את חרטתו על דבריו ולא נתקררה דעתו עד שכל ימיו הרבה בתעניות לכפר על דבריו והושחרו שיניו מפני הצומות, עד שהושחרו שיניו מפני התעניות הרבות שקיים. ובתלמוד מסכת מועד קטן דף כה' עמוד א' מסופר על הלווית רב הונא, לוויה שהייתה שמימית ממש ובעלת הוד מיוחד, ושם מסופר שהספידו אותו וסיפרו ממעלותיו הרבות של רב הונא בהיותו מרביץ תורה ברבים, ועוד הוסיף תלמידו רבי חגא על רבו רב הונא פעם אחת נהפכה לו רצועה של תפילין, שיום אחד התהפכה לו בטעות רצועת התפילין שכן על פי ההלכה מקפידים שלא יתהפך הצד הפנימי של הרצועות החוצה ושבחוץ יהיה רק הצבע השחור של הרצועות, והתענה מ' (ארבעים) צומות, ועל כך בלבד רב הונא התענה ארבעים יום!. וכהנה רבות עוד מופיע דוגמה לתעניות רבות מחכמי ישראל על "טעויות" במירכאות כפולות, כמו בתלמוד מסכת בבא מציעא דף לג' עמוד א' על שאלת תלמיד את רבו שאלה הלכתית גרידא, אך הרב חשב שהתלמיד שואל ממניעים נסתרים וכעס על תלמידו ומשום כך התלמיד ששמו היה רב חסדא ישב ארבעים תעניות על שהכעיס את רבו, ורבו רב הונא ישב ארבעים תעניות על שחשד לחינם בתלמידו. ועל יסוד זה לימד המקובל האלוהי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל) לתלמידיו על פי חכמת האמת, מספר הצומות לכמה עונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו', קנא' בגימטרייא 151 תעניות על מידת הכעס, שהרי כעס בגימטרייא 150 ועוד אחד נוסף לכפרה ביחד 151. ואפילו על איסור דרבנן כמו סתם יינם, יתענה ע"ג תעניות וכו', יין של גויים המיועד לניסוך על המזבח שלהם אסור באיסור חמור מהתורה ואילו סתם יין של גויים אסרו חכמים משום יין נסך. הרי זה איסור קל מדרבנן. יין בגימטרייא 70 ועוד שלוש אותיות של יין הרי 73 בגימטרייא ע"ג. וכן על ביטול מצות עשה דרבנן כמו תפלה, יתענה ס"א תעניות וכו'. סא' בגימטרייא 61 כמניין המילה "אני" שהוא רומז לתפילה שנאמר "ואני תפילתי". ודרך כלל, סוד התענית הוא סגולה נפלאה ולהתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקורבן שנאמר בו: (ויקרא פרק א' פסוק ט') וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהֹוָה: וכמו שכתוב בישעיה: פרק נח פסוק ה' הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה: מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון. עכשיו שאין בית המקדש קיים במהרה יבנה הרי שהתענית היא במקום הקורבן ומעלת התענית באה לרצות לפני השם את החוטא לאחר שכבר נמחל לו ונוקה מעוון. וזה הטעם שמופיע בתלמוד מספר סיפורים על תנאים ואמוראים שנהגו להתענות תעניות רבות על חטאים קלים.

מביא רבנו שלוש דוגמאות משלושה תנאים ואמוראים משום שהראשון היה רבי אלעזר בן עזריה שהיה "כהן" דור עשירי לעזרא הסופר ו"חטאו" היה במחשבה בלבד ולא בעשייה אלא במניעת העשייה, השני רבי יהושע שסתם רבי יהושע המופיע בתלמוד הכוונה לרבי יהושע בן חנניה שהתלמוד אומר עליו שהיה בין המשוררים בבית המקדש היינו מבני לוי, ו"חטאו" בדיבור שאמר "בושני מדבריכם", השלישי רב הונא היה ישראל כי שימש בתור ראש הגולה בבבל והיה משבט יהודה כי המלכות ניתנה לשבט יהודה ו"חטאו" היה במעשה שנהפכה הרצועה של התפלין.

והטעם הפנימי לתעניות רבות על דברים קלים וכן מה שלימד האר"י ז"ל לתלמידיו תעניות רבות כל כך לאיסורים קלים הוא משום שבתענית סוד גדול והוא שבזמן התענית יש עת רצון למעלה ולכן צדיקים גמורים כמו אלו התענו לעורר את העת רצון למעלה שיומשך למטה. 

סיכום הפרק

עבודת התשובה לעניין כפרה ומחילת החטא מספיקה עזיבת החטא אך כדי שיהיה לרצון לפני השם ומרוצה וחביב לפניו יתברך כמו שהיה קודם החטא, לכך היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קרבן עולה אפילו על מצוות עשה קלה. ועכשיו שאין לנו בית המקדש התענית במקום קורבן וכמו שהתפלל רב ששת שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט בתענית כאילו הקרבתי לפניך חלב ודם הקורבן.

ולכן מצאנו דוגמאות משלושה תנאים ואמוראים שצמו והתענו צומות רבים על "חטאים" קלים, וכן גם בחכמת האמת היא חכמת הקבלה, נזכרו תיקוני תשובה בצומות רבים לחטאים שונים כמו כעס קנא' צומות, ויין של גויים ע"ג צומות וכן ביטול תפילה ס"א צומות.

ודרך כלל סוד התענית היא סגולה גדולה ונפלאה להתגלות הרצון העליון ברוך הוא. שהצום הנרצה הוא יום רצון.

סיפור חסידי לפרק

חסידים מספרים שפעם אחת יהודי בעיירה הסמוכה למזיבוז מקום משכנו של הבעל שם טוב הקדוש שהיה עסוק לפרנסתו במסחר בסביבה והיה מגיע לביתו לערב שבת, יהודי זה היה איש פשוט אך ירא שמים ערב שבת אחת בדרכו לביתו הוא הסתבך ביער ולא מצא דרכו ובינתיים ירד היום ונטה הערב והוא מנסה בכל כוחו להגיע לביתו טרם ייכנס יום השבת, אך ללא הצלחה ומצא את עצמו בלב ליבו של היער ועלה בדעתו שלהישאר ביער בשבת ולשבות במקומו הרי זה סכנה ופיקוח נפש דוחה שבת. לכן המשיך בדרכו למרות שכבר נכנסה שבת והצליח להגיע לביתו באותו הערב. אך ליבו נקפו שחילל את השבת.

לאחר שבת הוא בא אל רב העיר וביקש לסדר לו סדר תשובה שזו לו הפעם הראשונה שחילל שבת. הרב ציווה עליו להרבות בסיגופים ותעניות ולהרבות באמירת תהילים בבכי ובלב נשבר אולי ירחם עליו השם יתברך. אך הוא שהיה בעל גוף חלש ולא יכל לעמוד בתעניות וסיגופים ליבו נשבר בקרבו שלא יכול לעשות תשובה כדבעי ושקע בדיכאון עמוק, יעצו לו חבריו שראו בצערו שיפנה אל הבעל שם טוב הקדוש אולי יסדר לו תיקון תשובה מתאים למצבו הבריאותי. ואכן הוא נסע להבעל שם טוב.

הבעל שם טוב הקדוש בראותו את חרטתו העמוקה ואת ליבו הנשבר הורה לו לתרום את המאור לבית כנסת בעירו לשבת היינו שיביא בערב שבת כמות גדולה של נרות וידליק הנרות לכבוד שבת בבית הכנסת.

שמח אותו יהודי מאד שיש תיקון למצבו ותשובתו תתקבל בשמים, ובערב שבת הבא הוא הביא לבית הכנסת חבילה גדולה של נרות חלב מהודרים אך עוד לא הספיק להדליקם פרץ כלב לתוך בית הכנסת ואכל את כל הנרות. הבין היהודי כי תשובתו לא התקבלה בשמים וצערו עלה מעל הראש.

שבת הבאה הוא הביא שוב כמות גדולה של נרות לבית הכנסת ואף שמר את הדלת שלא ייכנס שום בעל חי, הדליק את הנרות לכבוד שבת ובלבו שמחה עצומה שיכופר לו. אך עוד בטרם נכנסה שבת נטפו הנרות ונגמרו עוד לפני היכנס השבת.

שוב ליבו נשבר בקרבו בראותו כי מן השמים לא מקבלים תשובתו וניסה בשבת הבאה להביא נרות ולשומרם בעת כניסת השבת ואכן נראה היה שהצליח במשימתו אך מיד לאחר כניסת שבת נשבה רוח חזקה והנרות כבו ויחד עם כך עולמו חשך עליו בראותו את מעשה התעתועים שנעשו עמו בעניין הנרות.

לאחר השבת נסע שוב אל הבעל שם טוב הקדוש וסיפר את כל המאורע בדמעות קורעות לב איך שמן השמים לא מספיקים בידו לעשות תשובה על חטאו. הבעל שם טוב הבטיח לו כי שוב לא יארע לנרות דבר והם ידלקו בשבת הבאה. הבעל שם טוב מסר ליהודי מכתב עבור רב העיר וביקש למסור לו את המכתב ביום ששי. והוא נסע לביתו בלב כבד מאמין אך מצפה לראות את שיארע בשבת הבאה.

ביום ששי נאלץ רב העיר מפני סיבה לעזוב את ביתו לנסוע לעיירה סמוכה ואף הוא הסתבך בדרכו חזרה למרות המרחק הקצר ואיבד מספר שעות בדרך יותר מהרגיל והרב כל הדרך טרוד בתפילות שיגיע בזמן לביתו. הרב הספיק להגיע לבית כשעה לפני כניסת שבת והיהודי הבעל תשובה מחכה למסור לו מכתב מהבעל שם טוב כפי שנצטווה. הרב פתח את המכתב ורואה בו כתוב הצלתיך מחילול שבת כדי שתראה שכשיהודי מחלל שבת ולבו שבור בקרבו הרי זה תשובה שלימה ואין צורך להחמיר עליו בתעניות וסיגופים ולכן תן הסכמתך לעבודת התשובה של יהודי זה ואפשר לו להדליק את הנרות לכבוד שבת כי תשובתו שלימה, ורק העיכובים מהשמים שיש לו בהדלקת הנרות נובעים מחוסר הסכמתך לתשובה כזו. עכשיו שראית בעיניך כמה לב נשבר יש ליהודי על חשש חילול שבת ראה בעיניך שתשובה כזה מספיקה עבורו.