מבוא לפרק

אגרת זו הראשונה המופיעה בסדרת אגרות הקודש מרבנו הזקן נכתבה בשלושה זמנים שונים, שבכל פעם הוסיף רבנו הזקן פרטים באגרת זו עד למתכונתה הנוכחית. אגרת זו מתחילה במעלת מנהג חסידים, מנהג שנהוג עד ימינו. לחלק את התלמוד בין לומדים רבים ומסיימים בלימוד את כל הששה סדרים של מסכתות התלמוד בכל שנה ושנה. ואגב בהלכות שבת ישנו מושג ש"מלאכה האסורה בעשייה בשבת" כשנעשית על ידי שנים בבת אחת הם פטורים. אך מלאכה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחד אלא על ידי שניים הם חייבים. כי בכך מושלמת העבודה דווקא בחיבור של שני העושים בה. מכאן אתה למד שבחלוקת התלמוד ללומדים רבים, ישנה מעלה של מלאכה הנעשית על ידי שנים כשאין אחד יכול לבצע זאת בעצמו, אזי נחשב הדבר לביצוע מושלם. ובענייננו לימוד כל התלמוד על ידי הרבים. כי כל אחד לבד לא יכול להשלים את לימוד כל התלמוד ובזכות הרבים אחד מזכה את השני ונחשב להם כלימוד כל התלמוד.

בהמשך רבנו מתייחס למעלת לימוד הלכות מעשיות ועבודת השם בהתבוננות בגדולת הבורא יתברך וממשיל את האמונה למותניים המעמידות את כל הגוף.

ולבסוף בעניין תפילה במתינות. כי בעת התפילה מתגלה הרצון העליון המשפיע שפע רב בעולמות.

סיום ששה סדרי תלמוד

פותחין בברכה, פותחים בברכה, על דבר טוב ושמועה טובה, כך נפסק להלכה כששומע שמועה טובה או מקבל דבר טוב יש לאדם להודות ולברך על כך. ומקורו מהפסוק בבמדבר פרק כד פסוק (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר: אומר על כך המדרש רבה לבראשית פרשה סו' אות ד' שבלעם הרשע שהיה שונא לעם ישראל נאלץ לפתוח בברכה ולסיים בקללה, אבל מובן שבוודאי צריכים תמיד לפתוח בברכה. ולסיים בברכה. ומהי הברכה? לברך ולהודות להשם כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי. ומהו השמועה הטובה שגורמת לשמחת רבנו משהו הקשור בלימוד תורה כי כשמזכירים "טוב" מתכוונים לתורה. מאחר והטוב האמיתי הוא תורה שהרי המשנה במסכת אבות פרק ו' משנה ג' אומרת הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: הרי שברכת הרבי על דבר טוב נובע משמועה טובה בנוגע לתורה. ועל איזה חלק בתורה הנקרא טוב מדובר כאן? השמועה שאנשי שלומנו מסיימים את כל התלמוד והששה סדרי משנה כולה בלימוד מידי שנה בשנה וזאת לפי הפסוק בתהילים פרק יט' פסוק ח' תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהֹוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: תמים מלשון שלם דהיינו זו השלמת כל הששה סדרים כולו ברוב עיירות ומנינים מאנשי שלומנו. ומאחר וקשה הדבר על אדם רגיל ללמוד את כל התלמוד כולו לבד לכן בהשתתפות כמה וכמה אנשים ביחד השלמת התלמוד נעשית בשותפות והיא מזכה את כל אחד מהמשתתפים כאחד ממש. וממילא השמועה הטובה מתחזקת יותר בהיותה תורת השם תמימה מלשון תמים ושלם ולכן הרי היא משיבת נפש כהמשך הפסוק. הודאה על העבר ובקשה על העתיד. ממילא יש להודות על העבר ולהתפלל על העתיד משום שאסור להסתפק בעבר וצריך להמשיך ולהתחזק. כה יתן וכה יוסיף השם לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה. כמו בכל דבר טוב וקדוש שהכלל הוא מעלים בקודש ובוודאי חס ושלום אין מורידים, ההתחזקות צריכה להיות בגבורתה של התורה. ולהודיע לבני אדם גבורתה של תורה שבעל פה וכחה עוז. כי בעוד התורה שבכתב עניינה מצד החכמה. שהרי נאמר "אורייתא מחכמה נפקת" (מארמית ללשון הקודש: התורה מהחכמה יצאה) והחסד הוא ענף מהחכמה שהוא בקו הימני חכמה מתחתיה חסד ומתחתיה נצח, ואילו התורה שבעל פה נמצאת בבינה כי את התורה שבעל פה יש חיוב להבין. לעומת התורה שבכתב שגם הקורא בה ללא הבנה הוא מקיים מצוות "ודברת בם". ואילו הגבורה הרי היא ענף של בינה שנאמר במשלי פרק ח' פסוק יד': "אני בינה לי גבורה". פירש שלמה המלך עליו השלום: את כוחה גבורתה ועוזה של התורה ממשיל שלמה המלך עליו השלום ל"מתנים" כמו שכתוב במשלי פרק לא' פסוק יז' חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וגו' וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ: פירושו כשם שהמתגבר חוגר עצמו בחגורה כדי להצליח במלחמתו כך התורה משמשת חגורת מותניים לנשמה. ומהו עניין המותניים? מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם. והם המוליכים ומביאים אותו למחוז חפצו. וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחינת רוחניות הנפש האלהית, מתנים עניינם להעמיד את הגוף והראש ולהוליך אותו למחוז חפצו. וזהו באדם למטה משל על האמונה האמיתית בהשם אחד אין סוף ברוך הוא, דאיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, מארמית ללשון הקודש שהוא השם אחד אין סוף ברוך הוא ממלא את כל העולמות בהתלבשות פנימית. וסובב ומקיף את כל העולמות בהשפעה מלמעלה עליהם ואין מקום פנוי ממנו. למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, רבות נכתב בתורת החסידות על ביטוי זה ומשמעו קץ הרי הוא סוף ואחרית כמו שכתוב בישעיה פרק ט' פסוק ו' לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: לעומתו התכלית יורה על קצה וגבול כמו שכתוב באיוב פרק כו' פסוק י' חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חשֶׁךְ: אם כן למעלה הוא עד אין סוף ולמטה עד אין גבול. וכן לארבע סטרין מארמית ללשון הקודש לארבעה צדדים בבחינת אין סוף ממש, וכן בבחינת שנה ונפש, כנודע בספר יצירה (ספר קבלה קדום המיוחס לאברהם אבינו) נאמר כי הבריאה מורכבת מעולם דהיינו מקום – שטח. שנה דהיינו זמן, כמו עבר הווה ועתיד. ונפש דהיינו חיים. וכשם שהקדוש ברוך הוא אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כך הוא אין סוף גם לגבי הזמן וגם לגבי חיי הנבראים. שאין סוף וקץ להתפשטותו.

מתנים בגוף – אמונה בנשמה

הנה אמונה זו נקראת בשם בחינת "מתנים", דבר המעמיד ומקיים את הראש, הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת אין סוף ברוך הוא ובמה יתבונן האדם? בכמה עניינים: א. בבחינת עולם שנה נפש, כאמור שהוא יתברך אין סוף גם בשטח ומקום בחינת "עולם" וגם בזמן בחינת "שנה" שהוא למעלה מן הזמן בהיותו היה הווה ויהיה כאחד. וגם בנפש שהוא מחייה את כל הנבראים ללא הגבלה. וגם יתבונן ב. וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו, להיות "עם קרובו", ולדבקה בו ממש. יתבונן בכך שהוא ברוב חסדו ונפלאותיו עמנו הפך אותנו להיות עם קרובו ונתן לנו את האפשרות להידבק בשכינה ממש. כנודע ממאמר: (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה יז') הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: שהוא העולם הבא רק זיו והארה מבחינה הנקראת "שכינה", על שם השוכן כו', בתוך כל העולמות. ובכל זאת העולם הבא נברא ביו"ד אחת משמו יתברך כו', כפי שמוסבר בתלמוד מסכת מנחות דף כט' עמוד ב' "דרש רבי יהודה בר עילאי על הפסוק ישעיה פרק כו פסוק ד' כי בי-ה השם צור עולמים. עולמים לשון רבים דהיינו שנים לפחות אלא שביוד נברא העולם הבא ובהא נברא העולם הזה. אבל לעומת זאת בעולם הזה תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש, למהותו ועצמותו כביכול, בחינת אין סוף ממש, ולא רק לזיו השכינה בלבד. וכמו שכתוב: (תהילים פרק קמח' פסוקים (יג) יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: (יד) וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ כו' תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ: בעוד שרק הוד וזיו על ארץ ושמים קרנו נתן לעמו. ויתירה מכך נאמר בברכת המצוות "אשר קדשנו במצותיו וציונו כו'". העלה אותנו לדרגת הקדושה וציווה אותנו במצוותיו. וממילא כשיתבונן האדם בכל זה יעורר אצלו את האמונה כי כשם שהאדם המסתכל במים יראה את פניו כך בהתבוננותו בכל זה אזי יתקיים בו הפסוק במשלי פרק כז' פסוק יט' כַּמַּיִם הַפָּנִים כו' לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: להוליד מתבונה זו דחילו ורחימו מארמית ללשון הקודש אהבה ויראה שכליים או טבעיים, להיות בחינת מה שכתוב באיכה פרק ב' פסוק יט' צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ: שזהו יראה הבאה מתוך צעקת הלב או בחינת רשפי אש ושלהבת עזה, שזהו אהבה עזה הבאה בבחינת "רצוא", שענינו צמאון להתקרב אל השם ואחר כך "שוב" להיות פחד השם בלבו וליבוש מגדולתו כו', כלומר יראה, ואחר כך אהבה ושוב יראה עליונה שהיא יראת בושתו מרוממותו של הבורא יתברך. והוא כי יראה זו גורמת לרגש ביטול מהבורא כשבעוד שבאהבה נאמר וימינו תחבקיני שהוא עניין הקירוב ה"שמאל" ויראת הרוממות גורמת לרגש של ביטול ולריחוק שהוא בחינת "שמאל דוחה", כמו שכתוב במתן תורה: (שמות פרק כ' פסוק טו') וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: כו'  כי במתן תורה עם ישראל הגיע לדרגת הביטול לבורא יתברך עד שנעו ועמדו מרחוק. והן האהבה והיראה בחינות הזרועות והגוף שבנפש: ולמרות שהאמונה נדרשת מאחר והיא המשל על המותניים המעמידים את הגוף. והיא המוליכה אותו למחוזות הנדרשים, כי על ידי האמונה הטהורה בגדולת הבורא יתברך יוליך השכל להתבוננות מתאימה בגדולת הבורא, והשכל יוליד מידות טובות ומעשים טובים, כמו אהבה ויראה אך בכל זאת מציין רבנו שאהבה והיראה הן בחינות הזרועות. כי האמונה בלבד. היא רק דבר המוליך ומסייע, ואין היא מגיעה במעלתה וחשיבותה לתשובה ולקיום המצוות המעשיות. כי בעשיית תשובה וקיום המצווה האדם מתחבר לעצמותו ומהותו יתברך מה שאין כן באמונה לבדה הוא רק נהנה מזיו השכינה ומאור היוצא מהשכינה. כי כל עולם הבא אינו אלא רק זיו השכינה ובקיום מצוות מעשיות כאן בעולם הזה מתחבר המקיים עם מהותו ועצמותו יתברך.

ומי הנותן לך את הכוח לבצע את רצון הבורא יתברך? לימוד ועיסוק בהלכות בתורה שבעל פה וכדלהלן:

גילוי רצון העליון

אך מי הנותן כח ועוז לבחינת "מתנים", להעמיד ולקיים הראש והזרועות, הוא עסק ולימוד הלכות בתורה שבעל פה, שהיא בחינת גילוי רצון העליון, דאורייתא מחכמה היא דנפקת, אבל מקורה ושרשה היא למעלה מעלה מבחינת חכמה, והוא הנקרא "רצון העליון" ברוך הוא, אמנם התורה מהחכמה יצאה והחכמה היא ראשית העשר ספירות אך מקורה של החכמה מהרצון שלמעלה מן החכמה. ורצון עניינו שהוא מקיף את כל הגוף וגם נמצא למעלה מן המוחין בהיות עטרה וכתר לחכמה. לצורך הסבר עניין זה מביא רבנו מספר ציטטות המורות שהתורה משמשת ככתר לחכמה: א. וכמו שכתוב: (תהילים פרק ה' פסוק יג') כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהֹוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ: מפרשי המקרא מסבירים שצינה פירושה מגן וכשם שהמגן מקיף את הלוחם שלא ייפגע על ידי חיצי האויב כך הרצון הוא כוח המקיף את כל הגוף. כעטרה שהיא על המוחין שבראש, כך הרצון מקיף את האדם אך גם משמש לו כעטרה וכותרת. ב. וכנודע ממה שנתבאר על פסוק: (משלי פרק יב' פסוק ד') אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה: שנתבאר שה"אשת חיל" זהו התורה שבעל פה שהיא משמשת כעטרת ל"בעלה" היא החכמה. ועוד ג. "כל השונה הלכות בכל יום כו' מובטח לו שהוא בן העולם הבא" שעל ידי לימוד התורה הוא מקבל השפעתו מעולם הבא. וזהו "חגרה בעוז מתניה", "אין עוז אלא תורה", שהיא נותנת כח ועוז לבחינת מתנים החגורים ומלובשים בה, לחזק ולאמץ זרועותיה, הן דחילו ורחימו שכליים או טבעיים, כל חד לפום שיעורא דיליה מארמית ללשון הקודש כל אחד לפי השיעור שלו דהיינו לפי הבנתו ושכלו. [ועל העמדת וקיום בחינת הראש שבנפש, הוא השכל המתבונן כו', ד. אמר: שלמה המלך במשלי פרק לא פסוק יח' טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ כו' לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ: שעל ידי לימוד תורה בהבנה (טעמה) מקבלים מבחינת הכתר העליון "סחרה" מלשון סחור סחור כלומר מקיף מסביב. ומבואר במקום אחר]: גילוי הרצון העליון בא לידי מימוש על ידי לימוד רצונו של הבורא יתברך הטמון בהלכות של התורה. ומאחר וראינו את מעלת ביצוע וגילוי רצונו של הבורא יתברך. ממשיך רבנו לחזק את ההתבוננות בתפילה ובמתינות בתפילה כדי לעורר בהבנתנו ובאמונתנו את הרצון העליון וכדלהלן:

עת רצון העליון

אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות והראש, שהם האהבה והיראה הבאים משכלו של המתבונן היא שעת תפלת השחר, כי האהבה והיראה וההתבוננות השכלית באות מכוח הרצון של האדם והזמן המתאים לעורר את הרצון הוא בזמן שישנו עת רצון למעלה שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה. שהוא בזמן תפילת השחר. ולזאת אותה אבקש ממבקשי השם, יבינו וישכילו יחדיו, ולהיות לזכרון בין עיניהם כל מה שכתבתי אליהם אשתקד (באגרת דיבור המתחיל "הוכח תוכיח" הנמצאת בסוף התניא קונטרס אחרון סימן ט') בכלל, ובפרט מענין כוונת התפלה מעומקא דלבא, מארמית ללשון הקודש מעומק הלב. יום יום ידרשון השם בכל לבם ובכל נפשם, ונפשם תשתפך כמים נוכח פני השם, כך התפילה נקראת בכתוב לשפוך את הנפש בשמואל א' פרק א' פסוק טו' וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהֹוָה: ממילא ומאחר שזמן עת רצון למעלה הוא בזמן תפילת השחר אשר על כן יש להתחזק בתפילת השחר בעיקר בהתבוננות מתאימה ובתפילה במתינות כדי לעורר הרחמים העליונים והרצון העליון על מנת לחזק את האמונה. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בספרי: (פרשת ואתחנן פיסקה לב) שמעון בן עזאי אומר "בכל נפשך" אוהבהו עד מיצוי הנפש כו': למרות שבדרך כלל פירוש המילה "מיצוי" הוא מלשון סחיטה. כמו לסחוט את הזית כדי להוציא את שמנו. אך משתמשים בו גם כדי לרדת לעומקם של דברים כלומר עד פנימיות הנפש. והכוונה בשניהם שבתפילה יתבונן בהתבוננות האמורה לעיל ויגיע לעומק פנימיות נפשו עד שנפשו תשתפך לפני השם. כלומר עד סחיטת הכוחות הפנמיים שיבואו לידי גילוי.

תפילה במתינות

כאמור הרבי כתב את האיגרת הזאת בשלוש הזדמנויות שונות וקטע זה נוסף על האיגרת בהזדמנות אחרת וכדלהלן: ועתה הפעם, הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור, ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומינו במקור נכתב אנשי שלומים אך נראה שצריך להיות אנשי שלומינו והנון והוו התחברו למם סופית. הקרובים והרחוקים, לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים, או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה, להיות שליח הציבור והחזן המסדר את התפילה. על פי הגורל, או על פי ריצוי הרוב. והוא שליח הציבור יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שלחן אביהם, או מלמדים שיוכלו להאריך כמהו, בבל ישונה נא ונא: בקשה כפולה כלומר מצווה רבנו ומתקן שתפילת השחר תהיה במתינות לפחות שעה ומחצה וקובע שיתפללו שליחי ציבור כאלה שאינם ממהרים לפרנסתם אלא שפרנסתם מצויה להם ואין לוחץ והם יאספו סביבם כל מבקשי השם ובסוף התניא ישנם הוראות נוספות בנוגע לתפילה עיין שם.

אריכות בתפילות השבת

אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם להשם, ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים, (שולחן ערוך אורח חיים סימן ר"צ סעיף ב' בהגהה) שם נפסק להלכה שמי שאין זמנו בידו כל השבוע ללמוד תורה מחויב להשקיע בלימוד התורה בשבת יותר מתלמידי חכמים היושבים באהלה של תורה כל השבוע. וזהו עבורם עונג שבת ואילו תלמידי חכמים יענגו את השבת במאכל ומשקה יותר מבלימוד תורה. וכמו שכתוב בתורת משה: שמות פרק כ' פסוקים ט' שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד כו' וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כלומר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דייקא, דווקא בהדגשה שזהו כולו להשם, בניגוד לחגים ששם נאמר תהיה לכם וחלק מהיום מיועד לעינוג החוגג ביום השבת כולו להשם. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב, על פי הגורל או בריצוי הרוב, דהיינו שבכל יום חול בתפילת השחר יעלה שליח הציבור מי שפנוי מעיסוקו ופרנסתו מצויה ויכול להאריך בנחת בתפילה ובשבת שכולם מחויבים להאריך בתפילה יכול להיות גם שליח ציבור מהעוסקים למלאכתם כל השבוע. כמו שכתבתי אשתקד: בקונטרס אחרון שבתניא פרק ט'.

דרכי אכיפת התקנה

וכגון דא צריך לאודועי, מארמית ללשון הקודש ועל כגון זה צריך להודיע שבדעתי, אם ירצה השם, לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע, כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל, יהיה נידון בריחוק מקום, להיות נדחה בשתי ידים בבאו לפה לשמוע "דברי אלוהים חיים", כינוי לתורת החסידות. ומכלל לאו, אתה שומע הן, מודיע רבנו שישלח מרגלי חרש לבדוק ביצוע התקנה ומי שלא יעמוד בכך יהיה נדחה על ידי הרבי בבואו לשמוע חסידות מפי הרבי ולעומתם מי שיבצע את התקנה יהיה מתקבל במאור פנים. ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב, ואין טוב אלא תורה וכו':

סיכום הפרק

פותחין בברכה לברך ולהודות להשם על שמועה טובה והיא לימוד כל התלמוד ששה סדרים על ידי חלוקת מסכתות התלמוד לכל הקהל. כה יוסיף השם לאמץ ליבם בגיבורים, כי גבורה של תורה היא דווקא בלימוד תורה שבעל פה הן מסכתות התלמוד וכוחה עוז.

וכמו שממשיל שלמה המלך את התורה ל"עוז" כנאמר: "חגרה בעוז מותניה" והמותנים שהם מעמידות את כל הגוף היא האמונה האמיתית המחזקת ומוליכה את הראש והשכל להתבוננות נכונה ומקרבת ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.

מאחר וזמן חיזוק המותנים והאמונה הוא כשיש עת רצון למעלה ולכן מאחר והעת רצון העליון מתגלה ומאיר בעיקר בעת תפילת השחר אי לכך יש להתחזק בתפילה במתינות מתוך התבוננות מתאימה ולא יאפשרו לשליחי ציבור הממהרים לעבודתם ופרנסתם לירד ולעמוד לפני העמוד ולהתפלל במהירות אלא ימנו כל ימות החול אלו שזמנם בידם ופרנסתם מצויה והם סמוכים על שולחן אביהם או חותנם ורק בשבת שכולם פנויים מעסקי החולין יכולים למנות שליחי ציבור אחרים ובלבד שהתפילה תהיה במתינות ובהתבוננות מתאימה.

ואף מודיע רבנו כי בכוונתו לשלוח מרגלי חרש לבדוק את ביצוע התקנה ומי שלא יעמוד בה יידחה מלשמוע חסידות מפי הרבי ולהפך יהיו מקרבים אותם המקיימים את התקנה להיות מרואי פני הרבי ראשונה ושומעי לקחו בקירוב הדעת.

סיפור חסידי לפרק

פעם הגיע יהודי תלמיד חכם גדול לרבנו הרב המגיד ממזריטש על מנת לעמוד על טיבעו ולראות אם כדאי ללמוד ממנו תורה.

אותו תלמיד חכם היה בקי בתלמוד ובפוסקים אך מידותיו היו גרועות מאד וגאוותו גדלה עד מעל הראש בהיותו "תלמיד חכם".

רבנו שלח את רבי זושא מאנפולי כדי לפועל על יהודי זה שישאר במזריטש ויתקרב לרבנו כדי שיעבוד על מידותיו ויהפך להיות כלי מפואר ולא שחס ושלום יהיה כלי מכוער שתורתו בגלות בתוך גופו המגושם.

רבי זושא ידע את אשר לפניו והתעטף בארשת של איש פשוט וניגש לתלמיד חכם לשאול שאלת תם:

אולי כבודו יכול לבאר לי את דברי התלמוד במסכת ברכות דף מז' עמוד ב' אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפים דהיינו אומר רב הונא שאם יש בבית הכנסת רק תשעה יהודים יכולים להתפלל במניין כי ארון הקודש מצטרף להשלים המניין אך דבריו נידחו מיד על ידי רב נחמן: אמר ליה רב נחמן וארון גברא הוא? וכי הארון הוא בן אדם הרי צריכים שיהיו עשרה גברים וארון אינו יכול להשלים מנין.

שאל רבי זושא את התלמיד חכם מה רב הונא לא הבין מעצמו שארון כמה שהוא קדוש הוא אינו בן אדם? ואין הוא יכול להצטרף למנין?

אותו תלמיד חכם עמד כחושב לרגע מה יענה לכסיל זה השואל שאלת תם כזו. אך כשהציץ בפניו המאירות של רבי זושא הוא מיד הבין שאין רבי זושא מחכה לתשובה אלא הוא שואל אותו שאלה רטורית מבלי לפגוע בתלמיד חכם ומוסר לו מסר שאמנם תלמיד חכם אתה ואמנם כולך מלא תורה כמו ארון ולא סתם ארון מלא ספרים אלא ארון קודש אתה. אבל בכל זאת אתה לא בן אדם!!! כי המידות שלך אינן אנושיות!!!