א

יום הגאולה י' בכסלו תר"כ.

חסידים ואנשי מעשה ישבו ב'זאל' של ליובאוויטש והתוועדו לכבוד היום, יום חג הגאולה של הוד כבוד קדושת אדמו"ר האמצעי. יום גאולה וסגולה הוא, יום בו אפשר לפעול ישועות. ניגונם מעורר-הרגש של החסידים בקע מבעד לקירות העץ הישנים של ה'זאל' ועלה בחללה של ליובאוויטש. רוח חורפית קרה נשבה בין בתי העץ, עצים עירומים, רחש קפוא עמד בחלל האוויר בשעת לילה מאוחרת זו.

ובעוד החסידים מתוועדים ביניהם, בין אשמורת שניה לשלישית, נמה הרבנית רבקה – אשת רבי שמואל, בן הזקונים של ה'רבי' ה"צמח צדק" – את שנתה, שינה עמוקה.

ובשנתה היא רואה בחלומה את אמה, כבוד הרבנית הצדקנית מרת שרה (בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי) ואת סבה אדמו"ר האמצעי בכבודו ובעצמו, ופניו צהובות, מאירות באור יקרות.

השניים, האב ובתו, התבוננו בבתם-נכדתם בעיניים מפיקות רוך.

"רבקה", פתחה הרבנית שרה, וקולה שקט אך עמוס רגש, "את ובעלך כתבו ספר תורה".

הסבא, כ"ק אדמו"ר האמצעי החרה אחריה והוסיף: "ויהיה לכם בן טוב! ואל נא תשכחו לקרוא את שמו כשמי".

נענה הרבנית שרה בראשה קלות, וכמשלימה את הדברים הדגישה: "רבקה בתי, השומעת את מה שאבי אומר לך?!"

כעבור רגע, או פחות מכך, נגוזו שניהם ונעלמו כלא היו…

הרבנית רבקה הקיצה משנתה, וחתרה במבטה אל תוך אפילת החדר. בגדלות רוחה ידעה כי לא חלום ריק הוא, ודברים בגו. במשך כל היום שלמחרת, היו רעיונותיה טרודים סביב החלום, בהפכה בדברים לכאן ולכאן. מכל מקום, מסיבותיה שלה בחרה שלא לשתף את בעלה, הרבי מהר"ש, במעשה החלום ולא סיפרה לו מאום על כך.

ב

רק עשר שנים חלפו מאז חתונתם של הרבי מהר"ש, צעיר בניו של אדמו"ר ה"צמח צדק" והרבנית רבקה, נכדתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי. צעירים היו שעה שנישאו: רבי שמואל היה נער כבן שש עשרה שנים, ואילו הרבנית רבקה הייתה בת חמש עשרה שנים. ביום חמישי, י"א בניסן תר"י, באו בברית הנישואין.

ימי סבל ותלאה רבים ידעה הרבנית רבקה בילדותה, בהיותה יתומה ואומללה "הושחר תוארה ובריסי עיניה נראו תלאותיה", מספר נכדה כ"ק אדמו"ר הריי"צ.

כל אלה חלפו לאחר נישואיה, כאשר אור ואושר מילאו את חייה באשר זכתה להיות כלתו של מלך, אשת חבר, ולימים אשת המלך, אדמו"ר מהר"ש. בהיותה בחצר המלכות הליובאוויטשית, עשתה הכול כדי לגרום נחת רוח לחמיה הרבי וחמותה הרבנית, וכן לבעלה מהר"ש. כל מעשיה נעשו בטהרת לב, בעדינות, וללא כוונה נוספת מלבד הכוונה הכנה – לעשות את הצריך להיעשות.

ואף הרבי ה"צמח צדק" ורעייתו הרבנית השיבו לה כגמולה הטוב מנה אפיים, וקירבו אותה בקירובים שונים, מתוך מאור פנים ואצילות-לב.

גם לצד בעלה הייתה "אשת חיל עטרת בעלה", ונהגה בו בכבוד רב, מתוך ביטול מופלג. "האשה הטובה הלזו ככל מעינה היתה לעשות רצון צדיק, ומיום התחברה אליו כל לבה ונפשה, שמה להטיב מעשיה…" מציין נכדה אדמו"ר הריי"צ. מעולם לא קראה לו בשמו, מתוך הדרת כבוד פנימית, אלא "הוא" או כשהייתה מדברת עם ילדיה, הייתה קוראת לו "אבא". היא עצמה סיפרה כי מעולם לא נהגה להרהר אחריו כלל.

ואישהּ, הרבי מהר"ש מצדו, נתן בה אימון מלא, והרעיף עליה בגשמיות וברוחניות, ואף אפשר לה לגדל בביתם את אחותה ואחיה הקטנים, היתומים. הוא אף היה משתף אותה "בענינים פנימיים מעניני הכלל והפרט .. והיה מקרב אותה ביותר".

על הכבוד האמיתי שרחשו זה לזו, ניתן ללמוד מהעובדה הבאה, שמעולם לא ישבה בפניו, וכשהיה נכנסה לחדרה, הייתה עומדת מלא קומתה עד אשר הוא עצמו היה מתיישב בסמוך לה. ופעם אחת, כשסבלה בכאבים חזקים ברגלה והתקשתה לעמוד, גער בה שתשב, ובכל זאת סירבה…

ג

יומיים או שלשה בלבד חלפו מאז החלום שחלמה בליל י' בכסלו תר"כ. חמותה, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא, אשת כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" נפלה למשכב בשל חום גבוה. הרבנית רבקה, כלתה, היא זו שזכתה לשמש אותה ולסעוד אותה בעת חולייה זה. היא טיפלה בה במסירות של ממש, כשבמשך הלילה טרחה להוריד את חומה במיני מרקחת וריפוי שונים. כבר בלילה הראשון סר החום ובבוקר הוטב לה.

לאחר תפילת שחרית, נכנס אישהּ, הרבי ה"צמח צדק" לחדר רעייתו הרבנית כדי לבקרה ולשאול בשלומה. פתחה הרבנית את פיה בסבר נועם, וסיפרה לבעלה הרבי חלום שחלמה בלילה ההוא. בתום פרשת החלום, חייך הרבי קלות וציטט מדברי התלמוד כי "חלום יפה הוא לחולה", והוסיף הרבי: "ובענין החלומות ישנן שתי דעות, האחת שמאמינה בחלומות, והשניה שאיננה מאמינה בהם".

כמעט סיים הרבי את דבריו, כשלפתע הפנה ראשו לעבר כלתו, הרבנית רבקה, וכמו המשך לדבריו הקודמים, הדגיש בקול רם: "וחלום טוב בודאי שיש לקיימו…"

לאחר שיצא הרבי ה"צמח צדק" מחדר הרבנית, נתנה כלתו את לבה לדבריו הקדושים, והתבוננה בדברים לכאן ולכאן. חלומה אשר היא חלמה שלושה לילות קודם לכן, בליל י' בכסלו, צף ועלה בבהירות רבה. היא חשה כי לא סתם פנה אליה חותנה והדגיש באוזניה דברים אלו. היא החליטה אפוא שכשתשוב לביתה, תספר לאישהּ רבי שמואל, את דבר החלום המיוחד.

אולם הדברים פרחו מזכרונה שעה שהגיעה לביתה ומצאה את בתה דבורה לאה חולה ומצוננת, גרונה אדום, וחומה גבוה במיוחד. הרבנית החלה לטרוח סביב בתה, וטיפלה בה במסירות רבה במשך שלושה ימים, במהלכם שכחה מכל העניין.

שוב אתא ובא חג הגאולה, ליל י"ט כסלו.

ליל סגולה הוא זה, ושוב חזרה חלומה ונשנה, אך ביתר שאת מבפעם הראשונה.

ובחלומה שוב הגיעו אמה, הרבנית שרה, סבה כ"ק אדמו"ר האמצעי ועמם יהודי נוסף, זקן, הדור פנים.

פנתה האם לבתה ואמרה: "רבקה בתי, את ובעלך כתבו ספר תורה".

התקדם אדמו"ר האמצעי, הסב, ואמר: "ויהיה לכם בן טוב". והאיש הזקן נרכן מעט אמר: "אמן, כן יאמר ה'".

האם, הרבנית שרה, פנתה אל היהודי הזקן, ובקול רווי תחינה ביקשה: "סבא, ברך אותה – וברכה. שניהם, אדמו"ר האמצעי ובתו ענו 'אמן', וגם נכדתם, הרבנית רבקה, החרתה והחזיקה אחריהם, ואמרה 'אמן' בקול רם.

בעוד הדמויות נגוזו באחת, הקיצה הרבנית משנתה, הביטה כה וכה, וראתה את אישה, המהר"ש, כבר עומד על רגליו לאחר שהקיץ משנתו, ומכין עצמו לקראת עבודת יום חדש.

"שמעתיך אומרת זה עתה 'אמן'", נענה הרבי מהר"ש בקול רם, ספק אומר ספק שואל.

הרבנית זקפה עצמה מן המיטה, נטלה ידיה לסירוגין, ואישרה: "אכן, חלום חלמתי, ובעוד שעה קלה אבוא לחדרך ואספר את דבר החלום".

ואכן, במשך דקות עמדה הרבנית וסיפרה לבעלה על החלום הראשון שחלמה בליל י' בכסלו, והחלום בלילה הנוכחי. התהרהרו פניו של מהר"ש בסבר של רצינות, פסע בחדר אנה ואנה, ולאחר מכן עצר ואמר: "חלום טוב חלמת, ומדוע לא סיפרת לי מיד כשחלמת ביו"ד כסלו? חלומות כאלה – הוסיף והדגיש – הם מן הדברים העומדים ברומו של עולם".

בו במקום החל המהר"ש להרהר בקול רם על אודות ספר התורה שנצטווה לכתוב. הוא הביע רצונו שספר התורה ייכתב על קלף מעורות שחוטים וכשרים דווקא, דבר שלא היה קל למצוא באותם ימים. חמישה שבועות חלפו עד שהשיגו יריעות קלף שכאלו.

אביו, הרבי ה"צמח צדק", ציווה על בנו להתחיל את מלאכת הכתיבה בחשאיות, בנוכחות אחֶיו בלבד, כאשר ההתחלה תהיה בחדרו הקדוש.

ואכן, ביום הסגולה, ראש השנה לאילנות, חמשה עשר בשבט, החלו בחשאי בכתיבת ספר התורה בחדרו של אדמו"ר ה"צמח צדק".

הרבי מהר"ש זירז את סופר הסת"ם בכתיבת הספר, ואכן, שבעה חודשים לאחר מכן, בחודש הרחמים והסליחות, כמעט ונסתיימה מלאכת הכתיבה. הרבי מהר"ש ביקש לערוך את מלאכת הסיום, למזל טוב, ביום שלמחרת יום הכיפורים, היום החמישי בשבוע, יום לאחר שבו חזר משה רבינו עם הלוחות השניים והביאם לעם ישראל, ואביו הרבי הסכים לדעתו. מהר"ש אף ביקש להכין סעודת מצווה רבתי לכבודה של תורה.

הרבנית רבקה כבר הייתה הרה באותו זמן, ומשום כך לא יכולה הייתה להתעסק בהכנת סעודת המצווה של הסיום, ומשום כך לקחו במיוחד את אחד המשמשים על מנת שיסדר את הכול.

כבר בימים של ראש השנה ועשרת ימי תשובה התפרסם בקרב הציבור הליובאוויטש הגדול שהתאסף בליובאוויטש, כי למחרת יום הכיפורים תתקיים חגיגת סיום והכנסת ספר תורה. לא מעט מן האורחים שבאו ליום הכיפורים, נשארו לחגיגת הסיום.

ואכן, למחרת יום כיפור, בהשכמת הבוקר, קרא אדמו"ר ה"צמח צדק" לבן זקוניו ואמר לו "היום תערוך סעודה גדולה, וגם אני אבוא לסעודה ואומר דא"ח, אבל את הסיום עצמו – אל תעשה היום", אמר הרבי במפתיע ולא נימק את דבריו.

ואכן, במהלך היום נערכה סעודה גדולה לכבודה של תורה, בהשתתפות רבים מן החסידים בליובאוויטש.

רק ביום שני, י"ג במר-חשוון, הורה הרבי ה"צמח צדק" במפתיע, לקרוא בערבו של אותו יום אל סופר הסת"ם, כדי לערוך את כתיבת האותיות האחרונות בחדרו הקדוש, אף זאת בחשאי, מבלי שהציבור יידע על כך.

הרבנית רבקה – שזכתה ודרכה ובזכותה נכתב ספר התורה – תפרה את מעיל הפרוכת שעל הספר. כשהכניסה את המעיל לחדרו של חותנה הרבי, נענה לה הרבי בפנים צהובות: "מזל טוב, יקים השם יתברך את דבר הברכה שברכו אותך חותני – אדמו"ר האמצעי – וסבי אדמו"ר הזקן".

ד

ביום שני לפרשת 'חיי שרה', בעשרים לחודש מר חשוון תרכ"א, בשעה תשע בבוקר, נולד בן נוסף לרבי שמואל המהר"ש ולרעייתו הרבנית רבקה, למזל טוב ולאריכות ימים ושנים, והמטרופולין החב"די, ליובאוויטש, שמחה וצהלה.

גם בברית המילה היו ארועים 'שמיימיים' ובלתי מובנים, וזאת על פי הוראותיו של סב התינוק, אדמו"ר ה"צמח צדק".

ברית מילה הייתה אמורה להתקיים שמונה ימים לאחר מכן, ביום ז"ך במר חשוון. לקראת ברית המילה אתו ובאו ליובאוויטשה אורחים רבים מהעיירות הסמוכות, ולקראת הארוע הוכנה סעודה רבתי.

בליל שבת קודש פרשת 'חיי שרה', היה ה"בן זכר" וביום השבת "שלום בן זכר". הייתה זו שבת עילאית ומרוממת. באותה שבת אמר הרבי ה"צמח צדק" שני מאמרי חסידות. שלא כדרכו בקודש, הגיע הרבי בלילה להתוועדות ה"בן זכר" וכן למסיבת ה"שלום בן זכר" שהתקיימה למחרת. בכל פעם ישב שעה ארוכה מתוך שמחה גדולה שקרנה מפניו.

כבר ביום ראשון בלילה המתה ליובאוויטש באורחים רבים, וכן בני משפחתה של הרבנית רבקה. הללו היו ערים כל הלילה ושקעו באמירת מזמורי תהלים ובלימוד פרקי הזהר אותם נוהגים לומר בלילה שלפני הברית – וואך נעכט.

* * *

באותה עת שוב הייתה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא, אשת אדמו"ר ה"צמח צדק" נתונה בחולשה בריאותית של ממש. יחד עמה לנה בתה, הרבנית דבורה לאה. חדרה של הרבנית היה בסמוך לחדרו של אישהּ הרבי.

השעה הייתה שלוש בלילה, כאשר קולות פתאומיים עלו מתוך חדרו של הרבי. הרבנית התעוררה באחת והטתה את אוזנה. היא ובתה שמעו את הרבי ה"צמח צדק" משוחח עם משרתו הנאמן ר' חיים דוב. הייתה זו שעה לא שגרתית, וכמעט מעולם לא קרה הרבי למשרתו בשעה זו, של לא לילה ולא יום. הרבנית בדאגתה שלחה את בתה לברר מה קרה לפתע בשעה זו, ואם הכול כשורה.

דבורה לאה התקרבה ומבעד לדלת האזינה ושמעה את אביה הרבי מצווה את המשרת לגשת לבן זקוניו, מהר"ש, ולומר לו כי ברית המילה לא תתקיים למחרת כצפוי.

בצעדים חרישיים שבה דבורה לאה לחדרה של אמה וסיפרה לה דברים כהווייתם.

לא היה גבול לצערה של הרבנית. היא הבינה כי דברים בגו, ואף על פי כן, התקשתה להבין על מה ולמה תידחה ברית המילה לאחר שהרך הנולד נבדק ונמצא ראוי לברית. היא שלחה אפוא את בתה כדי לבקש מהאב שלא ישלח את המשרת להודיע את ההודעה האמורה, שכן ליולדת תגרם עגמת נפש מרובה, ובהיותה חלשה לאחר הלילה, עלול הדבר להשפיע עליה לרעה ולהזיק לבריאותה.

הרבי האזין לדברים בתשומת לב, אך לא שב מדבריו, ובניע ראש הורה למשרת ר' חיים דוב לצאת לשליחות אל בית בנו מהר"ש.

הרבנית חיה מושקא לא וויתרה, ושוב שלחה את בתה אל הרבי בתחינה ובבקשה שלא לדחות את ברית המילה. "הן הגיעו כבר אורחים רבים, והוכנה סעודה כיד המלך, דבר שיגרום להפסד של ממש, שלא לדבר על כבוד החסידים וצערם שייגרם בגין כך". נראה שהיו טעמים כמוסים בהוראה זו, שכן הרבי השיב כי הוא יודע ובקי בדין, ואף על פי כן יש לו סיבות וטעמים שהברית לא תתקיים בזמנה.

משראתה הרבנית בעמדתו התקיפה של הרבי, שלחה את בתה בשלישית בבקשה משולשת להימנע מלשלוח את משרתו עם הבשורה הלא-טובה. היא הוסיפה ואמרה כי בהיותה בת תלמיד חכם, הרי בכוחה, כוח התורה, וזכותה לדרוש ממנו דבר זה.

קמטים נחרשו על מצחו הרם של הרבי ה"צמח צדק" והוא שקע לרגע קט בהרהורים. לאחר מכן נשא את עיניו ואמר לבתו בנימת השלמה: "מה אוכל לעשות לאמך הרבנית, מאחר שהיא רוצה כך ודורשת בדין היותה בת תלמיד חכם, הריני מוכרח לקיים רצונה, אבל הדבר כך צריך להיות – וכאן רמז על הקשר בין מאורע זה למאורע הדחיה הפתאומי של סיום כתיבת ספר התורה – שהכנסת ספר התורה היתה דווקא במועד שצריכה להיות, שכן הכול נעשה בהשגחה פרטית כפי רצון העליון יתברך". הרבי הוסיף והדגיש כי הכנסת הוולד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה תהיה גם היא במועד שצריך להיות, הוא המועד שנקבע משמים, לא רגע לפני ולא רגע אחרי, סתם ולא ביאר.

ה

קרני שמש חורפיות בקעו חלון מבינות לעבים שחורים של חורף רוסי קפוא. אור בהיר הציף את היקום של יום שני, ז"ך במר חשוון.

ראשוני החסידים הזדרזו לקום לעבודת יומם, יום לא רגיל הוא, יום של שמחה, עם הכנסת נכדו של הרבי בבריתו של אברהם אבינו. כבר בשעת בוקר מוקדמת התכנסו רבים בבית הכנסת לתפילת שחרית. כנהוג במעמד זה, הודלקו מבעוד מועד נרות רבים, והחזן לא פצח באמירת 'תחנון'.

לאחר התפילה נכנס אדמו"ר ה"צמח צדק" לבית הכנסת הגדול. כסאו של אליהו הנביא כבר עמד הכן על מקומו, והרבי מצדו התכונן לסנדקאות. ה"קוואטר" הכניסו את התינוק פנימה, והרבי מהר"ש כבר הכין עצמו למול, בהיותו מוהל בעצמו, ולקיים בעצמו את מצוות המילה. אולם משהוכנס התינוק פנימה, הבחין האב כי פני הרך הילוד אינם כתמול שלשום, וכי עננה צהבהבה על פניו. כמה מוהלים נוספים שנכחו בבית המדרש, בדקו אף הם את התינוק, ואישרו כי במצבו זה אי אפשר למולו. הרבי ה"צמח צדק" שכבר נתעטף בטליתו, הסכים לדעתם, וברית המילה נדחתה…

אף על פי כן, נשאר הרבי בבית הכנסת וביקש להביא את בקבוקי ה'משקה' ומיני המזונות שהוכנו לברית כפי הנהוג. הוא שתה 'לחיים' ואמר מאמר חסידות במסיבת חסידים שמחה שנמשכה עד זמן מנחה. לאחר התפילה הורה הרבי להוציא את סעודת המצווה, ולהסב מתוך שמחה. גם הפעם חזר הרבי ואמר מאמר חסידות מתוך שמחה גדולה, משל הברית התקיימה במועדה.

* * * 

כחודש ימים חלף מאז אותו יום. התינוק טרם היה מוכן למילה. אבי-הבן, מהר"ש, הבין בדעתו הרחבה כי לא דבר ריק הוא, והמתין להוראתו של אביו.

אור ליום שני, נר שני של חנוכה, קרא הרבי ה"צמח צדק" לבנו, ואמר לו: "מחר תערכו את ברית המילה של בנכם, כאשר הברית תתקיים בחדר התפילה שלי (שנקרא בפי החסידים "דעם רבינ'ס קליינער מנין"), ובחשאי, רק במעמד אחֶיך והקרובים לך ביותר; ובכל אופן, שלא יהיו במקום יותר משני מנינים".

הרבי רמז למעשה הלוחות השניות שניתנו בחשאי, שלא כראשונות שנשתברו, דווקא אלו נשארו לתמיד וקוים בהם "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

ולאחר חיתוך ופריעה, כשקולו של התינוק עולה בבכי של מצווה, נקרא שמו בישראל "שלום דובער" – כאשר שלום נקרא על שם אביו של אדמו"ר ה"צמח צדק", ודובער על שם אדמו"ר האמצעי, כפי אשר ביקש בשני החלומות "ואל נא תשכחו לקרוא את שמו כשמי".

במהלך הסעודה התייחס הסב-הרבי למהות שמו של התינוק ואמר: "רש"ב הוא אותיות 'בשר' ואותיות 'שבר' – צריכים לשבור את בשר הגוף". הוא אף הוסיף ואמר בנוגע לתאריך הולדתו: "תינוק זה נולד כ' חשוון תרכ"א, שיש בזה שני כפין, הוא רמז לכתרא עילאה".

והיו שלימים ראו בכך רמז לכתר ונזר הנשיאות שהונח על ראשו של הרש"ב כעבור שנים לא רבות, והיה לנשיאה השישי בשושלת ממלכת בית ליובאוויטש – – –