מבוא לפרק

אגרת זו עוסקת בחיזוק האמונה שאין רע יורד מלמעלה והכול טוב באמת וראשית הכול שישמח האדם בכל עת ובכל שעה על כל הטוב אשר גמלנו בורא העולם ויקפיד האדם לחיות באמונה שלמה בהשם המחיה והמהווה אותנו בכל רגע תמיד ומטיב עמנו בכל עת. ממילא המאמין לא יחוש משום ייסורים הבאים עליו מכל ענייני העולם הזה.

אמונה אמיתית ביוצר בראשית

דניאל פרק ט פסוק כב וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה: כי לא זו הדרך ישכון אור השם, להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי על זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת אבות פרק ב' משנה ד') הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כו' מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות, ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה, כולם הנכללים בבני חיי ומזוני, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה כב') הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְ (ש) עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וביאור הענין, הוא רק אמונה אמיתית ב"יוצר בראשית", דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת "ראשית חכמה", והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך, המחיה את הכל. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מ"אין" בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי ה"אין" שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים, ועל כן, עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום. יהודי החש כי באים עליו צרות וייסורים בענייני העולם הזה עליו לדעת כי אין עיקר חייו הם בני חיי ומזוני, ולא לשם כך הוא בא לעולם הזה. למרות שזהו הכרח בל יגונה שיהיה לו שפע בבנים חיים ומזונות.

וכשחסר במשהו עליו לחזק את אמונתו בבורא העולם המכונה "יוצר בראשית", הביטוי יוצר בראשית מורה על הבריאה יש מאין כלומר היש הנברא  נוצר מה"יש" האמתי שנקרא "אין" לגבינו, ומהיש האמתי לא יכול לצאת רע ואין רע יורד מלמעלה אלא הכול טוב באמת. אלא שמפני גודל חסדו יתברך אין זה נראה לעיננו אך האמת כך הוא וכדלהלן:

המאמין לא יחוש

ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בהשם המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר חס ושלום. ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו, בהשוואה אמיתית. ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין, מארמית ללשון הקודש העושים לעצמם כלומר בעלי אינטרס עצמי מובהק. ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד השם ולחיות בחיי הגויים, בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו. אדם המאמין שלית אתר פנוי ממנו יתברך ובמקומו עוז וחדווה ובאור פני מלך חיים. לא יכול להיות רע בסביבתו כי אין מקום פנוי ממנו יתברך אבל המתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש מקום פנוי ממנו וכאן במקום הצער והייסורים כביכול אין נמצא הקדוש ברוך הוא והוא ככופר במציאותו יתברך. ואדם זה נוח לו שלא נברא וכדלהלן:

הכול טוב בתכלית

ונוח לו שלא נברא, מקור ביטוי זה מופיע בתלמוד מסכת עירובין דף יג עמוד ב': תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו: כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים, שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסטרא אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול (צריך עיון. ובאיזה כתבי יד ליתא תיבות אלו [אף שאינו יכול] ובנוסחא אחרת מצאנו כך. "או אם חפצו ורצונו אף שאינו יכול לחיות חיי אמיתית כו'". ולפי נוסחא זו נראה שתיבות [אף שאינו יכול] הוא מאמר מוסגר). ויאמין שבאמת הוא חי בהם, וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מסטרא אחרא. כי מהשם מצעדי גבר כוננו, ואין מלה כו', ואם כן הכל טוב בתכלית, רק שאינו מושג, ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך, שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעולם הבא, הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז: הרע הוא מדומה, והטוב אינו כל כך בגלוי, עד שיוציא המאמין את הטוב הנעלם ויהפך את הרע המדומה לטוב וממילא הטוב לא יהיה נעלם אלא גלוי.

סיכום הפרק

להשכילך בינה כי לא זה הדרך ישכון אור השם להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי רק האמונה האמיתית ביוצר בראשית שכל הבריאה נוצרה יש מאין כלומר היש הנברא נוצר מהיש האמתי.

מהיש האמתי לא יכול לרדת רע אלא אדרבה עוז וחדווה במקומו ואף שבאים על האדם ייסורים הרי הם ניסיונות שבאות לבחון את האדם אם הוא מאמין באמת או שחס ושלום מקושר הוא בסטרא אחרא. כי המאמין לא יחוש משום דבר והן ולאו שווין אצלו כי הכול מאיתו יתברך.

אלא שהרע מגיע בדרך כלל באופן מדומה ובאמת הרע המדומה בא מהטוב הנעלם. ועל ידי חיזוק האמונה נעשה הכול טוב בתכלית.

סיפור חסידי לפרק

בעיר "קרקאו" נבחר איש צעיר תלמיד חכם מגזע המהר"ל מפראג בשם רבי משה לכהן פאר כרבה של העיר.

עם בחירתו לרב פנו אליו זוג בבקשה לערוך להם חופה וקידושין כדת משה וישראל. הרב שחקר את בני הזוג על מנת להשתכנע שאין בעיה הלכתית לערוך להם את החופה הודיע להם בצער רב כי הם אינם יכולים להינשא משום שהכלה גרושה והחתן "כהן", ולכן כהן לא יכול לשאת לאישה גרושה.

החתן ניסה להסביר לרב כי משפחת הכלה היא עשירה מאד וגם משפחתו ובאיחוד בין שתי המשפחות יהיה רווח גדול לכל הצדדים. אך הרב הסביר לו כי שום תועלת לא יכולה לצמוח משידוך כזה שהוא נגד רצונו של הבורא יתברך.

הכלה ניסתה לטעון כי שניהם מאוהבים זה בזה ולא יתכן שאיסור דתי כל שהוא יפריד ביניהם אך הרב באחת. מנסה להסביר כי כל זוג שמתחתן זקוק להרבה ברכה משמים להמשך חייהם המשותפים באושר ובעושר וכשהולכים נגד רצונו יתברך ברכה לא יכולה לצאת מכך אשר על כן הצעתי אומר הרב שתיפרדו ויפה שעה אחת קודם על מנת לחסוך מעצמכם צער בעתיד.

הזוג לא אבה לשמוע אל הרב ופנו לידידם ראש העיר והסבירו לו כי הרב פנאטי והוא מסרב לערוך לזוג אוהבים חופה רק בגלל איסור דתי.

ראש העיר פקד להעמיד חופה בכיכר העיר ודרש מהשוטרים להביא את הרב באזיקים למקום החופה שיערוך את החופה.

הרב נעמד מתחת לחופה וכל הקהילה באה לראות כיצד ייפול דבר. ופתח בתפילה לבורא העולם שלא יכשל בדבר איסור. ובאותו הרגע כמו בסיפור התורה אודות קורח ועדתו נהיה רעש אדמה, והאדמה פתחת את פיה ובלעה לתוכה את החתן והכלה. כל הציבור נס בבהלה ונפוצו האנשים לכל עבר. ראש העיר שהבין את מה שאירע כאן פנה מיד אל הרב בבקשה למחילה וסליחה על מה שהוא עשה.

הרב אמר לו שהוא מבקש רק זאת מאחר ונוצר כאן קבר של שני יהודים ולכוהנים אסור לעבור כאן הוא מבקש לגדר את המקום כראוי ולציין את המקום שלא יעברו כאן "כוהנים".