מבוא לפרק

והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. מה ההבדל בין שלום לביטחון? אלא שיובן על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפירוש "עושה שלום במרומיו" שלום בא לחבר בין שני דברים הפכיים, בין אש ומים, וזה נעשה על ידי מידת הרחמים המאזנת בין חסד וגבורה. אבל כשיש צורך לביטחון דהיינו כששני הצדדים מנוגדים ונפרדים זה מזה אזי נדרש משהו נעלה יותר ואז צריכה להיות פעולה שאינה מעשה אלא עבודה וכדלהלן:

מה בין שלום לביטחון?

(ישעיה פרק לב' פסוק יז') וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם: להבין ההפרש שבין מעשה לעבודה ובין שלום להשקט ובטח, על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (מדרש תנחומא פרשת ויגש אות ו') על פסוק: איוב פרק כה פסוק ב'  "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" זהו שאומר הכתוב המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה ואין מכבין זה את זה, הוי אומר "עושה שלום במרומיו", אמר רבי שמעון כל הרקיע של מים והמלאכים של אש ומשרתיו אש לוהט ואין המים מכבין את האש ולא האש שורף את המים יהודה ויוסף זה ארי וזה שור אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר ואת יהודה שלח לפניו הוי עושה שלום במרומיו: כלומר שמיכאל שר של חסד הנקרא בשם מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והוא בחינת ההשפעה והתפשטות החיות מעולמות עליונים לתחתונים, ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה, היא בחינת הגבורה והסתלקות השפעת החיות ממטה למעלה, שלא להשפיע רק בצמצום עצום ורב, והן מדות נגדיות והפכיות זו לזו, והיינו כשהן בבחינת מדות לבדן. אך הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם, דהיינו על ידי גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור אין סוף ברוך הוא, אשר כשמו כן הוא שאינו בבחינת מדה חס ושלום אלא למעלה מעלה עד אין קץ, אפילו מבחינת חכמה בינה דעת מקור המדות, ואזי המדות נגדיות של מיכאל וגבריאל נכללות במקורן ושרשן והיו לאחדים ממש ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחינת גילוי, ואזי מתמזגות ומתמתקות הגבורות בחסדים, על ידי בחינה ממוצעת קו המכריע ומטה כלפי חסד היא מדת הרחמים, הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה משני גוונין, לובן ואודם, המרמזים לחסד וגבורה, ולכן סתם שם הויה ברוך הוא שבכל התורה, מורה על מדת התפארת, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, לפי שכאן הוא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא הארה רבה ביתר שאת משאר מדותיו הקדושות יתברך. הפסוק מבדיל בין מעשה הצדקה הגורם לשלום לבין עבודת הצדקה המוליה להשקט ובטח וצריך להבין ההבדל בין מעשה לעבודה ובין שלום לביטחון. ויובן על ידי דברי חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק עושה שלום במרומיו. שהרי מידת הגבורה מנגדת ומצמצמת ההשפעה הבאה ממידת החסד. ואלו ואלו נדרשים גם ההשפעה וגם הצמצום והמניעה להתפשטות החסד. כי חסד בלי גבול יכול להביא לחסד של ניאוף. וגבורה בלי חסד יכולה להביא לדינים קשים עד כדי רציחה. ומידת התפארת באה לאזן בין המנגדים ולאחד ביניהם. וזה בא משם הויה ברוך הוא. שלמעלה משניהם ויכול לאחד בין ההפכים דרגה הנקראת "נושא הפכים". וכדלהלן:

העוסק בתורה לשמה משים שלום

והנה אתערותא דלעילא לעורר גילוי הארה רבה והשפעה עצומה הנזכרת לעיל, מאור אין סוף ברוך הוא לעשות שלום הנזכר לעיל, היא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה והשפעת חיים חן וחסד ורחמים למאן דלית ליה מגרמיה כלום, ולהחיות רוח שפלים כו'. ומודעת זאת מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על (תלמוד מסכת סנהדרין דף צט' עמוד ב') אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר (ישעיה פרק כז' פסוק ה') "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי": רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר (ישעיה פרק נא' פסוק טז') "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה": (אמר ריש לקיש) [רבי יוחנן אמר] אף מגין על כל העולם כולו שנאמר (שם בישעיה) "ובצל ידי כסיתיך" ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה. "פמליא של מעלה", הם השרים והמדות הנזכרות לעיל, שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזוהר הקדוש, ו"פמליא של מטה", הן ההיכלות התחתונים ובפרט עולם הזה השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב כמו שכתוב: (קהלת פרק ח' פסוק ט') אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם כו' לְרַע לוֹ: ו(בראשית פרק כה' פסוק כג') וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא בשם "עולם קטן" שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך חס ושלום, ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו, מקור החיים ברוך הוא, ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחייהו. כדי לעורר את השלום בעולם בין ההפכים דבר זה נוצר על ידי התעוררות מלמטה על ידי מצוות הצדקה ובזה יש מעין ימות המשיח שישרור שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

בכל עת מצוא זו תפילה

ובירור זה יהיה גם כן על ידי גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה כמו שכתוב: (ישעיה פרק יא' פסוק ט') לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: ו(ישעיה פרק מ' פסוק ה') וְנִגְלָה כְּבוֹד יְ-הֹ-וָ-ה כו' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר: וזהו בכללות העולם לעתיד, אך באדם התחתון "בכל עת מצוא" מקור ביטוי זה מתהילים פרק לב' פסוק ו' "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ:" זו תפלה, או שאר עתים מזומנים להתבודד עם קונו כל אחד לפי מעשיו זוכה למען בירור זה על ידי עסק התורה לשמה, וכן על ידי הצדקה, כמו שנאמר: (תלמוד מסכת בבא בתרא דף י' עמוד א') "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דכתיב: (תהילים פרק יז' פסוק טו') אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ: היא בחינת גילוי הארה והשפעת הדעת והתבונה להתבונן בגדולת השם ולהוליד מזה דחילו ורחימו שכליים כנודע, ועל ידי זה נברר הטוב להשם ונפרד הרע, כמו שכתוב: (משלי פרק כז' פסוק כא') מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ: פירוש, לפי הילולו את השם בעומק הדעת להוליד דחילו ורחימו, ככה נברר הטוב ונפרד הרע כבירור ופירוד הסיגים מכסף וזהב במצרף וכור. ההתעררות מלמטה שפועלת התעררות מלמעלה לעשות שלום בעולם יכולה לבוא בשלושה מצבים:

א. בלימוד תורה לשמה.

ב. בעת רצון שלמעלה בשעת התפילה לפי מעשיו של המתפלל.

ג. ובנתינת צדקה.

לזה האחרון נתינת צדקה יש מעלה בהיותה פשוטה ואפילו שלא לשמה. וכדלהלן:

מה בין מעשה לעבודה?

והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך, אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום, וכמו שכתוב: (תהילים פרק קג' פסוק יא') כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: שלכן נקראת הנשמה "בת כהן" כמו שכתוב בזוהר הקדוש. והנה הצדקה הנמשכת מבחינת זו נקראת בשם "מעשה הצדקה" כי שם מעשה נופל על דבר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא, והיא דבר ההווה ורגיל תמיד, ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו יתברך, כמו שכתוב: (בראשית פרק ב' פסוק ז') וַיִּיצֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כו' נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (בנוסח ברכת אלהי נשמה שבברכות השחר) אֱלֹהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. ו"מאן דנפח כו'" וגם בכל יום ויום בטובו מחדש מעשה בראשית וחדשים לבקרים כו'. אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו, רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך הוא, כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש כו'. ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: על פסוק דברים פרק טו' פסוק י' נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: ופירש רש"י אפילו מאה פעמים וכו'. כעת ניגש רבנו להסביר את ההבדל בין מעשה לעבודה. בעוד ש"מעשה" הוא עניין טבעי או חד פעמי או ללא כל מאמץ, ה"עבודה" דורשת שינוי רגילות או מאמץ יתר על מידת הנפש הרגילה או הטבעית. ובצדקה יש את מעשה הצדקה שבא באופן טבעי מצד רגילות ותכונות הנפש המולדות של יהודי בהיותו רחמן וגומל חסדים. אך ישנו גם העבודה בצדקה וזהו לתת מעבר לטבע רגילותו. וכדלהלן:

יש צדקה שהיא מעשה ולא עבודה

וזה שכתוב "והיה מעשה הצדקה" שגם הצדקה הנקראת בשם "מעשה" ולא בשם "עבודה", אף על פי כן, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור אין סוף ברוך הוא בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה. רק שבעולם הזה השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב, עד עת קץ ולא בזמן הגלות כנזכר לעיל, רק בעולם קטן הוא האדם בכל עת מצוא זו תפלה כמו שכתוב "בצדק אחזה פניך" כנזכר לעיל. אך אחר התפלה יוכל להיות הרע חוזר וניעור בקל, ולהתערב בטוב כאשר יתהלך בחשכת עולם הזה. אך הצדקה בבחינת עבודה הנה מאשר יקרה וגדלה מעלתה במאד מאד, בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ברוך הוא, ואתכפיא סטרא אחרא, ואזי אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא כו', וכיתרון האור מן החשך דוקא כנודע. אי לזאת אין הרע יכול להיות עוד חוזר וניעור בקלות כל כך מאליו, רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו על עצמו חס ושלום. וזה שכתוב השקט ובטח עד עולם. השקט הוא מלשון "שוקט על שמריו", בירמיה פרק מח' פסוק יא') שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר: ופירש הרב דוד קמחי: ושקט הוא אל שמריו – כמו על שמריו ודימה אותו ליין שעומד על שמריו והוא היין הטוב כי בהרקת היין מכלי אל כלי ילך ריחו וטעמו ומואב ג"ע לא גלה עדיין ועמד שוקט בארצו: דהיינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועל דרך זה הוא בעבודת הצדקה השמרים הן בחינת תערובת רע שבנפשו נברר ונפרד למקורו ושרשו וכמו שכתוב: (מיכה פרק ז' פסוק יט') יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: מעט מעט עד שנופל למטה: כשאדם נותן צדקה ואצלו נתינת הצדקה היא "מעשה" אף על פי כן כבר ממשיך מלמעלה חסד לעולם הזה ועושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, אבל אין זה בגלוי בעולם הזה השפל וגם יכול להיות חוזר הרע וניעור ומתגבר בעולם. אך כשנתינת הצדקה היא "עבודה" מעלתה כל כך גדולה שעשיית השלום והביטחון יתגלו בעולם הזה השפל ויתגברו על כל המניעות והעיכובים.

הפסוק מציין שעבודת הצדקה גורמת ל"השקט ובטח עד עולם" השקט הוא מלשון שוקט על שמריו. ביטוי זה מוכר מאד לכל יינן העוסק בהכנת יין. בהיות שבענבים ישנם חומרים הגורמים ליצירת שמרים ויין. וכדי לקבל יין ישן נושן וראוי יש צורך לתת לשמרים לשקוע למטה והיין הנמצא למעלה הוא מבורך. אך מפעם לפעם מתעוררת ריאקציה בשמרים והם עולים למעלה ועלולים לקלקל את היין כל שינוי במזג האוויר או בתנודות אפילו של הקול היוצא מפי האדם עלולים לגרום לריאקציה הזו. לשם כך מטפלים ביין במקום לח ורטוב בטמפרטורה מתאימה ובשקט. (אגב בבשמים הדבר הפוך, ה"קול יפה לבשמים") כשנכנס ליקב בשקט נראה את השמרים שוקעים לאט למטה והיין שוקט על שמריו.

כך בנמשל הפירוד מהרע נעשה על ידי שקיעתו למטה כשהטוב צף ועולה למעלה, וזה נעשה על ידי מצוות עבודת הצדקה ואז יתקיים ותשליך במצלות ים כל חטאתם.

סיכום הפרק

והיה מעשה הצדקה שלום, ואילו עבודת הצדקה תגרום ל"השקט ובטח" עד עולם. שלום הוא חיבור שני הפכים כמו עושה שלום במרומיו בין מיכאל שר של חסד כמו המים לבין גבריאל שר של גבורה כמו האש ואין מכבים זה את זה על ידי שהקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם.

השלום במרום וכן בארץ נעשה על ידי התעוררות יהודי מלמטה או בזמן לימוד תורה לשמה שאז משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה או בזמן עת רצון של מעלה והוא זמן התפילה למטה וכשמתפלל לאחר זיכוך עצמי ממשיך שלום בעולמות העליונים ועולמות התחתונים או על ידי נתינת צדקה למטה. המעוררת את מידת הרחמים שהיא המאחד ומאזנת בין מידת חסד ומידת הגבורה.

כל זה במעשה הצדקה הנובע משורש נשמות ישראל בהיותם רחמנים וגומלי חסדים. אך ה"מעשה" הטבעי, והמולד בישראל, אין בכוחו להמשיך שלום בגלוי וגם זה יכול להיות שהרע לאחר המעשה יהיה חוזר וניעור. כדי להמשיך שלום בגלוי למטה ולמעלה יש צורך ב"עבודת הצדקה" שתגרום לביטחון ושקט ושלווה עד עולם.

סיפור חסידי לפרק

ברוסיה בזמנו של משטר הצאר היה להם לגיון מיוחד הנקרא לגיון ה"קוזאקים". לגיון מיוחד כמו סיירת מטכ"ל בימינו אנשי מיוחדים שהם היו פראי אדם וסוסיהם סוסי פרא וחודרים היו מוטיבציה גבוה ללחימה.

הלגיון של הקוזאקים היה מאופיין ברוח לחימה גבוהה שמחת חיים תמידית בהיותם משרתי המלך ובעיקר אהבה עזה למלך ועל כל זה היו אנשים שהעולם לא תפס מקום לגביהם.

סיפורים רבים מספרים על אורח חייהם המיוחד (ועוד ידובר בהם בהמשך, אך פטור בלא כלום אי אפשר) פעם המלך בא לביקור במחנה הקוזאקים, הם התכוננו רבות וצחצחו את המחנה והבריקו כל פינה ומקום לכבוד הגעת המלך. וכשהגיע המלך וסקר את המסדר כולו, החליט לבחון את נאמנותם המפורסמת. ציווה המלך על אחד החיילים לספוג ל"ט מלקות על היות מדיו "כביכול" לא מצוחצחים. אך למלקה ציווה המלך תן לו רק ל"ח מלקות. וכשספג את המלקות ל"ח במספר וגופו כואב ודואב הוא צועק על המכה חסר כאן הלקאה נוספת שציווה המלך.

הבעל שם טוב הקדוש אומר שלכל דבר בעולם שאדם שומע או רואה הרי זה דרך בעבודת השם. התבונן פעם יהודי בלגיון הקוזאקים ובאורח חייהם וחיפש היכן יש עובדי השם כאלה.

עד שמצא את חסידי "ליובאוויטש" בהיותם בעלי שמחת חיים תמידית בסיבת היותם עבדי המלך אהבה עזה ועמוקה לרבם  ואינם רואים את העולם בעין של הפרעה חס ושלום לעבודת השם אלא בכל מצב שהעולם מפריע לעבודת השם אין מתחשבים בעולם כלל.