מבוא לפרק

תמיד עיני השם א-לוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה פסוק זה נאמר על ארצנו הקדושה אלא שאינו מובן אריכות הלשון כי בסוף שנה מתחילה שנה חדשה והיה יכול לומר לעולם ועד.

אלא שארץ זו הקדושה היא כנגד הארץ העליונה הנקראת "ארץ החיים" ושם מאיר אור חדש כל שנה ומתחדש בראש השנה וגילוי האור נעשה על ידי מעשה התחתונים ובזכות תשובתם בראש השנה ועשרת ימי תשובה וכדלהלן:

חיבת ארץ הקודש

לעורר את האהבה הישנה וחבת ארץ הקודש להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק כאלו היום ממש נתן השם רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם להשם ביד מלאה ורחבה בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה הולך ועולה למעלה ראש כמדת קדש העליון המאיר לארץ הקודש המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב: (דברים פרק יא' הפסוקים בשלמותם: (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה ואם כן הוי ליה למימר "לעולם ועד".

אך הענין יובן על פי מה שכתוב: משלי פרק ג' פסוק יט' יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה: שיסוד הארץ העליונה היא בחינת ממלא כל עלמין והתחתונה היא "ארץ חפץ" המכוונת כנגדה ממש ונקראת על שמה "ארץ החיים", הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה מקור החיים העליונים כדכתיב: (קהלת פרק ז' פסוק יב') כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ וכו'. והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד ונקרא בשם אור אין סוף ברוך הוא שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית לרום המעלות למעלה מעלה. התורה משבחת את מעלת ארץ הקודש בכך שהקדוש ברוך הוא משגיח באופן מיוחד על הארץ הקדושה ואומר הכתוב: תמיד עיני השם א-לוהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה. ומדייק רבנו שלכאורה מדוע מאריכה התורה במילים ויכלה לכתוב לעולם ועד כי בסיום שנה מתחילה שנה חדשה.

אלא שהעניין יובן על ידי הבנת כל שנה ושנה ממשיך הקדוש ברוך הוא המשכה ממקור הרחמים העליונים על הארץ הקדושה. ואור זה בכל שנה נהיה נעלה יותר וכדלהלן:

כל שנה מאיר אור נעלה יותר

ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה כשהחדש מתכסה בו ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה, דהיינו מן האור אין סוף ברוך הוא וחכמתו המלובש בה כדכתיב: (תהילים פרק לו' פסוק י') כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר: דהיינו אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים (וכנודע ליודעי חכמה נסתרת שבכל ראש השנה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו') ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה רק גבוהין יותר. ודרך כלל בכללות העולם ב"שית אלפי שנין" כן הוא בכל ראש השנה וראש השנה.  בכל שנה ושנה נמשך אור חדש לעולמות והוא נעלה יותר ממה שהיה בשנה שעברה כי אם האור היה באותה מידה כבעבר אין צורך לאור חדש. אלא הוא נעלה יותר והאור של שנה שעברה מסתלק וחוזר לשורשו ויורד לעולם אור נעלה יותר לכן כתוב מרשית השנה ועד אחרית שנה כי אינו לעולם ועד ישנו מצב שמסתלק האור מהעולם ואז החיות של העולם תלויה ועומדת עד שיומשך אור נעלה יותר על ידי התפילות והתקיעות של ראש השנה ולכן אנו אומרים בתפילה "תולה ארץ על בלי מה" על בלי כלום ממש. ואגב דבר זה מתרחש בקטן יותר בכל יום ויום. עכשיו יובן מדוע משתמש הכתוב בביטוי עיני השם אלוהיך, ועוד מדוע כתוב מרשית חסר א' וכדלהלן:

מרשית השנה ולא מראשית השנה

וזהו שכתוב "תמיד עיני השם אלהיך בה" שהעינים הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה שלכן נקראו חכמים "עיני העדה" (במדבר פרק טו' פסוק כד') הפסוק בשלמותו וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת: ו(תלמוד מסכת בבא בתרא דף קנח' עמוד ב') מקור ביטוי זה בתלמוד ושם רב אחד חלק על חברו ולבסוף כשעלה מי מהם לארץ הקודש שינה את דעתו ופסק כדברי חברו ועל זה "אמר רבי זירא שמע מינה (מובן מכאן) אוירא דארץ ישראל מחכים (אויר ארץ הקודש גורם לאדם להיות חכם יותר)" והארה והמשכה זו אף שהיא תמידית אף על פי כן אינה בבחינה ומדרגה אחת לבדה מימי עולם אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשרשו. וזה שכתוב "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. ולכן כתיב "מרשית" חסר א' – רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה ודי למבין: עינים כינוי לחכמה לכן נקראו חכמי ישראל בשם עיני העדה והחכמה קשורה לארץ הקודש כנאמר האויר של ארץ הקודש מחכים. והאור נהיה נעלה יותר בכל שנה ושנה אך גילוי זה תלוי במעשה התחתונים ובתפילות ובתקיעות כאן למטה.

סיכום הפרק

לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקודש. כי תמיד עיני השם אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. ולכאורה היה צריך לומר לעולם כי בסוף שנה מיד מתחילה שנה חדשה.

אלא שהארץ הזו מכוונת כנגד הארץ העליונה ארץ החיים וכל שנה יורד אור חדש לעולם להמשיך שפע מהארץ העליונה המכוונת כנגד החכמה. וכל שנה בערב ראש השנה מסתלק האור הקודם למקורו ושורשו ויורד אור חדש ונעלה יותר ולכן מרשית השנה כתיב חסר כי ראשית ולא כל הראשית. ולכן הפסוק משתמש בביטוי עיני כמו ספירת החכמה עיני העדה, ואויר של ארץ ישראל מחכים. ואור זה יורד לעולם בזכות התפילות ועבודת התשובה בעשרת ימי תשובה.

סיפור חסידי לפרק

לפני למעלה ממאתיים שנה הייתה מלחמה בין צבאות רוסיה וצבאות צרפת בראש צבאות צרפת עמד נפוליון בונפרטה, ואף שהמלחמה הייתה בין שני מדינות אלו היה למלחמות כאלה תמיד השלכה על חיי היהודים כי כידוע הראשונים לסבול היו היהודים. לא מתוך אהבתם לאויב אלא מתוך שנאת העמים.

גם במלחמה זו נחלקו גדולי ישראל מה עדיף להתפלל ועל מי עדיף שינצח. הרבי רבי שלמה מקארלין טען שהוא מעדיף כי נפוליון ינצח כי נפוליון מבטיח חופש דת לכל העמים וממילא יהודים יוכלו לקיים תורה ומצוות באין מפריע. אך לעומתו בעל התניא טען שעדיף שהרוסים ינצחו אף כי אין חופש דת ברוסיה אך ליהודים חופש הדת מתבטא בדרך כלל מחופש מן הדת והסכנה להתבוללות גדולה ולכן עדיף להתפלל שהרוסים ינצחו.

כדי להכריע במחלוקת זאת החליטו גדולי ישראל אלה כי מי שיתקע בראש השנה את התקיעות הראשון ייפסק בשמים לטובתו. רבי שלמה קם בבוקר מוקדם והחל להתפלל את התפילות במהירות גדולה ואף זירז את החזן של שחרית לא להעריך בפיוטים ולקצר בזמן כדי להגיע כמה שיותר מהר לתקיעות. וכשהגיע לתקיעות נעצר וראה שבשמים נפסק לטובת רבנו הזקן כי רבנו הזקן קם בבוקר ודבר ראשון תקע בשופר אחר כך התפללו כסדר לאט ובמתינות כראוי וכנדרש ליום קדוש זה.

(לסיפור יש המשך אך בנוגע לעניינו נעצור כאן).