מבוא לפרק

אנו מרבים להשתמש בביטוי "הספירות העליונות". שמהם משתלשל למטה העשר ספירות בגוף האדם ולהבין מעט משמעותם והוא על ידי שכתוב "מבשרי אחזה אלוקה" שעל ידי בשר האדם ניתן להבין את הנמשל העליון בספירות הקדושות.

וכדי להבין ולו במעט נקדים שהקדוש ברוך הוא נקרא אין סוף וכשמו כן הוא אין סוף ואין תכלה ואינו מתחלק ואינו מוגבל ואין סוף להתפשטותו. אלא שבכוחו ליצור מצב גבולי. החיבור בין כוח הגבול והכוח הבלתי מוגבל נעשה על ידי הבורא יתברך באופן של התחלקות לעשר ספירות ומשם לתת חלוקה של אורות וכלים האורות הם הספירות: חכמה-בינה-דעת, חסד גבורה ותפארת, נצח והוד, יסוד ומלכות. והכלים הם כלי הספירות. האורות משתלשלים מהכוח הבלתי מוגבל היינו האור האין סופי. והכלים השתלשלו מהכוח הגבולי בבריאה. בתחילת סדר ההשתלשלות הם מעורבים זה בזה האורות עם הכלים. כמו שנאמר: "איהו וחיוהו חד איהו וגרמוהי חד" (הוא והאורות דבר אחד הוא והכלים דבר אחד). אך לפי סדר השתלשלות נמשכו והתחלקו לאורות ולכלים. עצם לימוד סדר ההשתלשלות הוא מצווה חשובה מאד כי דבר זה מביא לאהבת השם ויראתו ולכן במאמר זה יעשה נסיון חלקי להסברת עיקרי הדברים וכדלהלן:

מבשרי אחזה אלוקה (משל ונמשל)

במשלי פרק א' פסוק ו' לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם: בענין הספירות, מודעת זאת בארץ מפי קדושי עליון נשמת עדן, לקרב קצת אל השכל, מאי דכתיב: (איוב פרק יט' פסוק כו') וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ: שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם ועל פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: על פסוק: בָּרְכִי נַפְשִׁי וגו' (תהילים פרקים קג' ו-קד) חמש פעמים נאמר בשני פרקים אלו בָּרְכִי נַפְשִׁי בפרק קג' בפסוקים: (א) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ: (ב) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו: (כב) בָּרְכוּ יְהֹוָה כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה: ובפרק קד' בפוסקים: (א) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: (לה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה הַלְלוּ יָהּ: (תלמוד מסכת ברכות דף י' עמוד א') הני חמשה ברכי נפשי (שנאמרו בפרקים הללו) כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה, (1) מה הקדוש ברוך הוא כו' מלא כל העולם אף הנשמה כו' מלאה את כל הגוף, (2) מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית (3) מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף (4) מה הקדוש ברוך הוא טהור אף נשמה טהורה (5) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו: ועל פי מאמר הזהר על פסוק: (בראשית פרק ב' פסוק ז') וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: מאן דנפח מתוכיה נפח ואפילו נפש דעשיה היא באה מזיווג זכר ונקבה דעשיה והמוחין שלהם שהם בחינת חיה ונשמה דזכר ונקבה שהן הן אחוריים דכלים דזכר ונקבה דאצילות שהם אלהות ממש שבתוכם מאיר אור אין סוף ברוך הוא המלובש וגנוז בחכמה דאצילות דאיהו וגרמוהי חד באצילות ועל כן גם בנשמת האדם מאיר אור אין סוף ברוך הוא מלובש וגנוז באור החכמה שבה להחיות את האדם וממנה יוכל האדם להבין קצת בספירות העליונות שכולן מאירות בנשמתו הכלולה מהן. מבשרי אחזה אלוה כלומר מהנשמה שנפחתה בקרבי אוכל לחזות ולהבין משל ומליצה על הבריאה שהרי חכמינו זיכרונם לברכה מנו לפחות חמשה דברים הזהים בין הקדוש ברוך הוא לנשמת האדם.

ומאחר וכל נשמה אפילו בעולם העשייה התחתון שאין תחתון למטה ממנו משתלשל מייחוד זכר ונקבה של העולם העליון יותר עד לאצילות הרי שהקשר בין הנשמה והקדוש ברוך הוא הצגת כל סדר ההשתלשלות מראש כל המדרגות עד למטה מטה ולכן יוכל מעט האדם להבין באלוקות. וכדלהלן:

להבדיל בין מידת אהבה למטה למידת האהבה שלמעלה

אך צריך להקדים מה ששמעתי ממורי עליו השלום על פסוק: (בראשית פרק יח' פסוק כז') וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: שאמר אברהם אבינו עליו השלום על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון והיא מדתו מדת אהבה רבה (נוסח אחר: שבה היה) שהיה אוהב את הקדוש ברוך הוא אהבה גדולה ועליונה כל כך, עד שנעשה מרכבה להקדוש ברוך הוא. וסלקא דעתך אמינא בתרגום מארמית ללשון הקודש: וכי עולה על דעתך לומר שבחינת חסד ואהבה שלמעלה בספירות העליונות היא מעין וסוג מהות מדת "אהבה רבה" של אברהם אבינו עליו השלום רק שהיא גדולה ונפלאה ממנה למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית כנודע ממדות העליונות שאין להם [נוסח אחר: קץ] סוף ותכלית מצד עצמן כי אור אין סוף ברוך הוא מאיר ומלובש בתוכם ממש ואיהו וגרמוהי חד. מה שאין כן בנשמת האדם המלובשת בחומר שיש למדותיה קץ וגבול. אבל מכל מקום סלקא דעתך אמינא שמדותיה הן מעין וסוג מדות העליונות ולזה אמר "ואנכי עפר ואפר" כדי שלא נטעה לחשוב שיש איזה דמיון בין כוחות הנשמה לכוחות האלוקיים בא רבנו לשלול זאת כהקדמת דבריו ומציין שאף אברהם אבינו עליו השלום שהיה מרכבה ממש לאלוקות בכלל זאת אין דמיון בין כוח החסד העליון לבין מידתו של אברהם אבינו עליו השלום.

המשל מעץ הנשרף

דכמו שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף שהיה מורכב מארבעה יסודות אש רוח מים עפר (רמב"ם הלכות יסודי תורה פרק ד' הלכה א') ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע חוץ מארבעה יסודות האלו מחוברים מגולם וצורה וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות האלו אבל כל אחד מארבעה היסודות אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד: ושלושה יסודות אש מים רוח חלפו והלכו להם וכלו בעשן המתהוה מהרכבתן כנודע, ויסוד הרביעי שהיה בעץ שהוא העפר שבו היורד למטה ואין האש שולטת בו, הוא הנשאר קיים והוא האפר. והנה כל מהות העץ וממשו וחומרו וצורתו באורך ורוחב ועובי שהיה נראה לעין קודם שנשרף, עיקרו היה מיסוד העפר שבו רק שהאש מים רוח כלולים בו, כי העפר הוא חומרי יותר מכולן ויש לו אורך ורוחב ועובי, מה שאין כן באש ורוח וגם המים הם מעט מזעיר בעץ, וכל ארכו ורחבו ועוביו – (קהלת פרק ג' פסוק כ') הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר: שהוא האפר הנשאר אחרי שנפרדו ממנו אש מים רוח, והנה כמו שהאפר אין לו דמיון וערך אל מהות העץ הגדול באורך ורוחב ועובי קודם שנשרף לא בכמותו ולא באיכותו אף שהוא [הוא] מהותו ועצמותו וממנו נתהוה, כך על דרך משל אמר אברהם אבינו עליו השלום על מדתו מדת החסד והאהבה המאירה בו ומלובשת בגופו דאף שהיא [היא] מדת האהבה וחסד העליון שבאצילות המאיר בנשמתו שהיתה מרכבה עליונה אף על פי כן ברדתה למטה להתלבש בגופו על ידי השתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה על ידי צמצומים רבים אין דמיון וערך מהות אור האהבה המאיר בו אל מהות אור אהבה וחסד עליון שבאצילות אלא כערך ודמיון מהות העפר שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהיה עץ נחמד למראה וטוב למאכל על דרך משל, ויותר מזה, להבדיל באלפים הבדלות, רק שדברה תורה כלשון בני אדם במשל ומליצה: לא רק שאין קשר וערך ודמיון בין מידת אהבה ואפילו של אברהם אבינו לגבי המאציל שאין ערך ודמיון בין בורא לנברא אלא אפילו מבחינת אברהם לא יוכל להשתוות למידת החסד העליון והמשל מעץ הנשרף שאין ערך ודמיון בין האפר הבא מהעפר של העץ לבין מהות וערך העץ בעצמו אלא שאנו משתמשים בלשון מה הנשמה אף הקדוש ברוך הוא למרות שאין ערך כלל ביניהם. ולאחר הדגשה זו אפשר לגשת להבנה מינימלית של הספירות מהגוף ללמעלה. וכדלהלן:

שבע מידות ותפקידן

והנה כללות העשר ספירות שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל]. שהמדות נחלקות בדרך כלל לשבע מדות, וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת משבע מדות אלו, שהן שורש כל המדות וכללותן שהן: מדת ה"חסד" להשפיע בלי גבול, ומדת ה"גבורה" לצמצם מלהשפיע כל כך, או שלא להשפיע [נוסח אחר: כל עיקר] כלל, ומדת ה"רחמים" לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו. והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד, שהיא להשפיע לכל, גם למי שלא שייך לשון רחמנות עליו כלל, מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל. ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת "תפארת" כמו בגדי תפארת, על דרך משל, שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבים [בו] בדרך שהוא תפארת ונוי. מה שאין כן בגד הצבוע בגוון אחד, לא שייך בו לשון תפארת. ואחר כך בבוא ההשפעה לידי מעשה, דהיינו בשעת ההשפעה ממש, צריך להתיעץ איך להשפיע, בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה, כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה לבנו, אם יאמרנה לו כולה כמו שהיא בשכלו, לא יוכל הבן להבין ולקבל, רק שצריך לסדר לו בסדר וענין אחר, דבר דבור על אופניו מעט מעט, ובחינת עצה זו נקראת "נצח" ו"הוד" שהן כליות יועצות וגם [נוסח אחר: והן] "תרין ביעין" המבשלים הזרע, שהיא הטפה הנמשכת מהמוח, דהיינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב, שלא יומשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו, רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהווה שכל שאינו דק כל כך, כדי שיוכל הבן לקבל במוחו והבנתו, והוא ממש על דרך משל, כטפה היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד] ונעשית גסה וחומרית ממש בכליות ותרין ביעין, וגם "נצח ו"הוד" נקראים "שחקים" ו"רחיים" ששוחקים מן לצדיקים, כמו הטוחן [חטים] ברחיים על דרך משל שמפרר החטים לחלקים דקים מאד, כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו, ולחלקם לחלקים רבים, ולומר לו מעט מעט במועצות ודעת. וגם בכלל בחינת "נצח" הוא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה והלימוד מבנו מבית ומחוץ. מבית היינו להתחזק נגד מדת הגבורה והצמצום שבאב עצמו שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו לומר שאינו ראוי לכך עדיין (בכתבי יד נרשם: חסר) ובחינת "יסוד" היא על דרך משל ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומר לעצמו], לא היה מבין כל כך כמו עכשיו שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך ההשפעה והלימוד גדול שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמוד לבנו (וכמו על דרך משל בגשמיות ממש רבוי הזרע הוא מרוב החשק והתענוג, ועל ידי זה ממשיך הרבה מהמוח, ולכן המשילו חכמי האמת לזיווג גשמי כמו שיתבאר) (בסוף פרק זה). כל פעולה הנעשית על ידי אדם מורכבת היא מהעשר ספירות שבו שנחלקות לשבע מידות ומוחין.

על דרך משל כשהאב רוצה להשפיע שכל לבנו ולהבינו איזה תובנה כל ששת המידות חסד גבורה תפארת נצח והוד ויסוד באות לידי ביטוי. דהיינו: מידת החסד מעוררת להשפיע בלי גבול, ואילו מידת הגבורה מונעת ההשפעה כי בעיניה אפילו השמים לא זכו מלשון זכאים. מידת התפארת מעוררת רחמים ורחמנות בכל זאת לתת את ההשפעה. ומיד כשבא לתת את ההשפעה צריך להתייעץ כיצד לתת את ההשפעה ולטחון אותה עד דק כדי שתהיה ראויה לאכילה ולהבנה על ידי הבן וזהו נצח והוד שהם הכליות היועצות והיסוד הוא ההתקשרות האהבה בין המשפיע למקבל כדי שיוכל להשפיע. וכך בכל פעולה ופועלה הנעשית על ידי האדם.

אך אלו השבע מידות והן נמשכות מהמוחין וכדלהלן:

תפקיד המוחין

והנה מדות אלו הן בחינת חיצוניות שבנפש ובתוכן מלובשות מדות פנימיות שהן בחינת אהבה ויראה כו' דהיינו על דרך משל באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו ומונע השפעתו מפחדו ויראתו שלא יבא לידי מכשול חס ושלום. ומקור ושרש מדות אלו הפנימיות והחיצוניות הוא מחכמה בינה דעת שבנפשו כי לפי שכל האדם כך הן מדותיו כנראה בחוש שהקטן שהחכמה בינה דעת שלו הן בבחינת קטנות כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך וגם בגדולים (משלי פרק יב' פסוק ח') לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז: כי לפי רוב חכמתו כך הוא רוב אהבתו וחסדו וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות מקורן הוא מחכמה בינה דעת שבו והעיקר הוא הדעת שבו, הנמשך מבחינת החכמה ובינה שבו כנראה בחוש כי לפי שינוי דעות בני אדם זה מזה כך הוא שינוי מדותיהם. המידות נובעות ונמשכות מהמוחין שהם החכמה והבינה והדעת ועיקר ההשפעה למידות נמשכת מספירת הדעת. וכל זה למטה אבל בנשמה ולפי זה גם למעלה מזה יוסבר להלן:

שבע מידות ותפקידן בנשמה

והנה כל זה הוא רק על דרך משל לבד כי כל זה הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם הבאה מקליפת נוגה אך באמת לאמיתו בנפש העליונה האלהית שהיא חלק אלוה ממעל כל המדות פנימיות וחיצונית הן להשם לבדו כי מחמת אהבת השם ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: (דברים פרק יא' פסוק כב') כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: – "הדבק במדותיו" וכן במדת הגבורה להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי התורה וכן להתגבר על יצרו ולקדש את עצמו במותר לו ולעשות גדר וסייג לתורה מפני פחד השם ויראתו, פן יבא לידי חטא חס ושלום וכן לפאר את השם ותורתו בכל מיני פאר ולדבקה בשבחיו בכל בחינת נפשו דהיינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו גם בדיבורו וכן לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת השם ומלדבקה בו ונגד כל מונע מלהיות כבוד השם מלא את כל הארץ, כמלחמות השם אשר נלחם דוד המלך עליו השלום וכן להשתחוות ולהודות להשם אשר מחיה ומהוה את הכל והכל בטל במציאות אצלו וכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש ואף שאין אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה אף על פי כן מודים אנחנו בהודאה אמיתית שכן הוא באמת לאמיתו ובכלל זה גם כן להודות להשם על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להיות כפוי טובה חס ושלום ובכלל זה להודות על כל שבחיו ומדותיו ופעולותיו באצילות ובריאת עליונים ותחתונים שהם משובחים עד אין תכלית [נוסח אחר: חקר] ונאים וראוים אליו יתברך ויתעלה והוא מלשון הוד והדר וכן במדת צדיק יסוד עולם להיות נפשו קשורה בהשם חיי החיים ולדבקה בו בדביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא ובמדת מלכות לקבל עליו עול מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו באימה וביראה בעבודת השם:

ה"חסד" מביא לדבוק בהשם

ה"גבורה" להיפרע מן הרשעים ולהתגבר על המונע ומעכב בעבודת השם

ה"תפארת" – לפאר את השם

ה"נצח" – להילחם מלחמות השם ולנצח

ה"הוד" – להודות ולשבח ולפאר ולרומם את השם

ה"יסוד" – לדבוק בבורא יתברך

ה"מלכות" – לקבל עליו עול מלכותו יתברך.

תפקיד המוחין בנשמה

ומקור ושורש כל המדות הן מחכמה בינה דעת, דהיינו: ה"חכמה" היא מקור השכל המשיג את השם וחכמתו וגדולתו ומדותיו הקדושות שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים, ו"בינה" היא ההתבוננות בהשגה זו באורך ורוחב ועומק בינתו להבין דבר מתוך דבר ולהוליד מהשגה זו תולדותיה, שהן מדות אהבה ויראה ושארי מדות הנולדות בנפש האלהית המשכלת ומתבוננת בגדולת השם כי לגדולתו אין חקר ויש בחינת גדולת השם שעל ידי התבוננות הנפש האלהית בה תפול עליה אימתה ופחד שהיא יראה תתאה שהיא בחינת מלכות ויש בחינת גדולת השם שממנה באה יראה עילאה יראה בושת ויש בחינה שממנה באה אהבה רבה ויש בחינה שממנה באה אהבה זוטא וכן במדות החיצוניות שהן חסד כו' ובכול צריך להיות מלובש בהן בחינת ה"דעת" שהוא בחינת התקשרות הנפש הקשורה ותקועה בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדולת השם שממנה נולדה בה איזה מדה מהמדות כי בהיסח הדעת כרגע מהשגה זו מסתלקת גם כן המדה הנולדה ממנה מהגילוי בנפש אל ההעלם להיות בה בכח ולא בפועל ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת מפני שהוא לשון התקשרות וזהו בחינת דעת תחתון [נוסח אחר: הדעת התחתון] המתפשט במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן ויש בחינת דעת העליון שהוא בחינת התקשרות וחיבור מקור השכל המשיג עומק המושג שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו שיתפשט למטה ויבא עומק המושג לידי הבנה בהרחבת הביאור באורך ורוחב שהיא בחינת בינה הנקראת רחובות הנהר כמו שיתבאר במקומו: בעבודת השם:

ה"חכמה" – מקור השכל

ה"בינה" – ההבנה בגדולת הבורא יתברך

והעיקר הוא ה"דעת" – ההתקשרות עם הדבר עצמו וממנו נמשכים המידות הנולדות מהמוחין.

סיכום הפרק

להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בעניין הספירות, שהרי מבשרי אחזה אלוה, וכשם שהקדוש ברוך הוא ממלא את העולם כך הנשמה ממלאה את הגוף אך נדרש להרחיק הדמיון מהערך המדומה. וכמשל העץ הנשרף שהוא רחוק ושלא בערך לעץ העומד על בוריו.

כל פעולה בעולם נעשית על ידי העשר ספירות שהשתלשלו ממקורן העליון עשר ספירות קדושות.

סיפור חסידי לפרק

פעם אחת חסידים התארחו בדרכם לרבם בבית הארחה בדרך של יהודים וישבו לסעוד את ליבם בעל הבית כיבד את הבית באותה העת ונראה איש זקן מופלג שוכב על התנור להתחמם מהקור השורר וגונח מעומק ליבו מפעם לפעם ובעת גניחתו ראו החסידים כי בעל הבית המכבד את הבית לועג לזקן הנאנח. ולא מצא חן בעיניהם הנהגה כזו. עד שלא התאפקו והעירו לבעל הבית שלא יפה לדבר לזקן ממך בשנים בצורה כזו ואם הוא אביך הרי שאתה מחויב גם בכבוד אביך.

השיב להם הבעל הבית אתם סבורים בדעתכם שאני בנו של הזקן הגונח אבל האמת היא שהוא בני ואני אביו!!!.

היכן יתכן הדבר? שאלו החסידים

והשיב בנערותי הייתי משרת בביתו של הבעל שם טוב הקדוש. ופעם אחת נכנסתי לחדרו לכבד את החדר והבעל שם טוב היה שכב על משכבו כשהנעלים מונחות ליד המיטה. אני כיבדתי את החדר בשקט מבלי להפריע לרבנו הבעל שם טוב ועלה בדעתי להזיז את הנעלים כדי לכבד מתחתם אך בהחלטה של רגע החלטתי כי אם הבעל שם טוב הניח שם את מנעליו אסור להזיזם וכבדתי מסביב.

אחר כך שאל הרבי אותי כיצד נהגתי עם הנעלים ועניתי שכיבדתי מסביב ולא הזזתי אותם ועל כך בירך אותי רבנו באריכות ימים ושנים עם כל החושים שלי. ועתה ברוך השם התקיימה ברכתו הקדושה במלואה ואני מתקרב לשנת התשעים לחיי. אך בני השוכב על התנור הזדקן כדרך שאנשים מזדקנים.