מבוא לפרק

אגרת זו תעסוק בביאור מעלת התורה כי כידוע בין עולמות האין סוף לבין העולמות המוגבלים עד לעולם התחתון שלנו שאין תחתון למטה ממנו יש ממוצע המחבר ביניהם והממוצע זהו התורה שמחברת בין האור האין סופי למוגבלים והוא על סמך הפסוק "עוטה אור כשלמה" אור מצד אחד ושלמה שזהו לבוש דהיינו מוגבל בהתאם למידותיו של הלובש. ואגב כך יתבאר ההבדל בין נבואה לחכמה. שחכם עדיף מנביא. וכדלהלן:

השגת משה רבינו לא נופלת מהשגת האר"י ז"ל

(תהילים פרק קד' פסוק ב') עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה וגו' נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: הנה בלקוטי תורה של המקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) פרשת כי תשא ופרשת ויקרא כתב כי השגת משה רבינו עליו השלום לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה הנקרא "אבא דאצילות" וכל שכן בספירת הכתר שלמעלה ממנה הנקרא "אריך אנפין" כי אם בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המתלבשת בשבע ספירות תחתונות שנקראים "זעיר אנפין" סוד התורה ומתפשטת עד סוף ארבע ספירות התחתונות שהן נצח-הוד-יסוד-מלכות. ושם היתה השגת נבואתו בבחינת פנימיות דהיינו מבחינת פנימיות דנצח-הוד-יסוד-מלכות. אבל למעלה מנצח-הוד-יסוד-מלכות לא היתה לו שום השגה בפנימיות כי אם בבחינת אחוריים דחכמה המלובשים בבינה המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנצח-הוד-יסוד-מלכות בסוד "נובלות חכמה שלמעלה-תורה" מקור ביטוי זה בבראשית רבה פרשה מד' אות יז' רבי חנינה בר יצחק אמר שלש נובלות הן נובלות מיתה שינה נובלות נבואה חלום נובלות העולם הבא שבת רבי אבין מוסיף תרתין נובלות אורה של מעלה גלגל חמה נובלות חכמה של מעלה תורה שהיא בבחינת "זעיר אנפין" וכדכתיב: (שמות פרק לג' פסוק כג') וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: עיין שם ובשער הנבואה פרק א'. ולכאורה יש להפליא הרי נאמר: (דברים פרק לד' פסוק י') וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: ועוד כתב הרמב"ם בהלכות יסודי תורה פרק ז' הלכה (ו) כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים: ואיך השיג המקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) יותר ממנו ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה וכתר דאצילות. האר"י ז"ל כותב שהשגת משה רבינו הייתה רק בחיצוניות החכמה העליונה ולא בפנימיות ולכן נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו כלומר רק מבחינת אחורים וחיצוניות ולא מבחינת פנים ופנימיות. וזהו דבר פלא הרי משה רבינו גדול הנביאים ולא קם כמותו מצד אחד ומצד שני רבינו האר"י ז"ל בעצמו כותב ומסביר במדרגות נפלאות של פנימיות התורה ואיך ייתכן לומר שהאר"י ז"ל כן ומשה לא?

חכם עדיף מנביא

אך הענין הוא פשוט ומובן לכל, שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרבי שמעון בר יוחאי והמקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבינו עליו השלום ושאר הנביאים בנבואה המכונה בכתוב בשם "ראיה" ממש, (שמות פרק לג' פסוק כג') וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי (ישעיה פרק ו' פסוק א') בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: (בראשית פרק יח' פסוק א') וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש. מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל וכתרגום התרגום אונקלוס לפסוק(בראשית פרק יח' פסוק א') וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה – "ואתגליא ליה וכו' י-ה במשרי ממרא והוא יתב בתרע משכנא כמיחם יומא:" שהוא בחינת התגלות שנגלה אליו הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות מה שאין כן בהשגת חכמי האמת שלא נגלה אליהם הויה הנעלם ברוך הוא בבחינת התגלות רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נוסח אחר: בנעלם] ומופלא מהם ולכן אמרו: (תלמוד מסכת בבא בתרא דך יב' עמוד א') אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. (שואלת הגמרא) אטו חכם לאו נביא הוא (האם חכם אינו נביא הוא) הכי קאמר (משיבה הגמרא אלא כך אמר) אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות שהן נצח-הוד-יסוד-מלכות שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מוחין וחיות כידוע ליודעי חכמת נסתרת שהנצח-הוד-יסוד-מלכות של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נוסח אחר: ואור] אין סוף ברוך הוא ובתוכה מלבושים אחוריים דחכמה שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך הוא כי שם חכמה מורה על מקור השכל וההבנה ולכן אמרו בזהר דאורייתא מחכמה נפקת כי טעמי מצות לא נתגלו והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה וכן בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לנביאים הכתובים בתורה-נביאים-כתובים הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה כנראה בחוש מענין ה"קרי" וה"כתיב" הרמב"ם בספרו היד החזקה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז' הלכה (ח) כותב: "ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה וכל התגין כצורת זייני"ן הן דקין כחוט השערה: וכל זה נרמז בפסוק בנחמיה פרק ח' פסוק ח' "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וכך כותב המאירי למסכת נדרים דף לז' עמוד ב' "אף על פי שביארנו שפיסוק טעמים ותרגום ושאר הדברים שלא מן הקריאה שאינם מן התורה מכל מקום רמז הוא בכתבי הקדש (בפסוק הנזכר בנחמיה פרק ח' פסוק ח') וזהו שאמרו "ויקראו בספר בתורת האלהים" זה מקרא רוצה לומר קריאת התורה עצמה "מפורש" זה תרגום רוצה לומר שהוא פירוש התורה "ושום שכל" אלו הפסוקים רוצה לומר סיומי הפסוקים שנעשו על ידי הזקנים כדי ליתן ריוח ולהפסיק בין ענין לענין "ויבינו במקרא" זה פיסוק טעמים רוצה לומר הטעמים עצמן שאף הם מורים טעם הדברים והפסקים במקום הראוי להם כגון באתנח וסוף פסוק וזקף ושאר הטעמים וכן רומז בו על המסורות שהם מקרא סופרים ועיטור סופרים וכתיב ולא קרי או קרי ולא כתיב שכל אלו הלכה למשה מסיני הם. כי ה"קרי" הוא לפי ההבנה הנגלית לנו וה"כתיב" הוא למעלה מהשכל וההבנה שתיבה זו ככתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה ובקריאתה בפה יש לה לבוש וכן הענין באותיות גדולות שבתורה-נביאים-כתובים שהן מעלמא עילאה ומאירות משם בגילוי בלי לבוש כשאר האותיות. לא מצד מעלת חכמי האמת כרבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל ומצד קוטן (כביכול) מעלת משה רבינו לעומתם חס ושלום לומר כן אלא כל זה בא מצד הלמעלה. מצד הקדוש ברוך הוא שבנבואה יש צורך להתגלות לנביאים ואין ההתגלות יכולה לרדת עד למטה ממש אלא רק מצד חיצוניות החכמה. כי ההתגלות הזו ששבא מלמעלה לא יראני האדם וחי והיא באה מצד הראיה ובראיה היא מקרוב דווקא מה שאין כן שמיעה שאפשר לשמוע מרחוק והראיה היא בפנים מה שאין כן בשמיעה אפשר לשמוע גם מאחור. ומאחר והנבואה היא בחינת ראיה שהיא בקרוב ובפנים אין הקדוש ברוך הוא יכול להתגלות לנבראים במלוא עוצמתו כי אז הנביאים שהם נבראים מוגבלים לא יוכלו לקבל את הגילוי ולכן נעשה מחיצוניות הראיה אבל בחכמי האמת שהשגתם היא בחינת שמעיה והיא מרחוק ומאחור יכולים להשיג גם מפנימיות החכמה העליונה ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שחכם עדיף מנביא.

אחוריים לחכמה

והנה בחינת חכמת אלהות ברוך הוא המלובשת בתרי"ג מצות התורה נקראת בשם בחינת אחוריים דחכמה כי כל אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם ובחינת הפנים היא הספירה עצמה המיוחדת במאצילה אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כגון דרך משל ספירת חכמה שהיא מיוחדת אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד כי הקדוש ברוך הוא וחכמתו אחד (כמו שנתבאר לעיל) ומה שמאיר במאצילה ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים שהם בעלי גבול ותכלית ומתלבש בהם נקרא אחוריים ונקרא גם כן בחינת עשיה שבאצילות פירוש על דרך משל כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו חמש מדרגות זו למטה מזו שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה והמעשה היא התחתונה שבכולם שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הדבור שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש במחשבה ומדות ושכל ולמרות שגם הראיה של הנביא אין היא ראיה גשמית אלא ראיית עיני השכל וכן התורה עצמה היא חכמתו יתברך אך מבחינת התחתונים אין הם מצליחים להשיג את מלוא האמת מצד מוגבלותם ורק מה שיורד ומשתלשל במשלים רבים ודימויים נוספים עד להבנת השכל הנקראת "ראיה" באלוהות והמשל על כך מהאדם עצמו שגם לו ישנה השתלשלות בחמש מדרגות משכל למידות ומהמידות למחשבה ומשם לדיבור ורק לבסוף מגיע הדרגה התחתונה הנקראת עשייה על דרך זה למעלה וכדלהלן:

נובלות חכמה שלמעלה תורה

כן על דרך זה ממש היא בחינת חכמתו יתברך מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כולם הוא כאין לגבי בחינת פנים המיוחד במאציל ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול ותכלית נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין סוף ברוך הוא על דרך משל כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצומצם באיזו עשיה גשמית וחומרית ממש ולכן משה רבינו עליו השלום שהשיג עד אחוריים דחכמה זכה שתנתן על ידו התורה שהיא נובלות חכמה שלמעלה פירוש מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמית שלנו שעיקרה ותכליתה הוא קיום המצות לא תעשה ועשה בפועל ומעשה ממש כמאמר: (דברים פרק ז' פסוק יא' ותלמוד מסכת עירובין דף כב' עמוד א') וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: ודרשו חכמים בתלמוד מסכת עירובין אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, "היום לעשותם" ולא למחר לעשותם, "היום לעשותם" ולמחר לקבל שכרם ו(תלמוד מסכת קידושין דף מ' עמוד ב') וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" ו(תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א' הלכה ב') "הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו'" ולא יצא לעולם. וכל אדם מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי"ג מצות בפועל ממש האר"י ז"ל כותב בשער הגילגולים הקדמה יא': ודע, כי האדם צריך שיקיים כל התרי"ג מצות. ואם חסר אחת מהם, עדיין נפשו חסירה, כפי שעור המצות שחסרו ממנו. ואמנם הרמ"ח מצוות עשה נחלקים לחמשה חלוקות, א', הם המצות אשר האדם נמנע מלקיימם כגון מצות שהם תלויות בזמן שבית המקדש היה קיים, כמו הקרבנות וכיוצא בהם. ואלו אין האדם חוזר בגלגול לקיימם, כי מה תועלת יש בגלגול, אמנם כשיבנה בית המקדש יקיימם. הב', הם המצות שיכול האדם לקיימם, כמו ציצית ותפילין וכיוצא בזה, ואלו אם לא קיימם, צריך בהכרח שיחזור להתגלגל פעמים רבות, עד שישלים את כלם. באופן כי מי שכבר נתגלגל וקיים קצת מצות, די לו בגלגולו זה, כשקיים המצות החסירות ממנו, שלא קיימם מעולם כלל. ודע, כי כשיתגלגל על כך, אפשר שיחטא ויבואו על ידו עבירות רבות: כנודע מהמקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה. כך לגבי הלמעלה כדי להגיע לעשייה צריך להשתלשל מלמעלה בצמצומים רבים עד קבלת העניין באופן מעשי ולכן מאחר וכל עניין התורה הוא ביצוע מעשי של המצוות לכן ירידה גדולה זו פעלה השתלשלות גדולה ועצומה עד למטה ולכן השגת משה רבינו בתורה הוא בבחינת אחוריים דקדושה ונובלות של חכמה מלמעלה זהו תורה. ובהמשך לכך מובא לבסוף עניין נוסף המורה על ירידה והשתלשלות באותיות וכדלהלן:

מחשבה דיבור ומעשה באותיות

האותיות הנגלות לנו הן במעשה דבור ומחשבה. דמעשה הן תמונות האותיות שבכתב אשורי שבספר תורה. הרמב"ם בספר היד החזקה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א' הלכה (יט) אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן. שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון. כי אין הפרש בין לשון הקודש ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות כי אם בצירופן. ואותיות המחשבה הן גם כן בכל לשון שאדם מחשב תיבות ואותיות הלשון שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה יש בה שלושה מיני בחינת אותיות. שהרי כשרואה בספר תורה תמונת האותיות הן מצטיירות במחשבתו וזה נקרא בחינת עשיה שבמחשבה. וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן וזה נקרא בחינת דבור שבמחשבה ובחינת יצירה. ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נקרא מחשבה שבמחשבה. בחינת בריאה. והנה אותיות הדבור ממש הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמחשבה. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר אחר. הרי אינו יכול לדבר כי אם אותן דבורים וצירופים שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד ונשאר בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. וזהו בחינת אחוריים וחיצניות נצח-הוד-יסוד מפרצוף העליון שנכנס בתחתון להיות לו בחינת מוחין וחיות כנודע: באותיות יש גם מחשבה דיבור ומעשה. כי כשאדם כותב את האותיות על נייר הרי זה מבחינת מעשה ולמרות שאור גדול יש בכל אות ואות גם מבחינת הצורה של האות כידוע ממדרש האותיות של רבי עקיבא שהיה דורש צורת כל אות ואות. כשאדם מדבר הרי בהבל פיו נחקקות האותיות בחלל האויר מחמשת מוצאי הפה הרי זה בחינת הדיבור שבאותיות. וכשמהרר במחשבתו גם שם האותיות נרשמו אלא שהם במחשבה בלבד וזהו המחשבה שבאותיות אך ממנה נמשך כל הלמטה של האותיות כולל אותיות הדיבור והמעשה הכל בא מאותיות המחשבה ומשתלשל ממנה.

סיכום הפרק

עוטה אור כשלמה בתורה ישנו האור והשלמה היינו הכלי אורות וכלים בהיותו הממוצע המחבר בין הבלי גבול לגבול.

בליקוטי תורה של האר"י ז"ל כתוב שהשגת משה רבינו גדול הנביאים ומקבל התורה השגת הייתה רק מחיצוניות החכמה ולא מפנימיות החכמה ורק מהמשכת הספירות התחתונות נצח הוד יסוד מלכות שמהם נמשך לחוץ כי הספירות הראשונות נמשכים לאדם עצמו והתחתונות לזולת. וזהו פלא? אך העניין הוא כי חכם עדיף מנביא כי השגת הנביאים היא מבחינת ראיה וראיה זקוקה לקרבה ולפנים ומצד הקדוש ברוך הוא ההמשכה נאלצת להיות מבחינת הספירות התחתונות מה שאין כן בהשגת החכם שהוא בחינת שמעיה ושמעיה יכולה להיות מאחור ומרחוק לכן יכולה ההשפעה העליונה יותר הנמצאת בספירות העליונים להיות מושגים על ידי החכמים.

נובלות חכמה שלמעלה – זהו התורה כי מה שנובל ויורד עד לגשמיות ועשייה כאן למטה של מעשה המצוות היא ההמשכה מלמעלה כי תכלית התורה היא המצוות והמעשים הנעשים למטה.

על דרך זה גם באותיות הנגלות לנו הן במחשבה ובדיבור ובמעשה והכל נובל ויורד ומשתלשל מאותיות המחשבה עד לאותיות הדיבור והמעשה.

סיפור חסידי לפרק

היה פעם חסיד של הרבי המהר"ש שהיה איש פשוט ביותר אך ירא שמים גדול החסיד הזה נכנס פעם ליחידות אצל הרבי המהר"ש והתאונן כי כבר כמה פעמים שאשתו עברה הריונות אבל הם מסתיימים ללא תוצאה במות הולד. ועדין לא נפקדו בזרע של קיימא.

הרבי חקר אותו על אודות הנהגתו החסידית כיצד הוא עובד את השם והשיב שפרנסתו קשה ומצריכה שעות עבודה רבות ובילדתו לא הספיק ללמוד הרבה וביקשי הוא מבין את הנקרא.

הורה לו הרבי ללמוד תנ"ך ולקרוא את כל סיפורי התנ"ך ושישתדל להבין אותם. ואכן החסיד הפשוט הזה החל לקרוא תורה נביאים וכתובים בכל עת פנאי שלו וכשהיה קשה בעייניו דבר הוא השתדל לברר זאת אצל אחרים.

ברוך השם אשתו נפקדה בהריון שהסתיים בהצלחה ואכן נולד להם בן זכר לשמחת כולם.

כעבור חודש קרא אסון שהבעל החסיד חזר לביתו בימי החורף ופשט את מעילו הכבד המיועד להגן עליו מקור גשם ושלג והניח אותו על המיטה. לאחר כמה רגעים נזכרו לחפש את התינוק היכן הוא והנה שוד ושבר התינוק נחנק למוות מתחת המעיל הכבד שהונח עליו בטעות.

החסיד לא איבד את עשתונותיו ונזכר שקרא בתנ"ך סיפור על אלישע והחליט לעשות כמהו לקחת את הילד נכנס לחדר ונעל את הדלת נשכב על התינוק כפי שהוא קרא בתנ"ך והילד חזר לחיים ממש תחיית המתים. וכל זה על ידי איש פשוט.