מבוא לפרק

באגרת זאת מבאר רבנו איך שהכול בא מאיתו יתברך הכול מהשם יתברך, ממילא אין מקום לכעס כלל אם עשה מישהו משהו כנגדך דע שהכול מאיתו יתברך אלא שההתגלות יכולה להיות בגלות בתוך האדם הרע או אפילו גוי המדבר ועושה ומפריע לך בעבודת השם וממילא מובן שאין כל מקום למידת הכעס. וכדלהלן:

הכועס כאילו עובד עבודה זרה

להבין אמרי בינה מה שכתוב בספר הנקרא "צוואת ריב"ש" (רבי ישראל בעל שם טוב) הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (הרמב"ם הלכות דעות פרק ב' הלכה ג') ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ומזלות וכו' ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו: והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת השם היתה זאת לו לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח השם ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו וכמו שכתוב: (שמואל ב' פרק טז' פסוקים ה'-י') הפסוקים בשלמותם (ה) וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל: (ו) וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: (ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: (ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהֹוָה כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו \{תַּחְתָּיו\} וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה: (ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי יְ-הֹ-וָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן: והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת השם ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה.

(וזהו כי השם אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' דהיינו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה והטעם משום שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה שהכול מאיתו יתברך וההוכחה לכך שכשקילל שמעי בן גרא את דוד וביקש אבישי בן צרויה להעניש את שמעי על קללתו אמר לו דוד שלא יעשה לו שום דבר . כי כול זה בא מאיתו יתברך ואמר הרי השם אמר לו לקלל והיכן מצאינו זאת שהשם אמר לשמעי לקלל את דוד? אלא שאם יהודי מקלל והרי אין בכוחו לעשות זאת אלא מהשם הנותן לך כוח לעשות חייל אם כן מוכרח לומר שמהשם היה הדבר.

לעולם השם דיבורך נצב בשמים

וכנודע מה שפירש הבעל שם טוב זיכרונו לברכה על פסוק: (תהילים פרק קיט' פסוק פט') לְעוֹלָם יְהֹוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית, ומדמין בדמיונם הכוזב, את מעשה השם עושה שמים וארץ, למעשה אנוש ותחבולותיו. כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך ידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו. וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה, למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף על דרך משל אשר הוליך השם ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה, אף שטבע זה במים הוא גם כן נברא ומחודש יש מאין, שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן, וכל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף על אחת כמה וכמה שבהסתלקות חס ושלום כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחינת זה הוא דבר השם ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר השם מעשרה מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וזה שאמר המקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. דבר השם מחיה את כל הנבראים וצריך להיות כוח הפועל בנפעל בכל רגע ורגע כי ברגע שמסתלק החיות האלוקית בבריאה הבריאה הופכת לאין ואפס וכלא היה ממש.

דבר מלך שלטון

והנה נודע ליודעי חכמה נסתרת כי דבר השם נקרא בשם "שכינה" בלשון רבותינו זיכרונם לברכה ו"אימא תתאה" ו"מטרוניתא" בלשון הזהר ובפרט בריש פרשת וארא, לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם ובלשון המקובלים נקרא בשם "מלכות" על שם "דבר מלך שלטון" מקורו מפסוק בקהלת פרק ח' פסוק (ד) בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה: כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו ועוד טעמים אחרים ידועים ליודעי חכמה נסתרת. ומודעת זאת כי יש בחינת ומדריגת מלכות דאצילות ובחינת מלכות דבריאה וכו'. ופירוש "מלכות דאצילות" הוא דבר השם המחיה ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות כמו נשמת אדם הראשון שנאמר בו: (בראשית פרק ב' פסוק ז') וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כו' נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה להשם ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (זוהר חלק ג' דף רלב' עמוד א') מיד דשמעו מלין רבי שמעון וכל חברייא, אמרו בריך אלהא דזכינא למשמע מלין, מההוא דאתקרי רבן של נביאים, רבן דחכמים, רבן דמלאכי השרת, דקודשא בריך הוא ושכינתיה מדבר על פומוי, וכתב על ידוי רזין אלין, דלא אשתמעו כוותייהו ממתן תורה ועד כען: (בתרוגם מארמית ללשון הקודש: מיד ששמעו הדברים מפי משה רבינו, רבי שמעון וכל החברים הקדושים אמרו ברוך השם שזכינו לשמוע דברים אלו מההוא שנקרא רבם של כל הנביאים ורבם של כל החכמים ורבם של כל מלאכי השרת וששכינה מדברת מתוך גרונו וכותב על ידו סודות אלו שלא נשמעו מזמן מתן תורה ועד היום) "שכינה מדברת מדוך גרונו של משה" וכן כל הנביאים ובעלי רוח הקודש היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמו שכתב המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה) ומלכות דבריאה הוא דבר השם המחיה ומהווה הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצילות וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר השם המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ. על פי הפסוק בקהלת שאומר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה מובן שדבר השם הוא השלטון הנותן חיות לקיום הנבראים. וכידוע דבר השם נקרא בשמות שונים אצל המקובלים ורבותינו זיכרונם לברכה מלכות, שכינה, אימא תתאה, מטרוניתא, שהכל מכוון לדבר השם בעולמות השונים שבכל עולם דבר השם מחיה את הנבראים שבאו מאותו עולם בעולם האצילות נבראו המלאכים העליונים מאד ונשמות האבות ואדם הראשון ובעולם הבריאה נוצרו בדבר השם נשמות ומלאכים ועד לעולם העשיה שבו נברא התחתונים ועד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

גלות השכינה

(אלא שבארצות ה"עובדי גילולים" החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצונים הממונים על שבעים אומות דהיינו שיורד ניצוץ מדבר השם הנקרא בשם "מלכות דעשיה" ומאיר על השרים של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף, ומהשרים נשפע חיות לעובדי גילולים ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים – נשפעים מקליפת נוגה, והטמאים ונפשות ה"עובדי גילולים" – משאר קליפות). והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עובדי גילולים כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם. והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר השם המאיר עליהם מלמעלה ואף על פי כן החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם שלכן נקראים בשם "אלהים אחרים" וקרו ליה אלהא דאלהיא שגם הם הן בחינת אלקות ולכן ה"עובדי גילולים הנשפעים מהם הם עובדי עבודה זרה ממש. עד עת קץ שיבולע המות והסטרא אחרא ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם השם, ונקרא גם כן בשם "גלות השכינה" מאחר שחיות זה אשר בבחינת גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר השם הנקרא בשם שכינה (וגלות זה נמשך מחטא עץ הדעת ואילך והוא בחינת אחוריים לבד דקדושה אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים הנה זו היא גלות שלימה ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת מגילה דף כט' עמוד ב') "גלו לאדום שכינה עמהם")) כל הבריאה מקבלת חיותה מ"דבר השם" ואפילו הטומאה והסטרא אחרא וכולל נפשות אומות הגויים וארצותיהם הכול מאיתו יתברך בדבר השם.

אלא שגם בצד הטומאה ישנה השתלשלות כמו להבדיל בקדושה ויש שבאים מקליפת נוגה ויש שנשפע להם השפע משאר הקליפות הטמאות וזהו סוד גלות השכינה כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה גלו לאדום שכינה עמיהם.

והיה ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד

והנה אף כי השם אחד ושמו אחד דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוהר הקדוש בשם שמו הוא יחיד ומיוחד אף על פי כן ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לארבע מדרגות שונות שהן ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כל כך בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצירה הוא על ידי צמצומים ומסכים יותר וכו' אבל אין שום שינוי חס ושלום בעצמות השכינה שהיא דבר השם ורוח פיו וגם בבחינת ההארה והמשכת החיות הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה ולכן אור אין סוף ברוך הוא שבאצילות הוא גם כן בעשיה ובעולם הזה החומרי על ידי התלבשותו במלכות דבריאה יצירה עשייה כמבואר הכל בכתבי המקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה. כל ההשתלשלות מבחינת הירידה מדבר השם הינה אלא לגבי הנבראים שהם נמצאים אחרי מסכים רבים יותר ועבים יותר והאור מצומצם יותר ויותר אבל לגביו יתברך השם אחד ושמו אחד והכול אחד ואין שינוי חס ושלום לגביו. וההוכחה לכך הוא מהאדם עצמו וכדלהלן:

כשמדבר דברי תורה מעורר דיבור העליון

והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מעשר ספירות, חכמה-בינה-דעת וכו' ואף שכולן מרוח פיו יתברך כדכתיב: (בראשית פרק ב' פסוק ז') "ויפח באפיו כו'" מכל מקום דרך פרט חכמה-בינה-דעת שבנפשו הן דוגמא לחכמה בינה דעת שבעשר ספירות המכונות בשם "אבא" ו"אמא" ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבעשר ספירות הנקראות בשם "זעיר אנפין" וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה, ולכן כשמדבר דברי תורה מעורר דבור העליון ליחד השכינה ומשום הכי קיימא לן מארמית ללשון הקודש: ומשום כך מונח אצלנו שהרהור לא נחשב כדיבור וראה הארה הבאה. בקריאת שמע וברכת המזון ודברי תורה לא יצא בהרהור בלא דבור: בפרט קריאת שמע וברכת המזון ודברי תורה צריך להוציא בפיו ולא בהרהור בלבד וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך חלק אורח חיים סימן סב' סעיף (ג) צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו: וכן בעניין ברכת המזון בסימן קפה סעיף (ב) צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו: וכן בעניין דברי תורה נפסק להלכה ביד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה (יב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח: ועל ידי שיהודי מדבר דברי תורה הוא מעורר את כוח הדיבור העליו הנקרא דבר השם להמשיך אור גדול לעולם. וההפך בלעומת זה הסטרא אחרא והקליפות וכדלהלן: 

יָאֵר יְ-הֹ-וָ-ה פָּנָיו אֵלֶיךָ

והנה זה לעומת זה יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות ה"עובדי גילולים" גם כן כלולות מעשר בחינות אלו ממש ומודעת זאת בארץ ממ שכתוב בספר הגלגולים על פסוק: (קהלת פרק ח' פסוק ט') אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ: שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן ה"עובדי גילולים" היו שולטין על ישראל להיות נפשות ה"עובדי גילולים" מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מכל מקום האמת כן הוא. אלא שאף על פי כן אין הקליפות ו"העובדי גילולים" יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפיה ואף גם זאת על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעובדי גילולים עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. מה שאין כן ישראל יונקים מבחינת פנים העליונים כמו שכתוב: (במדבר פרק ו' פסוק כה') יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות: גם הגוי מקבל חיותו מהארה דהארה דהארה בסוד גלות השכינה מדבר השם המחייה אותו ואף שאי אפשר להסביר במסגרת מצומצמת זו את עומק העניין של גלות השכינה בתוך האומות עובדי גילולים אך האמת כן היא. ובכל זאת להבדיל אלף אלפי הבדלות מהארה המתקבל בבחינת פנים ולא מאחור הנמצאת אצל בני ברית יהודים בני עם ישראל.

להתגבר על מידת הכעס

ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה והיינו במילי דעלמא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן מארמית ללשון הקודש: בענייני שמים (תורה ומצוות) כדי לגרום לאדם לא לעבור איסור לא שייך הטעם שאמרנו שהכול מאיתו יתברך. וכמו שכתוב: (במדבר פרק לא' פסוק יד') וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: והיינו משום כי השם הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו:

אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו אבל כשאין בידו למחות כגון עובד גילולים המדבר ומבלבלו בתפלתו אם כן מה זאת עשה השם לו אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך עד שלא ישמע דבורי העובד גילולים אף שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל, להחיותם ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור עובד גילולים זה המדבר דברים המבלבלים עבודת השם היא כוונת התפלה וכמו שנתבאר לעיל כי זה לעומת זה וכו' ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו' וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו דהיינו שעל ידי זה מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא עד שלא ישמע דיבוריו.

ומה שכתב המלקט (בספר צוואת הריב"ש) "שרתה" לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעל שם טוב זיכרונו לברכה היה אומר דברי תורה בלשון אשכנז ולא בלשון הקודש, ורצה לומר נתלבשה והיינו בבחינת גלות וזהו ובפרט אם הוא עובד גילולים כו'. שאז היא בחינת גלות ביותר. ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא בשם "שכינה" דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם השם בפרשת וירא לפירוש הרב משה בן נחמני (הרמב"ן לבראשית פרק יח' פסוק ג') על הפסוק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: שאמר אברהם אבינו למלאכים שבאו לבקר אותו והיו נראים כערביים פירש הרמב"ן (ג) אדני אם נא מצאתי חן בעיניך מצינו אותו בספרים קמוץ והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה : וכמו שכתוב (בראשית פרק טז' פסוק יג') וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ וכו' אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: וכהאי גוונא טובא. מעתה יובן מדוע כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה כי בשעת הכעס הוא שכח על מציאות הבורא המחיה את כל הבריאה וחילל את השם דהיינו יצר מקום וחלל פנוי כאילו כאן אין השם נמצא אלא אם כן הוא כועס להפריש אדם מאיסור במילי דשמייא ובמילי דעלמא אדרבה עליו להתחזק יותר ולעמוד בנסיון שהביאו לו מן השמים כדי להתחזק יותר והנסיון הוא מן השמים שבשעת הנסיון נבחר הגוי או החוטא להיות כלי להעברת הנסיון אפילו אם הוא אינו יהודי. 

התלבשות השכינה והשראת השכינה

וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה. בקליפות שאין להם אמונה כמה שכתב המקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) בספר "הגלגולים", שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעובדי גילולים הגשמיים אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה, ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנזכר לעיל. ואם משום טומאת נפשות ה"עובדי גילולים" הרי נפשותיהם מזיווג זכר ונוקבא דקליפות הרוחניים, כמו שכתוב בכתבי המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם. אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו אבל לא עלינו תלונתם כי אם על כתבי המקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי המקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה להפשיטן מגשמיותן, כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל שם טוב זיכרונו לברכה ותלמידיו על פי קבלת המקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות להשם אלקינו, כי אם מהנגלות לנו ולבנינו, להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב: (ירמיה פרק כג' פסוק כד') אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהֹוָה:, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם השם בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות, אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע איך הוא מלא כל הארץ רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על פי הקדמות לקוחות מכתבי המקובל אלוקי רבנו יצחק זיכרונו לברכה, מופשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נשמתם עדן. אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב כי אם מפה לאזן שומעת, ליחידי סגולה ולשרידים אשר השם קורא כדכתיב: (משלי פרק כח' פסוק ה') אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי יְהֹוָה יָבִינוּ כֹל: ומכלל הן אתה שומע כו'.

הנה אתם ראיתם פירוש מאמר אחד מספרים הידועים לדוגמא ולאות כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פירוש וביאור היטב ליודעי חכמה נסתרת. אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב כי היא מלאכה כבידה ומרובה, ואי אפשר בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה. ופה אל פה אדבר בו אם ירצה השם. והשם יהיה עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי: ישנו מאמר בספר צוואת הריב"ש, (הרב ישראל בעל שם טוב, אף שהוא לא כתב את הצוואה ואין זה כתב יד קודשו כי הבעל שם טוב לא כתב שום ספר אלא תלמידיו רשמו מה שהיה מונח בזיכרונם.)  במאמר זה מציין רבנו הבעל שם טוב שכל מה שאדם רואה או שומע הרי זה בא ללמדו דרך בעבודת השם ואם נעמד לידך אדם המדבר דיבורים זרים בעת שאתה עומד בתפילתך אין זה כי אם שבא הדבר משמים לחזק אותך בתפילתך ולהתגבר על מונע ומעכב. כי ברגע זה התלבשה השכינה באדם החוטא ומבלבל אותך וגם אם הוא גוי או קטן הרי שהשכינה צמצמה עצמה כביכול בריבוי עצום של צמצומים על מנת לחזק אותך בתפילתך ואין בזה מקום לכעס אלא להפך שמחה גדולה שהקדוש ברוך הוא מתעסק איתך להעלותך.

במקור נכתבה המילה "שרתה" השכינה בגוי וזה קומם את המתנגדים לתורת החסידות ולבעל שם טוב כיצד נכתב דבר זה. כאן רבנו בא במאמר זה להשיב אמריו לשואלים ומקשים על הבעל שם טוב ומציין כי המילה "שרתה" אינו הלשון המדויק של הבעל שם טוב והכוונה התלבשה השכינה כי הבעל שם טוב דיבר דבריו ב"אידיש" הנקרא לשון אשכנז והמתרגם ללשון הקודש לא דייק בתרגומו.   

סיכום הפרק

להבין אמרי בינה מה שכתוב בספר הנקרא צוואת הריב"ש והם ליקוטי אמרותיו של רבנו ישראל הבעל שם טוב זיכרונו לברכה ואינה צוואתו ממש שהמתפלל ששומע אחר מדבר ומפריע לו כביכול בתפילתו ומבלבלו שיתבונן אם כן מה זאת עשה השם לי אין זאת כי אם כדי שאתגבר ואתאמץ יותר בתפילתי בעומק הלב ואין מקום לכעס חס ושלום כי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ואדרבה ישים אל ליבו ויתבונן עניין ירידת השכינה בגלות אחר גלות ובצמצומים רבים ועצומים להתלבש בגוף המבלבל אותי מתפלתי. כי ירידה זו היא "ותרד פלאים" להתלבש ניצוץ מהארה דהארה של השכינה בבחינת גלות בתוך הקליפות והסטרא אחרא.

יבאר עניין התלבשות השכינה בקליפות לפי כתבי האר"י ז"ל ויציין שאין עניין זה יכול להתבאר על בוריו בכתב אלא לאחר הקדמת וביאור ארוך ונרחב מכתבי האר"י ז"ל. אלא שדבר זה הוא פשוט ללא חקירה האמת גם לפי הנגלה שבתורה שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא" ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.    

סיפור חסידי לפרק 

מסופר שפעם הבעל שם טוב הקדוש נטל ידים בבית מדרשו שבמזבוז לסעודה שלישית בשבת ואמר: אוי! "כבה נר המערבי".

מפני קדושת השבת אף אחד לא העיז לברר למה כוונתו אך בצאת השבת פנו אליו חסידיו שיבאר להם למה כוונתו.

והסביר הבעל שם טוב: שבעת הולכי לנטילת ידים לסעודה שלישית נסתלק מהעולם הצדיק הקדוש רבי חיים בן עטר בעל פירוש ה"אור החיים" על התורה. שהתגורר בערוב ימיו בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

לתמיהת החסידים למה הודיעו לרבי ישראל הבעל שם טוב מן השמים באמצע השבת קודש על הסתלקות ה"אור החיים" הרי דבר זה בוודאי גורם צער עמוק לרבנו ומדוע גילו לו זאת בשבת עצמה.

השיב הבעל שם טוב: שלא גילו לו זאת מן השמים אלא הבין זאת מעצמו כי ישנו סוד גדול בקיום מצוות נטילת ידים שאין מגלים רז זה אלא רק לאחד בדור שהוא המשיח שבדור. וברגע שעמדתי ליטול את ידי גילו לי מן השמים את הסוד הזה. מכאן הבנתי שרבנו ה"אור החיים" נסתלק.

ואכן נודע שכך היה ובשעתו היה.