מבוא לפרק

בפרק זה בו אנו מתחילים ללמוד מבאר רבנו את מעלת לימוד ההלכות של התורה הנדרשים לקיום מצוותיו יתברך שבהם ועל ידם דווקא מתגלה הרצון העליון וכדלהלן:

כל השונה הלכות

(משלי פרק יב' פסוק ד'). אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ כו' וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה: איתא בגמרא פרק ד' דמגילה: (תלמוד מסכת מגילה דף כח' עמוד ב') מבאר את הכתוב במשנה מסכת אבות פרק א' משנה (יג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, (הלל הזקן) נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. (המקלל את השם יאבד שמו וזכרו) וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. (וזה שלא מוסיף בלימוד התורה יאסף אל עמיו) וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. (ומי שלא ללומד תורה חייב מיתה) וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף: כו' (המשתמש בכתר תורה חייב מיתה) אומרת הגמרא במסכת מגילה: תני ריש לקיש (מיהו המשתמש בכתר תורה) זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה כו' נאמר (חבקוק פרק ג' פסוק (ו) עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ: מכאן אמרו תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו כו'. שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. וצריך להבין למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה וגם למה השונה הלכות דוקא מובטח לו כו' ולא שאר דברי תורה. וכן להבין מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפרק יא' דמנחות (תלמוד מסכת מנחות דף צט' עמוד ב') אמר רבי אמי "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. יצא ידי חובה ולמה אינו יוצא ידי חובה בשאר דברי תורה?

אך מודעת זאת מה שכתב המקובל אלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא כו' לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו' בתוך תרי"ג מצוות התורה ישנם שלוש מצוות שמחויב בהם מלך ישראל ואין אדם פשוט מישראל יכול לקיימם אלא שהמלך בהיותו לב העם מזכה את העם בקיום מצוותיו. המצות של המלך הם: לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שייתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשו וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמתם הרי זה מצווה להרבות ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו ואם הרבה לוקה: והטעם הוא כדי להלביש כל תרי"ג בחינות וכחות שבנפשו אחת מהנה לא נעדרה כו'. וביאור ענין הכרח וצורך לבושים אלו מבואר בזהר ומובן לכל משכיל כי להיות שנפש רוח ונשמה שבאדם הן בחינת נבראים ואי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא ויוצר הכל אין סוף ברוך הוא וגם אחרי אשר האיר השם מאורו יתברך והאציל בבחינת השתלשלות מדרגות רבות מדרגה אחר מדרגה בבחינת צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים הידועים ליודעי חכמה נסתרת. ונקראים ב"אדרא רבא" בשם "שערות" וכדכתיב בדניאל (דניאל פרק ז' פסוק ט'): חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו (ראיתי את הכסא העליון הרם ונישא) וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כו' (עתיק יומין יושב עליו לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי) כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק: אף על פי כן לא יכלה הנפש או הרוח ונשמה למסבל האור כי טוב ומתוק האור וכו' כמו ששכתוב: (תהילים פרק כז' פסוק ד') אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: לשון נעימות ועריבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ כמו שכתוב (ישעיה פרק נח' פסוק יא-יד) שילוב שני פסוקים, הפסוקים בשלמותם (יא) וְנָחֲךָ יְהֹוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר "אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה" "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת כו'" לשון צחה צמא כמו שכתוב בזהר, ואין בכחה לקבל הנעימות ועריבות הצחצחות שלא תצא מנרתקה ותתבטל ממציאותה כנר באבוקה אם לא שמבחינת אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה מועטת בדרך השתלשלות מדריגה אחר מדרגה בצמצומים רבים עד שיברא ממנה לבוש אחד נברא מעין מהות אור זה להלביש הנפש רוח ונשמה ודרך לבוש זה שהוא מעין אור זה תוכל ליהנות מזיו אור זה ולהשיגו ולא תתבטל ממציאותה וכמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה וכו' וכמו שכתוב: (שמות פרק כד' פסוק יח') וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל כו' אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: שנתלבש בענן ועלה וראה דרך הענן וכו' כמו שכתוב בזוהר חלק ב' דף רי' ורכט'. לכאורה צריך להבין מהו המעלה הגדולה של הלכות התורה דווקא עד שהשונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

אלא העניין הוא לפי מה שכתב האר"י ז"ל שכל אדם צריך להתגלגל בעולם הזה מספר פעמים עד שיוכל לקיים כל התרי"ג מצוות התורה שהרי לא תמיד מצליח אדם לבצע את המצוות כולם לפעמים נולד לאדם בת בכורה ולא בן בכור וכבר אינו יכול לקיים מצוות פדיון הבן וכדומה. (מלבד מצוות המלך שהם שלוש מצוות שהמלך בעצמו מזכה ומוציא ידי חובה את העם ולא שצריך להתגלגל בגוף של מלך) והטעם הוא כדי שיהיה לאדם כל הלבושים בשלמותם מתרי"ג מצוות התורה.

ההכרח שיהיה לאדם לבוש מושלם הוא מהסיבה שאדם לא יוכל לעולם להשיג דעת בוראו אלא רק הארה מאור אין סוף ברוך הוא וגם זה לא כשהוא מלובש בגוף גשמי אלא בהיותו לבוש לבוש העשוי מהאור עצמו שמאפשר לו להשיג את הארה מלמעלה מבלי להתבטל במציאותו. לבוש זה ניתן להשיג רק על ידי קיום כל התרי"ג מצוות כולם וכדלהלן:

תענוג ההשגה

והנה אור זה הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא הנקרא בשם "נועם השם" ו"צחצחות" להתענג על השם וארבע מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקייא מארמית ללשון הקודש: ארבע מאות עולמות של תשוקה וכיסופים להתענג על השם שמתענגים בהם הצדיקים. כו' כמו שכתוב: (בראשית פרק כג' פסוק טז') וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף כו' עֹבֵר לַסֹּחֵר: שעליו דרשו רבותינו שהוא כנגד ארבע מאות עולמות הללו. הנה יש בו מעלות ומדרגות רבות מאד גבוה מעל גבוה אך הארה מועטת היורדת מדרגה אחר מדרגה לברוא לבוש זה היא מבחינת מדרגה האחרונה שבאור זה ונקראת בשם מדרגה החיצונה ואחוריים דרך משל כמו שכתוב בזהר דף רח' עמוד ב' (עיין בספר מקדש מלך) ודף רי' עמוד ב':

ומה דאשתאר כו' והנה כמו שבנשמת האדם יש בה כח התענוג שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו, כמו מהשכלת שכל חדש וכהאי גוונא, ובחינת חיצוניות ואחוריים של כח ובחינת התענוג שבה, היא בחינת כח הרצון שבה, שהוא רוצה מה שהוא רוצה דהיינו דבר שאינו צער שהצער היפך תענוג. וככה על דרך משל באור אין סוף ברוך הוא גם כן כביכול הרצון העליון ברוך הוא היא בחינת חיצוניות ואחוריים לבחינת ענג העליון ונועם השם וצחצחות ועלמין דכסופים הנזכרים לעיל, הגם שהם מיוחדים בתכלית היחוד שהוא יתברך ורצונו אחד, ולא כרצון האדם חס ושלום לא מיניה ולא מקצתיה, ואין דמיון ביניהם כלל, אף על פי כן דברה תורה כלשון בני אדם לשכך האזן מה שיכולה לשמוע, במשל ומליצה מנשמת האדם הכלולה מכח התענוג והרצון והחכמה והבינה וכו' וכנראה בחוש שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא אזי באותה רגע על כל פנים, נולד לו תענוג נפלא בשכלו, מכלל שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה, רק שמלובש בבחינת שכל וחכמה. וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה דהיינו שמשיגה ומבינה היטב אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלובש בחכמה, ולכן נקראת בחינת בינה בשם עולם הבא בזוהר הקדוש שהיא בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלובש בה שמשיגים הצדיקים בגן עדן ומשכילים בפנימיות התורה, דאורייתא מחכמה נפקא, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד: כאמור כדי להתענג על השם מבלי להתבטל במציאות יכולים רק על ידי לבוש הבא מהאור עצמו שהוא לא מתבטל במציאותו כי הוא בא מהאור העליון והוא מלביש את הנשמה שתוכל לקבל האור האלוקי. לבוש זה שתפקידו לגרום עונג לצדיקים שהם מתענגים על השם ובא מהתענוג העליון אבל כאמור הוא הדרגה התחתונה בעונג כדי ליצור לבוש מתאים לנשמת הצדיקים והוא בעצם חיצוניות העונג וחיצוניות העונג נקרא בשם רצון העליון. כמשל מהאדם עצמו שהעונג הוא נעלה ביותר ובחיצוניותו הוא כוח הרצון. כך גם למעלה מבינה האור העליון הוא חיצוניות העונג והוא רצון העליון.

"כתר" תורה

והנה רצון העליון ברוך הוא מכונה ונקרא בפי חכמי האמת בשם "כתר עליון" ובו תר"ך שש מאות ועשרים בגימטרייא תרך' אותיות כתר' עמודי אור וכו'. פירוש דרך משל כמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה. ככה ממש על דרך משל "כתר עליון ברוך הוא", הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה והוא מלשון כותרת שהוא מכתיר ומקיף על המוחין שבראש שהם בחינת חכמה-בינה-דעת ורצון זה נתלבש בתרי"ג מצות התורה ושבע מצות דרבנן שרובם ככולם הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור הא קייימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה וגם התלויות במחשבה או בלב הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא, שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'. מה שאין כן הנשמה בלא גוף אין צריך לצותה על זה. ונמצא שהמצות הן על דרך משל כמו העמודים נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ברוך הוא עד הארץ הלזו החומרית והן על דרך משל כמו העמודים חלולין שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו כשמקיים המצות ודרך עמודים אלו עולין הנפש-רוח-נשמה שלו עד רום המעלות לצרור בצרור החיים את השם. פירוש להיות צרורות ומלובשות באור הכתר הוא רצון העליון ברוך הוא ועל ידי לבוש זה יוכלו לחזות בנועם השם וצחצחות שלמעלה ממעלת הכתר והן פנימיותו על דרך משל, (והגם שנתבאר במקום אחר שהמצות הן פנימיות רצון העליון ברוך הוא הנה מודעת זאת ליודעי חכמה נסתרת ריבוי בחינות ומדרגות שיש בכל בחינה ומדרגה ממדרגות הקדושה כמה בחינות פנים לפנים וכמה בחינות אחוריים לאחוריים לאין קץ וכו'). והנה שבע מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר: (דברים פרק יג' פסוק א') אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג להלביש תרי"ג בחינות וכחות שבנפש-רוח-נשמת האדם. כוח העונג וכוח הרצון נקראו בפי חכמי האמת בשם "כתר עליון" העונג הוא פנימיות הכתר והרצון חיצוניות הכתר. הכתר הוא כותרת המקיפה ונעלה מהמוחין חכמה בינה דעת, והוא הכתר משל לעמודים המחזיקים את כל הבניין והרי קיום המצוות בשלמותם הם המחזיקים כל הבניין.

ומאחר והנשמה מצד עצמה אין צורך לצוותה על קיום המצוות אלא קיום המצוות תלוי בגוף הגשמי  בלבד, נמצא שדווקא המצוות המעשיות בעולם הזה הגשמי הם המעמידים את כל בניין הכתר העליון ודווקא בשלמותם יכולים לקבל האור העליון.

מעלת הכוונה על המעשה

וזה שכתוב בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכט' עמוד ב') דאינון עובדין דעביד בר נש משכי מנהורא דזיווא עילאה לבושא כו' וחמי כו' בנועם השם וכו'. דעובדין טבין דבר נש דעביד בהאי עלמא, (אותם מעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה) אינון עובדין משכי מנהורא דזיווא עלאה, (אותם מעשים ממשכים זיו והארה מהזיו העליון) לבושא לאתתקנא ביה לההוא עלמא, (מקיף עליון לתקן אותם) לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא, (כדי שיוכלו להראות לפני השם) ובההוא לבושא דלביש, אתהני וחמי גו אספקלריאה דנהרא, (באותו מקיף ולבוש שהם מתלבשים בו יכולים לזכות לראות במראה המאירה את אור השם, ולא רק להראות) כמה דאת אמר (תהלים פרק כז' פסוק ד') אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהֹוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: והגם דהתם מיירי בגן עדן התחתון שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש אבל בגן עדן העליון הלבושים הם מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא כמו שכתוב בזהר שם (דף רי') הרי הכוונה היא כוונת עסקו בתורה לשמה מאהבת השם ומצות תלמוד תורה היא גם כן מכלל מצות מעשיות דעקימת שפתיו הוי מעשה והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובה בהרהור לבדו וכן בתפלה ומה גם כי מעלת הכוונה על הדבור ומעשה אינה מצד עצמה כו' אלא מצד הארת רצון העליון כו' כמו שכתוב בלקוטי אמרים חלק א' פרק לח' באריכות עיין שם. והגם שבעשיית המצוות כבר מקבלים לבושים בגן עדן. הרי שהלבושים מצד עשיית המעשה ולא מצד הרצון העליון. אבל כל זה בגן עדן התחתון ובגן עדן העליון שם באה הזכות לקבלת הלבושים מהרצון העליון ול מספיק זכות המעשה. והזכות הוא כוונת המצוות על המעשה כמו שנתבאר בלקוטי אמרים שכשם שהמצווה נחשבת כגוף ואילו הכוונה היא כנשמה כנאמר מצוות ללא כוונה הוא כגוף ללא נשמה. לכן בגן עדן הלבושים מצד המעשה ובגן עדן העליון הלבושים בזכות הכוונה ובאים מהרצון העליון.   

הלכות התורה גילוי הרצון העליון

והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ברוך הוא המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה כמו מצות תפילין על דרך משל שנאמר בתורה שבכתב: (דברים פרק ו' פסוק ח') וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבעל פה (תלמוד מסכת מנחות דף לד' עמוד ב') תנו רבנן לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים תנו רבנן יכול יכתבם על ארבע עורות ויניחם בדארבעה בתים בארבע עורות תלמוד לומר ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא שתים ושלוש זכרונות הא כיצד כותבן על ארבע עורות ומניחן בארבעה בתים בעור אחד ואם כתבן בעור אחד והניחן בארבעה בתים יצא וצריך שיהא ריוח ביניהן דברי רבי וחכמים אומרים אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת ואם אין חריצן ניכר פסולות תנו רבנן כיצד כותבן תפלה של יד כותבה על עור אחד ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד יצא וצריך לדבק שנאמר והיה לך לאות על ידך כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים דברי ר' יהודה תנו רבנן כיצד סדרן קדש לי והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל. שצריך לקשור בית אחד על היד וארבעה בתים על הראש ובתוכם ארבע פרשיות והבתים יהיו מעור מעובד ומרובעים דוקא ומקושרים ברצועות של עור שחורות דוקא וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בעל פה ועל ידך היא הזרוע דוקא ולא כף היד ובין עיניך זה קדקוד ולא המצח. וכן כל מצות שבתורה בין מצוות עשה בין מצות לא תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא על ידי תורה שבעל פה כמצות לא תעשה שנאמר בשבת, (שמות פרק כ' פסוק י') וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: ולא פירש מה היא מלאכה ובתורה שבעל פה נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות בתלמוד מסכת שבת דף מט' עמוד ב' תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ובמשנה מסכת שבת מפרט כל הארבעים מלאכות חסר אחת. ולא טלטול אבנים וקורות כבידות וכיוצא בהן. הן כל המצות בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא על ידי תורה שבעל פה ומשום הכי כתיב על תורה שבעל פה: (משלי פרק א' פסוק ח') שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: כמו שכתוב בזהר משום שעל דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ככה ממש כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה ורישיה דקרא: (משלי פרק א' פסוק ח' דלעיל) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" קאי אתורה שבכתב דנפקא מחכמה עילאה הנקראת בשם אב. וזה שכתוב "אשת חיל עטרת בעלה" כי התורה שבעל פה הנקראת "אשת חיל" המולידה ומעמדת חיילות הרבה כמו שכתוב: (שיר השירים פרק ו' פסוק ח') שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר: אל תקרי עלמות אלא עולמות אלו הלכות דלית לון חושבנא כמו שכתוב בתיקונים וכולן הן בחינת גילוי רצון העליון ברוך הוא הנעלם בתורה שבכתב ורצון העליון ברוך הוא, הוא למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה וכמו כתר ועטרה שעל המוחין בראש לכן נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה והשונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא על ידי התלבשות נפש-רוח-נשמה שלו ברצון העליון ברוך הוא כנזכר לעיל: הלכות התורה מהתורה שבעל פה הם המגלים ומולידים את הרצון העליון שיבוא לידי גילוי. כמו משל מהאב ואם שבטיפת האב מונח כל ההמשך אך הגילוי בא על ידי האם לכן התורה שבכתב היא האב ועל זה נאמר שמע בני מוסר אביך, ואילו ההלכות שבתורה שבעל פה הם נמשלו לאם ולכן ממשיך הכתוב ואל תטוש תורת אמך.

סיכום הפרק

אשת חייל עטרת בעלה והתורה נקראת כתר ובפרט הלכות התורה נקראו כתרה של תורה וצריך להבין מדוע ההלכות נקראו כתר וגם למה רק השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא ולא כל דברי תורה בכלל.

אלא שידוע שהאר"י ז"ל כותב שצריך אדם לעבור גילגולים רבים עד שיקיים את כל תרי"ג המצוות מלבד מצוות המלך, כי כדי לזכות להתענג על השם אין הנברא יכול להשיג דעת בוראו אלא רק כשהנשמה מתלבשת באור הבא מלמעלה מהדרגה התחתונה שבאור העליון והיא מקפת את הנשמה כדי שתוכל לקלוט את האור האלוהי מבלי שתתבטל במציאותה.

אור זה בא מהעונג העליון שהוא פנימיות הכתר מהדרגה התחתונה שבו שהיא חיצוניות הכתר העליון הנקרא רצון העליון. רצון זה מתלבש דווקא בהלכות התורה ודווקא על ידם ישנה אפשרות לקבל הארה זו מלמעלה. ובהיות הכתר הוא למעלה מן החכמה לכן שאר דברי התורה נקראים חכמה עליונה כי אורייתא מחכמה נפקת. ואילו הלכות התורה הם באים ומביאים את הגילוי של התורה כמו בתורה הדברים סתומים וחתומים ורק בהלכות התורה הם באים לידי גילוי. על דרך משל ממצוות תפילין שבתורה נכתב מצוות התפילין אך לא מפורט מהם התפילין ואיך הם נראות והיכן צריך להניחן ורק בתורה שבעל פה הלכות התורה נתגלה דבר זה לאשורו. ולכן המשיל התורה לאב והלכות התורה לאם כמשל גשמי מעיבור אב ואם כשהאב נותן רק נקודה ואילו האם מביאה זה לידי גילוי ולכן כתוב שמע בני מוסר אביך – זה התורה שבכתב ואל תטוש תורת אמך זה התורה שבעל פה והלכות התורה ולכן כתוב אשת חייל עטרת מלשון כותרת וכתר לבעלה.

סיפור חסידי לפרק

פעם שאל מהבעל שם טוב, הרב המגיד את פשר הדבר שבספר הזוהר הקדוש על פרשת משפטים כתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם זהו סוד הגילגולים. בזוהר הקדוש חלק ב' דף צד' עמוד א' פתח רבי שמעון ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה: (פתח רבי שמעון ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו הדינים תסדר לפניהם אלו סדר הגילגולים דין כל אחד ואחד לקבל עונשו)

שלח רבנו הבעל שם טוב את הרב המגיד למקום מסוים ביער מקום גבוה הצופה ורואה למרחוק ושם למטה ישנו נחל מים מפכים.

הרב המגיד נעמד וראה מחזה מוזר: הגיע אדם לבוש הוד והדר הנראה כעשיר לשפת הנחל שכב לנוח לידו והרווה את צימאונו ממימי הנחל. לאחר זמן קם והלך לו לדרכו. ומבלי משים איבד שם את ארנקו.

כעבור זמן הגיע איש עני לשפת הנחל ומצא מציאה כשרה כסף רב. לשמחתו הרבה לא היה קץ והוא נטל את המציאה והמשיך בדרכו.

כעבור זמן הגיע לשפת הנחל איש מכובד ואף הוא שכב לנוח על שפת הנחל.

לפתע חזר העשיר וחיפש את אבדתו וכשלא מצאה הוא הבין שהאיש השוכב כאן מצא את ארנקו הוא פנה אליו שיחזיר לו אבדתו והלה השיב שאינו יודע דבר. מרוב כעסו על האיש שחשב שהוא גנב את כספו הרים עליו יד והכה אותו.

חזר הרב המגיד לבעל שם טוב לקבל הסבר על מה שראה והשיב הבעל שם טוב שלושת האנשים באו בגלגול נוסף לעולם הזה לתקן עיוות דין שנעשה בגלגול הקודם.

הראשון שראית ואיבד את כספו היה לו דין ודברים אם השני (העני) על סכום כסף שבאמת היה חייב לו ולא נתן לו כי כשהיה חייב לו כסף הלכו לדין תורה ופסק דינו של הרב היה מעוות והוא נפטר מתשלום אלא שבשמים דנו אותו על כסף שאינו שלו והצריכו אותו לרדת שוב לעולם הזה להחזיר את הכסף לחברו שאף הוא בא בגלגול והרב חטף את המכות על עיוות הדין ועל צער הירידה פעם נוספת לעולם הזה.