מבוא לפרק

אגרת זו מסיימת את החלק אגרות הקודש שבתניא החלק הרביעי ובה מברך רבנו על הסדר המסודר שנוסד בענייני צדקה בקהילות ועיירות ישראל ומשבח את העושים ואת המעשים היינו הגורמים לעושים לעשות ואף על פי כן ישנה מעלה כשהאדם עושה מעצמו ולא כשמעוררים אותו על כך. וכדלהלן:

לבושו צדקה מעטהו קנאה

ברך השם חילם ופועל ידם ירצה לרצון להם לפני השם תמיד כה יתן וכה יוסף השם לאמץ לבם בגבורים ונדיב על נדיבות יקום להיות גדול המעשה בכל עיר ומנין ותחשב לו לצדקה ועל העושה נאמר: (תהילים פרק קיב' פסוק ט') פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד: "עומדת" לשון נקבה שמקבל התעוררות לבו הטהור מגדול המעשה אף על פי כן עומדת לעד. פירוש שכל הצדקה והחסד שישראל עושין בעולם הזה מנדבת לבם הטהור הן הנה חיות וקיימות בעולם הזה הגשמי עד זמן התחייה שאז הוא זמן גילוי אלקות ואור אין סוף ברוך הוא מבחינת סובב כל עלמין בעולם הזה וכמו שנתבאר באריכות במכתב דאשתקד לעיל בפרק יז'. וצריך להיות כלי ומכון להתלבש בו אור אין סוף ברוך הוא כמו הגוף לנשמה על דרך משל כמו שכתוב: (ירמיה פרק כג' פסוק כט') הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהֹוָה וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע: מה אש אינה מאירה בעולם הזה אלא כשנאחזת ומתלבשת בפתילה כו' כמו שנתבאר במקום אחר. והגוף והכלי לאורו יתברך היא מדת החסד ונדיבת הלב ליתן ולהשפיע חיות למאן דלית ליה כו' כמו שכתוב ב"תיקונים": "וכמה גופין תקינת לון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא" וכל הגוף נכלל בימין וכך אמר הפייט: (בפיוט אתה הוא אלוהינו שבתפילות הימים הנוראים) יוֹשֵׁב סֵתֶר: כִּתְרוֹ יְשׁוּעָה: לְבוּשׁוֹ צְדָקָה: מַעֲטֵהוּ קִנְאָה: וזהו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת סוכה דף מט' עמוד ב') אמר רבי אלעזר "אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר: (הושע פרק י' פסוק יב') זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה עַד יָבוֹא וְיוֹרֶה צֶדֶק לָכֶם: שהקציר הוא גילוי הזריעה הטמונה בארץ וכך הוא הצדקה והחסד שישראל עושין בזמן הגלות היא טמונה ונסתרת עד זמן התחיה שיתלבש ויאיר אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי ואיהו וגרמוהי חד הם בחינת הכלים דעשר ספירות דאצילות וכל שכן וקל וחומר אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין מלמעלה מעלה מבחינת אצילות ולפיכך נקראת "צדקה" לשון נקבה, צדקתו עומדת לעד שמקבלת הארה מאור אין סוף סובב כל עלמין המתלבש בתוכה בעולם הזה הגשמי בזמן התחיה. אבל צדקה לפניו יהלך הוא לשון זכר היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו על ידי התעוררות אהבת השם בקריאת שמע ולדבקה בו ולמסור נפשו באחד ובכל מאדך כפשוטו וכו' ובאתערותא דלתתא וכמים הפנים לפנים כן לב אדם העליון כו' אתערותא דלעילא הוא המשכת אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין למטה מטה מעולם הזה הגשמי בבחינת גילוי בזמן התחיה כמבואר במכתב דאשתקד באריכות:

וזהו לפניו יהלך שמוליך וממשיך פנים העליונים מלמעלה מהאצילות עד עולם העשייה וכעת עת לקצר וכל טוב מהם לא יבצר הטיבה השם לטובים ולישרים בלבותם כנפש תדרשנו: גדול זה שמזכה אחרים במעשה הצדקה מזה הנותן צדקה על ידי התעוררות אחרים. ולכן מעלה גדולה היא הקמת גבאי צדקה בכל עיר ועיר.

זה הנותן צדקה נאמר עליו צדקתו עומדת לעד לשון נקבה שהנקבה משל הוא על המקבל מהמשפיע זהו ששיכנע את הנותן לתת ואילו המשכנע אחרים או כשאדם מתעורר מצד עצמו לתת צדקה ולא שאחרים עוררהו על כך עליו נאמר צדק לפניו יהלך לשון זכר. והיא מידת החסד העליון המשפיעה חסד גדול לעולם. 

סיכום הפרק 

יפה כוחו של המעורר אחרים לנתינת צדקה מאלו שנותנים צדקה בפועל אבל לאחר שעוררו אותם לנתינת הצדקה. ולכן יפה עושים כל הקהילות המקימות גבאיי צדקה. אך אל לו לאדם לחכות שיעוררו אותו לנתינת צדקה ועדיף שיתעורר מעצמו והוא על ידי הבנת העניין:

שבצדקה הניתנת על ידי שעוררו את האדם לנתינה היא הנקראת בכתוב צדקתו עומדת לעד לשון נקבה. ואילו זה הנותן מעצמו או מעורר אחרים לנתינה הוא הנקרא בכתוב צדק לפניו יהלך לשון זכר. כי כמו שבזכר ונקבה הם משל על משפיע ומקבלת כך גם בצדקה המושפע הוא נקבה ואילו המשפיע זכר. וייטיב השם לטובים ולישרים.

סיפור חסידי לפרק

ר' שבתאי הקפיד מאד על בנו הקטן ישראל שלא ימשך אחר בני גילו למעשיהם והתנהגותם ומשובת הילדים שלהם אך הוא לא היה צריך להשקיע מאמץ יתר על מידה בכך שכן לבו של ישראל נמשך למחוזות אחרים לגמרי הוא נמשך ללימוד תורה בשקידה והתמדה גדולה.

אך בכל זאת אביו סיכם עם שמש בית הכנסת שבערב כשבנו יושב ללמוד שייתן לו נר קטן שדולק רק שעה כדי שיחזור כעבור שעה לביתו.

ערב אחד הוא לא שב לביתו כעבור שעה וכעבור שעתיים וכבר כבר מאוחר אביו החליט לחפש אותו. כשהגיע לבית הכנסת הוא רואה את בנו יושב ולומד בשקידה והתמדה עצומה ואינו מרגיש מהנעשה סביבו. בבירור שערך האב אצל השמש של בית הכנסת האם נתן לו נרות רבים או גדולים השיב השמש שפקודתו שמרה נפשו ונתן לו רק נר אחד קטן.

חקר האב את בנו האם הוא השיג נרות נוספים ממשהו ואמר בתמימות לא הנר דלק וכל עוד שהוא לא נכבה לא חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. או אז הבין אביו שנעשה נס בנר ודלק הבה זמן כדי שבנו יוכל ללמוד תורה.

לימים ישראל זה נתפרסם בין תלמידי וגדולי תורת החסידות בשם רבי ישראל המגיד מקוזניץ.