מבוא לפרק

בחלק א' של התניא בפרק מ' למדנו שאהבה ויראה נמשלו לכנפיים של העוף המיועדות לעזור לעוף לפרוח ואילו עבודת השם ככל שתהיה שלמה ללא אהבה ויראה אין היא פורחת למעלה. למרות שהכנפיים אינם עיקר העבודה כי הרי הובא שם דוגמא מההלכה האומרת שניטלו אגפיה כשרה כלומר ללא הכנפיים עדיין העוף כשר. על כך צריך תוספת ביאור שיבוא בפרק זה שמצד אחד העיקר הוא העבודה בתורה ומצוות ומצד שני העיקר הוא אהבה ויראה ועל כך נלמד בפרק זה:  

עבודה ללא אהבה ויראה אינה מועילה

קונטרס אחרון על כמה פרקים עיין בלקוטי אמרים חלק א' פרק מ'

להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בחכמה עילאה על פי מה שכתוב בכוונות דף טז' עמוד ב: כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה כו' כן יש לומר בהרהור באותיות הכתובות. אבל הדבור יש לומר דבוקע וסליק לאצילות ממש או לבריאה בדחילו ורחימו שכליים או ליצירה בדחילו ורחימו טבעיים, ובמקרא סליק מעולם הזה לעשר ספירות דעשיה, משום דבקע אוירין וכו'. מה שאין כן בהרהור, אלא ה"דיוקן" שהוא שרש נשמתו וכו'. ומה שכתוב בזהר חלק ג' דף קה' דהרהור לא עבוד מידי כו' והיינו אפילו לטב, עיין שם ובדף לא' עמוד ב' – יש לומר דהיינו לאתערא לעילא שיומשך משם לתתא, רק מחשבתו נשארה שם, ומוסיפה שם אור גדול, בתוספת וריבוי האור באצילות על ידי מקרא ומצות מעשיות שבעשיה שעיקר היחוד הוא למעלה, רק ה"פירות" בעולם הזה על ידי המשכת אור מעט מזעיר למטה על ידי הדבור ומעשה, מה שאין כן בהרהור לא נמשך כלום, ולכן לא יצא ידי חובתו, מה שירדה נשמתו לעולם הזה רק להמשיך אורות עליונים למטה, כמו שכתוב בעץ חיים שער כו' להמשיך אור. אבל להעלות ממטה למעלה הוא דוקא על ידי מחשבה טובה דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא וכמו שכתוב בשער הנבואה פרק ב' "והמחשבה טובה כו'" ומה שכתוב ד"בקע רקיעין וכו'", והיינו אפילו בלא דחילו ורחימו במכל שכן מדברים בטלים [זה אינו דגם שם יש איזו תאוה. בנוסח אחר ליתא תיבות אלו], דמדה טובה מרובה, היינו "רקיעין" דוקא שהן ה"היכלות" וה"בתים" ולא בגוף ה"אדם העליון" וכל שכן בנפש-רוח-נשמה אפילו באדם דעשיה שהן עשר ספירות: אורות וכלים. וזה שכתוב בתקונים דבלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם השם דוקא: מילא כשיהודי לומד הלכה מהלכות התורה ומשקיע בשכלו להבנת העניין הרי הוא מגלה את רצון הבורא יתברך ומתאחד עמו באחדות שאין לה אח ורע. אבל הקורא את סיפורי המעשיות בתורה האם גם כאן הוא מתאחד עם הרצון העליון?

ומסביר רבנו על פי מה שכתוב בכוונות שכשם שהאדם לומד למטה כך דיוקנו היינו האדם העליון שזהו שורש נשמתו לומדת כנגדו למעלה. ומאחר וכשאדם לומד למטה סיפורי התורה למרות שבוודאי טמונים בהם סודות ורזים אך כאן למטה זה נשמע רק סיפורי המקרא ואילו דיוקנו ושורש נשמתו למעלה רואה בכך השגות עליונות. וזהו אפילו בהרהור בלבד ללא דיבור בפה וכשמוציא מפיו את דבר התורה הרי הוא יוצר הבל המבקע רקיעים ומגיע עד עולם האצילות. ולמרות שידוע שהרהור אינו נחשב לעומת הדיבור אבל כל זה לגבי ההמשכה חזרה לעולם הזה אבל הפועלה קיימת ומצליחה כהרהור ובדיבור יותר.

כל זה בלימוד תורה או בהרהור או בדיבור אבל במעשה המצוות ועבודת השם ללא דחילו ורחימו לא עולות למעלה כלום. שאז אפילו לימוד התורה פוגם למעלה ואינו עולה למעלה שהרי בדברים בטלים הוא פוגם אז כל שכן שבדברי תורה שאינם טהורים באהבה ויראת השם בוודאי פוגמים למעלה.

ולכן מודגש שבלי אהבה ויראה לא יכולים לעמוד לפני השם דווקא אלא רק להשפיע בצורה חיצונית בעולמות עליונים.  

סיכום הפרק

להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר לחכמה עילאה על פי מה שכתוב בכוונות כמו שאדם עוסק למטה כך דיוקנו שהוא האדם העליון שורש נשמתו עוסקת למעלה. ולכן אף בהרהור בדברי תורה למטה גורמים לדיוקן למעלה לעסוק בפנימיות העניינים המופעים בסיפורי התורה. ואם מוציא האדם בדבור דברי תורה הרי זה בוקע רקיעים למעלה מעלה. בעניין ההמשכה חזרה לעולם הזה מלימוד תורה כזה שהוא בהרהור אינו נמשך למטה אלא רק בדיבור אבל בכל זאת פועלת הרהור בלבד כבר פועלת.

אבל לעלות למעלה את לימוד התורה וקיום המצוות דווקא במחשבה טובה הבאה מתוך יראה ואהבה היא המצליחה להעלות למעלה ולפועל מעלה מעלה, ואילו בלא מחשבה טובה של אהבה ויראה אין הצלחה להעלות למעלה כלום ולהיפך אפילו פוגמת בשורש נשמתו.  

סיפור חסידי לפרק

רבי אדם בעל השם היה מוערך מאד בעיני המלך שהיה נוהג להתייעץ עמו בכל הזדמנות למרות שהוא עצמו חי לו בצניעות ובפשטות בבקעת מטה ליפול והיה שקוע כל כולו בעבודת השם נאמנה וטהורה.

הכבוד הרב שרחש לו המלך היה בעוכריו של הכומר והיה לצנינים בעיניו היחס שמקבל רבי אדם בעל שם והוא חיפש כל דרך להכשילו.

פעם בנוכחות השרים והנכבדים והכומר בעצמו הוזמן רבי אדם להשתתף ולהיות נוכח במעמד המלך והכומר החליט להביך את רבי אדם ביודעו את מצבו הכלכלי ואת ביתו הרעוע דרש שרבי אדם יזמין את המלך והשרים לסעודה בביתו. כי המלך כל הזמן מזמין אותו והוא צריך להחזיר הזמנה. בכך חשב הכומר שכשהמלך יראה באיזה עליבות חי רבי אדם יפסיק להתייחס אליו. אך רבי אדם לא היסס והזמין בעוד חודש ימים את המלך וכל השרים לסעודה שיערוך לכבודו של המלך.

רבי אדם שב לביתו לתורתו ועבודתו והכומר מחכה לראות כיצד הוא ייפול ברשתו.

הכומר שלח שליחים יום יום לעקוב אחר רבי אדם ולראות מה הוא עושה וכיצד הוא מתכונן לסעודה המלכותית והשליחים חוזרים יום יום ומודיעים שלא נעשה דבר ורבי אדם יושב ולומד כמקודם ואין מרגישים עליו שום דאגה מהעתיד.

הכומר שידע שסעודה מצריכה הכנה מרובה וגם כיצד זה יארח בביתו הדל את המלך ניסה לשכנע את המלך לא לבוא לסעודה שמא ינחל בושה ולא כבוד ואילו המלך התעקש כי הוא יבוא ובזמן.

כשהגיע המועד כולם הגיעו לביתו של רבי אדם ושם באורח נס עמד בית גדול ויפה וסעודה כיד המלך נערכה בטוב טעם לכבוד המלך והשרים. והשרים עמדו והודו כי כבוד המלך התגדל דווקא בביתו של רבי אדם. ואף הכומר חש במפלתו כי בעוד שחשב לרעה נהפך הדבר לכבוד רב יותר שרחש המלך לרבי אדם.

כשקמו כולם להודות לרבי אדם על הסעודה כולם עמדו מלוא קומתם ואף המלך נעמד לכבוד רבי אדם ורק הכומר נשאר לשבת.

המלך שאל את הכומר האם אכלת יותר מדי שאין בכוחך לקום?

והכומר לא השיב ורק רמז שהוא דבוק לכסא מבלי יכולת לעמוד. כאן בא רבי אדם ואמר כי מן הסתם הוא שלשל לכיסו חפץ מהשולחן הערוך ולכן אין הוא יכול לקום ואכן מצאו בכיסו כפיות כסף טהור שגנב הכומר מהשולחן והוא נענש בחייו על כך.