מבוא לפרק

בפרק זה נלמד על ידי מאמר מעץ חיים את מעלת המצוות המעשיות דווקא שדווקא על ידי ביצוע רצונו יתברך כפשוטו גורם לייחודים עליונים. בעץ חיים מבואר שבריאת העולם נעשתה באופן של משפיע ומקבל וכך גם בעולם האצילות המידות נקראות זעיר אנפין הם בחינת זכר המשפיע וספירת המלכות נקראת נוקבא ומקבלת כשיש ייחוד בזעיר אנפין ומלכות הרי זה ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתה כי המידות הם קודשא בריך הוא שהוא קדוש ומובדל מין העולמות והשכינה מלשון ושכנתי בתוכם היא המתלבשת בתוך העולמות. אלא שבבריאה עצמה ייחוד זה נעשה אחור באחור כלומר לא פנים בפנים כי אם היה נעשה ייחוד של פנים בפנים הייתה יניקה לסטרא אחרא יותר ממה שהיא צריכה לקבל. ולאחר הבריאה כשנוצר אדם הראשון והוא במעשיו הטובים הנקראים כסוח וקיצוץ הקוצים נעשה הייחוד פנים בפנים. פנים מורה על הפנימיות ואחור מורה על חיצוניות מכאן מובן מעלת קיום המצוות המעשיות שיוצרת ייחוד עליון פנים בפנים וכדלהלן: 

מעלת עשיית מצוות מעשיות

עיין עץ חיים שער הנקודות שער ח' פרק ו' שאין החזרת פנים בפנים כי אם על ידי מצות מעשיות דוקא. וטעם הדבר כי על ידי מעשים טובים גורם זיווג העליון וכו':

ולהבין אמאי "מעשיות" דוקא? יובן ממה שכתוב בשער מיין נוקבין ומיין דוכרין, כי צריך תחלה להעלות מיין נוקבין דנוקבא דזעיר אנפין ומיין נוקבין דנוקבא הן בחינת עשיה כמו שכתוב שם פרק א'. והנה המעשים טובים נקראים "כסוח וקיצוץ הקוצים" הנאחזים באחוריים שהן בחינת עשיה כמו שכתוב בשער מז' פרק ה'. והיינו על ידי העלאת הטוב הגנוז בהם, המלובש במצות מעשיות למקורו, לקדושת האצילות שכבר הובררה. ומה שכתוב שם שאדם הראשון תיקן גם כן על ידי תפלה, היינו על ידי אותיות הדבור, דעקימת שפתיו הוי מעשה, כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה. והנה הבירורים דעשיה עולין ליצירה על ידי שם "בן'" ומיצירה לבריאה ולאצילות כמו שכתוב בשער מיין נוקבין דרוש יא' סימן ז'. ובזה יובן דהרהור לא עביד מידי כי בלי העלאת מיין נוקבין מה"מלכים" שבנוגה, אי אפשר להמשיך טיפין מלמעלה לזווג זכר ונוקבא כי רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה כמו שכתוב בשער מיין נוקבין דרוש ב' ועיין זהר פרשת פקודי דף רמד' עמוד ב' דאית סדורא כו' לאסתכלא כו' והן כוונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו' כי נפש-רוח-נשמה שלהם עצמן הן מיין נוקבין במסירת נפשם על התורה ובנפילת אפים כנודע: כדי ליצור ייחוד עליון בפנימיות הנקרא פנים בפנים ולא אחור באחור היינו בחיצוניותו יש צורך במצוות מעשיות דוקא והטעם על כך הוא משום שכל המשכה ממשפיע למקבל נדרש מה שנקרא בספרי הקבלה: העלאת מיין נוקבין כלומר העניין שיש למקבל לקבל כי אם הוא אינו מעוניין לקבל ההשפעה תלך למקום שאינו רצוי וברגע שנוצר אדם הראשון ויש מי שיגרום למקבל לעשות מאמץ לקבל ואז הקבלה תתקבל במקומה ויש בה גם כיסוח וקיצוץ הקוצים והעשבים השוטים המבקשים לקבל השפעה אף הם מבלי להתאמץ. ולכן ברגע שיש העלאת ממין נוקבים ההשפעה מגיעה בשלמותה ומפנימיות למקבל. ברור שהעלאת מלמטה לקבל את ההשפעה אינה יכולה להיות בהרהור בלבד אלא בדיבור שניכר ואפילו רק עקימת השפתיים כבר נחשבת כעשייה.

סיכום הפרק

בעץ חיים נתבאר שאין החזרת פנים בפנים אלא על ידי מצוות מעשיות דווקא והטעם כי צריך תחילה להעלות מיין נוקבין מהמקבל למשפיע ובמעשים הטובים הנעשים למטה יש בה בחינת העלאת מיין נוקבין ויש בהם מעלה נוספת בהיותם נחשבים ככסוח וקיצוץ הקוצים.

אדם הראשון תיקן בתחילה על ידי תפילה כי צריכה להיות לפחות עשייה ואפילו קטנה כמו עקימת השפתיים. אבל בהרהור בלבד לא סגי היינו לא מספיק. וצדיקים שיודעים ומשיגים את הייחוד העליון עושים זאת בתפילתם ובפרט בנפילת אפים שלהם ובלימוד התורה כמסירות נפשם על השם.

סיפור חסידי לפרק

הסדר הרגיל בביתו של רבנו הזקן היה שתיקון המאכלים ובישול האוכל נעשה על ידי בתו של רבנו הזקן שהיא הייתה המבשלת הקבועה במטבח.

יום אחד הגיע לביקור אצל רבנו הזקן רבי שלמה מקארלין ולכבוד האורח רם המעלה נתעורר ויכוח בין הרבנית לבתה מי יזכה להכין את הסעודה כל אחת מהן רצתה לזכות להכין את הסעודה ובאו לפני רבנו הזקן שיפסוק מי תכין את צורכי הסעודה.

כל אחת טענה את טענותיה הרבנית טענה שהיא עקרת הבית ועליה מוטל הזכות להכין צורכי הסעודה ומנגד בתה טענה כי היא המבשלת הקבועה ולכן היא צריכה להמשיך בתפקידה.

הורה רבנו הזקן שהבת תבשל את האוכל כדרכה בקודש אבל לא תטיל מלח באוכל ואילו הרבנית תטיל את המלח באוכל ואין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה. בפועל ששכחה הבת והטילה אוכל במאכלים והרבנית מצד עצמה הטילה מלח כפי שהורה רבנו הזקן. וכשהגישו את האוכל לשלחן שם לב רבנו הזקן שהאורח אינו אוכל ועלה בדעתו שאולי חסר מלח והוסיף במאכלים מלח וכשעדיין האורח רם המעלה לא אכל שאל רבנו הזקן מדוע אינו אוכל והשיב שהאוכל מלוח באופן שאי אפשר לאוכלו. טעם רבנו שוב מהאוכל ואמר הנך צודק אבל צר לי כי מאז שהייתי אצל רבנו הרב המגיד נפעל אצלי לא לחוש טעם באוכל הנאכל. ולכן לא הרגשתי שהאוכל מלוח.