מבוא לפרק

בתניא חלק א' למדנו בפרקים לט' ו-מ' שתורה הבאה מלימוד לפי אהבה ויראה טבעיים לימוד תרה כזה עולה לעולם היצירה בלבד ואילו באהבה ויראה שכליים עולים למעלה לעולם הבריאה. ואם נעשה ללא אהבה ויראה בכלל עולה לעולם העשייה. ומשום מה באופן שאינו מובן, בתפילה הדברים שונים, כשהתפילה בכוונה היא עולה כמו התורה אם בכונה טבעית לעולם היצירה ואם בכוונה שכלית היא עולה לעולם הבריאה אך בלא כוונה היא נדחית למטה לגמרי וזה צריך להבין וכדלהלן:   

עדיף תפילה בלי כוונה מתורה שלא לשמה

להבין מה שכתוב בשער היחודים פרק ב' דעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מהזהר פרשת שלח (חלק ג' דף קסח' עמוד ב') דלית קלא דאתאביד כו' בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו' מארמית ללשון הקודש: אין קול שהולך לאיבוד אלא הקול נשאר בעולם מלבד הקול של תורה ותפילה עולה למעלה ובוקע רקיעים. והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי כמו שכתוב בזהר פרשת פקודי דף רמה' עמוד ב' כל אינון צלותין דבקעי אוירין ורקיעין למיעל קמי מלכא, (כל אותם התפילות שבוקעות אויר ורקיע לעלות לפני המלך) אי צלותא דסגיאין אינון, פתח פתחא, ואעיל ההוא צלותא, עד דאתעבידו כל צלותין דעלמא, (אם התפילות של רבים פותחות פתח ועולה התפילה עד שמתקיימות כל התפילות שבעולם) עטרא ברישא דצדיק חי עלמין, כמה דאוקמוה. (עומדת בראש צדיק חי העולמים כמו שידוע) ואי צלותא דיחיד, סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא, דהאי ממנא קיימא ביה, (ואילו תפילת היחיד עולה עד לפתח המתאים לפי בקשתה) אי יאה ההיא צלותא, לאעלא קמי מלכא קדישא (יאות), מיד פתח פתחא, ואעיל לה, (אם התפילה ראויה מיד נפתח הפתח ונכנסת למקום הראוי) ואי לא יאה, דחי לה לבר, (ואם לא ראויה נדחית החוצה) ונחתא ושטייא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה, מאינון רקיעין דלתתא דמדברי גו עלמא. (יורדת ושטה בעולם ונמצאת מתחת לרקיע של הרקיע התחתון) ובההוא רקיעא, קיימא חד ממנא די שמיה סהדיא"ל, וממנא על האי רקיעא, ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי פסילן, וגניז לון, עד דתב ההוא בר נש, (ושם יש ממונה הנקרא בשם … ולוקח כל התפילות שנדחו למטה הנקראות תפילות פסולות וגונז אותן עד שיעשה האדם תשובה). גו רקיע תתאה כו' דאקרין צלותין פסילאן כו' ועיין שם פרשת ויקהל דף רא' עמוד ב' נטיל לה האי ממנא, אי היא מלה כדקא יאות, הוא וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה, וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא, (נוטל אותה הממונה אם הדיבור נאה הוא וכל משרתיו מנשקים את אותה מילה ומעלים אותה לאויר רקיע העליון). אי היא מלה כדקא יאות כו'. 

אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד דבלאו הכי לא מיקרי לימוד כלל. רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה, מאהבת השם שבלבו בבחינת גילוי, רק מאהבה המסותרת הטבעית, אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל כו', דהא לא סליק לעילא מן שמשא כמו שכתוב בפרשת ויחי דף רכג' עמוד ב' תאנא (קהלת פרק א פסוק (ג) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: יכול אף עמלה דאורייתא, תלמוד לומר שיעמול תחת השמש (כתיב), שאני עמלה דאורייתא דלעילא מן שמשא הוא, (שונה עמל של תורה שעולה למעלה מן השמש) רבי חייא אמר, אף עמלה דאורייתא דאיהו עמל בגיניהון דבני נשא או בגין יקרא דיליה, האי תחת השמש כתיב, דהא לא סליק לעילא, (אבל עמל שעומל בתורה מפני כבודו שיקרא נכבד בעיני הבריות זאת לא עולה למעלה אלא נשארת תחת השמש). והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות הדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא והכא נמי בתפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות (אלא מפני שכוונתן לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה כמו שכתוב במקדש מלך פרשת פקודי) ומה שכתוב בפרשת פקודי "גו רקיע תתאה" ובפרשת ויקהל משמע דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו'. לא קשייא מידי דרקיע תתאה מאינון רקיעיים דמדברי גו עלמא שבפרשת פקודי הן דמלכות דעשיה ודפרשת ויקהל הן דזעיר אנפין דעשיה כמו שכתוב בעץ חיים שער השמות פרק ה' גבי זעיר אנפין דעשייה עיין שם:

והא דמשמע לכאורה בפרשת פקודי דגם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון שממנו נדחית למטה והוא בזעיר אנפין דבריאה. לא קשייא מידי שהרי אפילו כל העוונות ממש קלות וחמורות עולות לשם אפילו עד היכל הרביעי כמו שכתוב בדף רנב' עמוד א' אלא ודאי שאין מהות העליות שוות ואין ערוך ודמיון ביניהם אלא בשיתוף השם בלבד ודי למבין:

ובזה יובן גם כן מה שכתוב שם דף רמז' שבהיכל השני ממונה על [אולי צריך להיות: "אזדמן הממונה על הלבושים" או שאולי צריך להיות: "קיימין הלבושים"] הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות אף שהן בגן עדן התחתון דעשיה כמו שכתוב שם דף רי'.

והנה תפלה פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש, שהיא תחת השמש והתפלה היא גו רקיע כו'. אבל תורה סתם שאינה שלא לשמה רק מאהבה מסותרת טבעית, לא גרעא מהבל פיהן של תינוקת של בית רבן דסליק לעילא, מפני שהוא הבל שאין בו חטא תלמוד מסכת שבת דף קיט' עמוד ב' אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי (שאל רב פפא לאביי והבל שלי ושלך לא שווה כדי לקיים את העולם?) אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר ועיין שם דף רנה' עמוד ב' שהמלאכים הם מעלים ההבל של תינוקת של בית רבן עד האצילות: הובא בפרק זה כמה מקורות מדברי הזוהר המורות שכל מילה הנאמרת בתפילה או בלימוד תורה מטופלת על ידי מלאכים עליונים להעלותה או לדחותה.

בלימוד תורה משום שנדרש הבנה והשגה במה שלומד ואחרת אין זה נקרא לימוד תורה אזי כשהלומד לומד תורה שלא לשמה אלא מצד פניה צדדית התורה עולה למעלה בהתאם לכמות ההשקעה שהשקיע מבחינה רוחנית הלומד תורה. אך בתפילה המצב שונה אם התפילה נעשית שלא בכוונה הרי היא נדחית לגמרי. אלא שיש תיקון לתפילה כזו, כשיתפלל באמת לאמיתה מתוך כוונה פעם אחת הוא כבר מעלה את כל התפילות מזמן שעבר שנדחו למטה מה שאינו בלימוד תורה שהוא נתקע בעולם למעלה בהתאם לעבודת האדם למטה. ולכן למסקנה עדיפה תפילה שלא בכוונה כי יש לה תיקון מאשר לימוד תורה שלא בכוונה שנתקע בעולמות תחתונים ולא עולה יותר.

סיכום הפרק

להבין מה שכתוב בשער הייחודים שעל ידי תורה בלא כוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ותורה ותפילה בכוונה נבראים מלאכים בעולם הבריאה. ובהמשך אחד תפילה שלא בכוונה נדחית לגמרי. והטעם מדוע השתנתה התפילה מהתורה שבתורה צריך להבין מה הוא לומד רק שהלימוד היה בלא כוונה ואילו בתפילה כשהיה בלי כוונה ומחשב מחשבות זרות נדחית התפילה לגמרי. אלא שעדיין אפשר לתקן ולכן עדיפה תפילה פסולה על תורה שלא לשמה אבל תורה בוודאי נעלית מתפילה.  

סיפור חסידי לפרק

כשרבנו הזקן השתדך עם בת הקצין ואיש רב הפעלים רבי יהודה לייב סג"ל בהיותו בן חמש עשרה שנה כבר היה מפורסם לשם ולתהילה בכל הסביבה כגאון עולם.

הפריץ שהיה גר באזור ושמע על רבנו הזקן ביקש מחותנו שיביאהו אליו על מנת לחקור ולראות אם אכן כמו שמספרים עליו הוא חכם גדול בכל המדע והידע.

באמת נתקבל רבנו בבית הפריץ בכבוד מלכים ואף הפריץ ערך לו סיור ברחבי אחוזתו והביאו לגן נכבד הנמצא באחוזה.

הראה לו הפריץ שיש שעון שמש במרכז הגן והתלונן שלאחרונה במשך מספר שעות בימימה הפסיק שעון השמש להראות את השעה.

התבונן רבנו בשעון ואמר במרחק כעשרים קילומטר מכאן ישנו הר גבוה וצמחו עליו עצים והם מסתירים את אור השמש וזה הסיבה שפסק השעון להראות את השעה.

שלח מיד הפריץ שליחים לבדוק את דברי רבנו ולעקור את העצים ושעון השמש חזר לקדמותו. והתגדל שמו של רבנו בעיני כל הגויים.