מבוא לפרק

אמנם ראינו בפרק הקודם שישנה מעלה גדולה בלימוד תורה על התפילה אך גם בתפילה ישנה מעלה גדולה והיא על סמך דברי ה"פרי עץ חיים" שבדורנו אלה דווקא עיקר עבודת הבירורים היא על ידי התפילה דווקא. בתפילה ישנה עוצמה אדירה המצליחה להפוך מצב של אין ליש אפשר בכוח התפילה לרפות חולים ולהוריד גשם ולגרום מחילה וסליחה. ואת עניין זה אנו עומדים ללמוד בפרק זה, וכדלהלן:

מעלת התורה והמצוות לעומת מעלת התפילה

להבין מה שכתוב בפרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור על ידי  התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שעל ידי תורה ומצוות מוסיפין אור באצילות כו'. פירוש אור אין סוף ברוך הוא בכלים דאצילות על ידי תלמוד תורה בפנימית, דהיינו המשכות המוחין, ובקיום המצות בחיצונית הכלים, שהם בחינת נצח-הוד-יסוד שבעשר ספירות זעיר אנפין שבאצילות רק שמתלבשים בבריאה-יצירה-עשייה בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה. אבל התפלה היא המשכת אור אין סוף ברוך הוא לבריאה-יצירה-עשייה דוקא לא בדרך התלבשות בלבד, רק האור ממש, לשנות הנבראים מכמות שהם, שיתרפא החולה, וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. מה שאין כן בתורה ומצוות שאין שינוי בקלף התפילין על ידי הנחתן בראש ובזרוע, וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן, השינוי הוא על ידי אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מאין סוף ברוך הוא, שהוא לבדו כל יכול, והלכך כדי להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה אי אפשר בלי העלאת מיין נוקבין, והעלאת מיין נוקבין במוחו מלמטה דוקא. מה שאין כן לתלמוד תורה שבאצילות המיוחדת בלאו הכי במאציל ברוך הוא ולבו של אדם היא בחינת רשפי אש בלי גבול ונקרא "מאדך", כדי לעורר בחינת אין סוף והיינו על ידי גבורות ד"סג'" שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נקראת התפלה "חיי שעה" היא מלכות היורדת בבריאה-יצירה-עשייה ותורה "חיי עולם" הוא זעיר אנפין כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בעשרה כלים דעשר ספירות דזעיר אנפין כו': כידוע שלפני בריאת העולם ברא הקדוש ברוך הוא עולמות והחריבן העולמות אלו היו עולמות רוחניים ולא גשמיים והם הנקראים עולמות ה"תהו" שלפני עולמות ה"תיקון". מעולמות התהו שהיו מלאים אורות וכלים מועטים בניגוד לעולמות התיקון שהכלים רחבים והאורות מצומצמים. נתפזרו מאתיים שמונים ושמונה ניצוצות של קדושה לעולמות התיקון ונדרש על ידי היהודי להעלות ניצוצות של קדושה אלו לשורשן ולמקורן וזה נקרא "עבודת הבירורים".

עיקר עבודת הבירורים בזמן הזה נעשית על ידי תפילה. למרות שהתורה נעלית מן התפילה כמו שכתוב במסכת פאה "ותלמוד תורה כנגד כולם", ועוד שדברי תורה נקראים "חיי עולם" לעומת התפילה הנקראת "חיי שעה". בכל זאת עבודת לימוד תורה גורמת הוספת אור בעולם האצילות ולכן תורה נעלית מתפילה. ואילו התפילה עצמה ממשיכה את האור למטה לעולמות בריאה יצירה עשייה ומבחינת התחתונים ותפקידם התפילה חשובה יותר מהתורה. 

מצוות עשה חסד עליון מצוות לא תעשה חסד תחתון

והנה במקום אחר כתב שרמ"ח מצוות עשה הן בחמשה חסדים ושס"ה לא תעשה בחמש גבורות וכו' ובמקום אחר כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו'. שהוא  לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי זעיר אנפין על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא במוחין הכלולין בחמשה חסדים וחמש גבורות ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דזעיר אנפין ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחינת ערך המצות כגון בצדקה וגמילות חסדים נמשך אור אין סוף ברוך הוא לחיצוניות הכלי דחסד דזעיר אנפין ובקיום הדינין בחיצונית גבורה, וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא על ידי פנימיות הכלים ומוחותיהן שהן דחילו ורחימו שכליים או טבעיים שהן בחינת מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו עליו השלום מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור אין סוף ברוך הוא לברר הכלים דזעיר אנפין דבריאה-יצירה-עשייה שבהן הן הרפ"ח ניצוצין על ידי תורה ומצוות מעשיות שבבריאה-יצירה-עשייה דוקא. ממשיך רבנו לבאר שלכאורה במקום אחד כתוב שישנה חלוקה בין מצוות עשה השייכות לחסד ומצוות לא תעשה שייכות לגבורה ובמקום אחר כתב שכל התרי"ג מצוות הכוללות רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כולן הם בדרך אחת בלבד הבאה מלבנונית היינו חסד. ואין סתירה בין הדברים אלה שהמקור באה מעונג העליון ומשם משתלשל למטה ומתחלק לחסד וגבורה ומאחר וכל התכלית היא העונג העליון שהוא מצד החסד הרי שרואים ברור שישנה מעלה בעשיית המצוות המעשיות יותר מהמצוות שלא תעשה כי הם נמשכים מלמעלה ועד למטה בשווה ללא כל שינוי.

וזהו גם הטעם מדוע נתאווה משה רבנו עליו השלום להיכנס לארץ דווקא לא בשביל פריה ויופייה אלא בשביל המצוות המעשיות דווקא.

אלא שבדורות קודמים כשהנשמות היו נעלות יותר גם הבירור נעשה בקל יותר אבל עתה בעקבות משיח הבירור נעשה קשה יותר ונדרש דווקא התפילה וכדלהלן:

בעקבות משיחא הבירור נעשה קשה יותר

והנה לקיום מצות שאי אפשר לעשות על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה ואפילו "מעשה מרכבה" וכל שכן תפלה שהיא בחינת מוחין ודחילו ורחימו שכליים והטעם כנזכר לעיל.

ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דחילו ורחימו שכליים, כי הגם דכתיב: (דברים פרק יא' פסוק כב') כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: על ידי מדותיו מכל מקום איננו דבק אפילו במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן, וכמו שכתוב: (בראשית פרק יח פסוק כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: וכל שכן באור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה באורו והתפשטות החיות ממנו יתברך כי אם במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפילו לעליונים כמו שכתוב: (ישעיה פרק ו' פסוק ג') וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהֹוָה צְבָאוֹת כו' מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: לבד "עלולים הנאצלים" משיגים כל אחד בעילתו, כפי הסדר שב"עץ חיים" בהתלבשות הפרצופים אבל לא לנבראים אפילו לנשמות דאצילות כמו שכתוב במשה רבינו עליו השלום: (שמות פרק לג' פסוק כג') וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי כו' וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ועוד זאת ההוכחה של מעלת המצוות המעשיות היא בכך שלכן מפסיקים מלימוד תורה למצוות מעשיות ואפילו כשהלומד עוסק בנושאים הנעלים ביותר בתורה כמעשה מרכבה מפסיק מלימוד לקיום מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. והטעם שכל האפשרות להדבק בשכינה ולהשיג השגות נעלות ביותר הרי זה רק בחיצוניות ובמידותיו יתברך ולא בו עצמו שהוא קדוש ומובדל אין קץ מהנבראים העליונים ביותר. ואפילו משה רבינו עליו השלום מצד התלבשותו נשמה בגוף יכול רק לראות את אחורי ולא להשיג את מהותו ועצמותו יתברך מה שאינו במצוות מעשיות שהוא מתאחד עם עצמותו ומהותו יתברך וכפי שיתבאר בהמשך:

המצוות מעשה אלוקים המה

מה שאין כן מעשה המצות, מעשה אלקים המה, הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצילות לבריאה יצירה עשיה ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו על דרך משל אתרוג ומיניו הלביש בהן הקדוש ברוך הוא ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דזעיר אנפין והיינו מבחינת חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות מה שאין כן האדם אפילו יש לו נשמה דאצילות מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דזעיר אנפין דאצילות (כי האצילות היא בחינת "חיה" בכללות העולמות אצילות בריאה יצירה עשייה שהיא בחינת מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כי אם מציאותן על ידי דחילו ורחימו שכליים. ומה שכתוב: "וראית את אחורי" הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמו שכתוב ברעייא מהימנא פרשת משפטים). והיינו הטעם לפי שאי אפשר לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא, ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית.

מה שאין כן ה"אתרוג" על דרך משל חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוקבא דזעיר אנפין דאצילות, שהוא בחינת אלקות כמו שכתוב ב"עץ חיים שכל הפירות הן באצילות כי שלושים כלים דאצילות ירדו לבריאה-יצירה-עשיה (והן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם על ידי התלבושת בנוקבא דעשיה מהות במהות), כי הכלים דאצילות נעשו נשמה בעשיה שהיא בחינת אלקות ממש לפי שבאצילות איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל, ועל ידי התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוקבא דעשיה, נתהוה האתרוג. נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו הרי זה תופס ממש חיותו המלובש בו מנוקבא דאצילות המיוחדת באור אין סוף המאציל ברוך הוא.

מה שאין כן בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה. אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחינת דבור ומחשבה וכל שכן הלומד הסוד, אבל דוקא סודות המצווה, דלא גרע מלימוד הלכותיה, ואדרבה כו', אף שאינו משיג המהות. כשהאדם מקיים מצווה מעשית בפועל ממש כמו על דרך משל מנענע באתרוג ומיניו בשעת אחיזתו את האתרוג הוא תופס ומשיג מעשה אלוקי ממש כי הגוף הגשמי של האתרוג השתלשל מלמעלה מאצילות עד לעולם העשייה הגשמי,  מה שאין כן האדם הלומד תורה ומעורר בליבו אהבה ויראה שכליים הרי הוא יכול רק להשיג חיצוניות העולמות ואפילו יש לו נשמה גבוהה מאד מעולם האצילות הוא משיג רק בחיצוניות העולמות. וכשם שבאדם למטה ישנם חמשה חלקי הנשמה נפש-רוח-נשמה, חיה ויחידה, כשהחיה והיחידה אינם מתלבשות בגוף אלא מקיפות עליו מלמעלה, כך גם עולם האצילות לגביו הוא עולם מקיף כמו החיה לעומת הנפש. אבל האתרוג עצמו בניגוד לאדם שהמגבלה של חיבור לשורשו ומקורו היא מהאדם עצמו השתלשלות האתרוג הוא מצד למעלה ולמעלה אין הגבלה לתפוס את העליון כפי שהוא נשתלשל למטה.

דע את אלוקי אביך ועל ידי זה עובדהו בלבב שלם

מה שאין כן בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמו שכתוב: (ויקרא פרק ז' פסוק לז') זֹאת הַתּוֹרָה כו' לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: ועל פסוק זה דרשו בתלמוד מסכת מנחות דף קי' עמוד א' אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם: אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמו שכתוב: (דברים פרק ד' פסוק לט') וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כו' וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: (דברי הימים א' פרק כח' פסוק ט') וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ כו' וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד: ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר. והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו', רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצניות דכלים דאצילות לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה שהן בריאה-יצירה-עשייה לברר בירורין אשר שם. ידיעת המציאות האלוקית בבריאה היא מצווה חשובה מאד בהיותה גורמת לעבודת השם בלבב שלם ככתוב דע את אלקי אביך ועל ידי זה עבדהו בלבב שלם. אך ברור שמצוות מעשיות הם העיקר כי לימוד מציאות האלוקות הוא אחד מתרי"ג מצוות אך צריך לקיים מצוות מעשיות נוספות. 

חותם המתהפך

ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבריאה יצירה עשייה מרפ"ח על ידי תורה ומצות במחשבה גבוהין בשרשן מנפש רוח נשמה שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית אדם קדמון ונפש-רוח-נשמה שכבר נתקנו על ידי מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וזה שכתוב: (בראשית פרק לו' פסוק לא') וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ כו' לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: והיינו טעמא שהאדם חי במזונות דומם צומח חי ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג.

ועוד זאת כמו שכתוב: (שמות פרק לג' פסוק כג') וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: שפנימית העליון אינו יוכל לירד למטה רק חיצוניותו ובחינת אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דחכמה עילאה יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת חכמה עילאה כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דחכמה עילאה. מה שאין כן בדבור ומחשבה ואפילו בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. מה שאין כן הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצילות נעשו נשמה לבריאה-יצירה-עשייה והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחכמה בינה דעת בבריאה יצירה עשייה, והטעם משום דפנימית חכמה בינה דעת ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא על ידי הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמו שכתוב ופני לא יראו. כאמור עולמות התהו שהיו לפני עולמות התיקון נקראים לפני מלוך מלך לבני ישראל ושורשם גבוהה מאד ולפי הכלל של חותם המתהפך העליון נהפך לתחתון כאן למטה והמשל על כך ממאכל האדם שניזון מהחי צומח דומם שמתחתיו במעלה וזאת משום שבשרשן הם נעלים מהאדם עצמו ולכן בכוחם להחיותו.

יחד עם כל זאת בכוח האדם עצמו ולא מלאכים עליונים לברר את ניצוצות הקדושה שבאו מעולמות התהו שלפני עולמות התיקון כי היהודי נוצר ממחשבה הקדומה וחכמה נעלה ולכן כשם שבעיבור ולידה משום שהטיפה נמשכה ממוח האב לכן מוליד בדומה לו כך האדם למטה נמשך מלמעלה ויש בכוחו לפועל מה שמלאכים עליונים לא יכולים לפועל ובתוספת ביאור להלן:

עבודה במצוות מעשיות דווקא

ובר מן כל דין אפילו בנשמה דאצילות אף שהיא מכלים דאצילות וכן בנפש רוח (נשמה) מכלים ד(בריאה) יצירה עשייה הנה רחימו [אולי צריך להיות: דחילו ורחימו] שכליים שלהם מעוררים גם כן בכלים דיצירה עשיה בחינת העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחינת הסתלקות לבד חס ושלום. אבל בחינת המשכה מלמעלה למטה הוא על ידי מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצניות הכלים דוקא, שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וזה שכתוב בזהר פרשת פקודי הנזכר לעיל, דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה על ידי העלאת מיין נוקבין מס"ג בבחינת עובדא ומלולא.

וזהו תכלית ההשתלשלות להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויום הכפורים. אבל לא עליות והסתלקות האורות חס ושלום כמו שכתוב ב"פרי עץ חיים" ונפש-רוח-נשמה של האדם לגבי גופו בעולם הזה חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דחילו ורחימו שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משה רבינו עליו השלום תפלות כמנין "ואתחנן" על קיום מצות מעשיות דוקא והוא הדין לדבור גשמי של הלכותיהן:

אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזכר ונוקבא דאצילות שכבר נבררו ונתקנו על ידי שם מ"ה להיות בחינת אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר השם "תדשא הארץ כו' עץ פרי כו'" על ידי העלאת מיין נוקבין לשרשו ככה מעוררים הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבאדם קדמון ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחינת חכמה-בינה-דעת שבעשר ספירות דכלים דזכר ונוקבא ועד אדם קדמון היוצא דרך העינים כו' וכל הנזכר לעיל הוא במצוות עשה אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי לא תעשה לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכהאי גוונא. בעוד שהדרגה התחתונה בעליון והיא חיצוניות העליון רק היא יורדת למטה הדרגה הנעלה בתחתון ורק היא עולה למעלה כלומר "חיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה". ומאחר וכל תכלית הבריאה היא בשבילה ירידת העליון למטה ולא העלאת התחתון למטה. כי העלאה הזו נעשית רק בעת רצון ורק זמנית. הרי שעיקר העשייה בעולם הזה להעלות לקדושה את הניצוצות הקדושים.

וכעת נחזור לעניין הראשון בו פתח רבנו את הפרק כיצד דווקא לימוד הלכות הם הגורמים העלאה למעלה ובעיקר יש להבין בהלכות שאינן שכיחות כיצד יתבצע העלאה בזה. ולא להתעסק דווקא בסדר ההשתלשלות המביא את האדם לאהבה ויראה. 

הלכות – הליכות עולם

אך עוד זאת השוה בכל, כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחינת נבראים מאין ליש והן בחינת נפש רוח דבריאה-יצירה-עשייה. אבל פרטי ההלכות הן המשכות חכמה עילאה דהמאציל ברוך הוא המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת חכמה עילאה בדחילו ורחימו שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי חכמה עילאה המלובשת בה כמו שכתוב: (תהילים פרק קד' פסוק כד') מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמלכות דאצילות שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחינת נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. מה שאין כן ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשיה הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצילות המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עולם הזה הגשמי על ידי מעבר חסד דיצירה ועשיה הנקרא גם כן התלבשות שאם לא כן לא היה פועל בגשמיות עולם הזה ואף שגשמיות עולם הזה ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מכל מקום ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחינת רצון הנמשך מחכמה עילאה להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחינת גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר. רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחינת מלכות דבריאה ויצירה דבחינת נשמה, שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבריאה יצירה עשייה שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחכמה בינה דעת שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעולם הזה כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשיה היא למעלה מעלה מבחינת חכמה בינה דעת דעשיה אפילו דבחינת נשמה שהיא אלקות באהבה ויראה הנוצרים מהתבוננות והשכלה בכל אופן עד כמה שגדלה מעלתם הרי הם נבראים לעומת הבורא בעצמו. והם כמו המלאכים העליונים שאף הם נבראים לעומת הבורא יתברך. ואילו בלימוד מצוות עשה ואפילו לימוד מצוות לא תעשה ואפילו שבאפילו לימוד מהלכות שאינן שכיחות כלל בכל זאת זהו הבורא לעומת הנבראים.

הלכות בטעמיהם

והטעם משום דחכמה בינה דעת דעשיה דבחינת נשמה הוא מקור החיות דחכמה בינה דעת דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חכמה בינה דעת דהלכות בטעמיהן שבמלכות דבריאה ויצירה ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצילות שבהן תלוין כל טעמי המצות מצוות עשה בחמשה חסדים ומצוות לא תעשה בחמש גבורות ומשום הכי נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במלכות דבריאה ויצירה דבחינת נשמה דוקא שהוא מכלים דאצילות ולא בבחינת נפש רוח:

ואף דחכמה בינה דעת דבריאה יצירה דבחינת נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחינת מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואף על פי כן הן מקור לחכמה בינה דעת דבריאה יצירה של בחינת נפש רוח שהן המלאכים. לא קשייא מידי דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחכמה-בינה-דעת דנשמה ליסוד זעיר אנפין וניתן לנוקבא ומשם יצאו בבחינת לידה כי אף אם תרצה לומר שנבראו מהארת הכלים דנוקבא דאצילות הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חכמה בינה דעת דנשמה מתפשט בשש קצוות דזכר ונוקבא ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומה שכתוב ב"עץ חיים" (ושער היחודים) שעל ידי הכוונה נעשה לבוש נשמה ועל ידי התורה לבוש רוח דרוח על ידי משנה דיצירה ורוח דנשמה דבריאה על ידי הגמרא יש לומר דהיינו דוקא על ידי תורת האדם בעולם הזה העולת למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצירה ואף אם תרצה לומר שגם הניתן מסיני הוא ברוח דביראה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נקרא בשם השם ממש השוכן בקרבו מה שאין כן כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש קדוש קדוש השם כו' כלומר ששם השם מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחינת התלבשות התלמוד בבחינת רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצירה הם שלוחי השם דהיינו כלים דנוקבא דאצילות, החיצונים בתלמוד, והאמצעי' במשנה, אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מחכמה סתימאה דאריך אנפין שבו מלובש אור אין סוף ברוך הוא ונמצא שאור אין סוף הוא שם השם שוכן ברוח דבריאה יצירה עשייה, במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה להיות נכלל ובטל באורו יתברך כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רבי שמעון בן יוחאי וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו יתברך ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטוב ורע כמו שכתוב: "עת אשר שלט האדם באדם כו'" כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. מה שאין כן עבודת המלאכים דחילו ורחימו שכליים אינה בבחינת המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו': כל העיסוק בלימוד אהבה ויראה הרי הוא מגיע רק בבריאה יצירה עשייה מה שאין כן בעיסוק בהלכות בטעמיהן בהבנה והשגה במוחין הוא נמשך מעולם האצילות ולכן דווקא הלכות התורה נעלות יותר מלימוד אהבה ויראה.

זהו תכלית בריאת העולמות להיות דירה בתחתונים דווקא והמשכת העליון לתחתון ולא העלאת התחתון לעליון. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש על ידי עסק התורה אפילו שלא בכוונה שהוא בחינת רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאף על פי כן שם השם שוכן וכו' ודי למבין:

סיכום הפרק 

להבין מה שכתוב בעץ חיים שבזמן הזה עיקר הבירור על ידי התפילה דווקא, אף שכידוע תלמוד תורה נעלה יותר מתפילה כי על ידי לימוד תורה מוסיפים אור באצילות אבל התפילה ממשיכה למטה אור אין סוף ברוך הוא ולא בדרך התלבשות רק האור ממש יורד למטה.

וזה שמוזכר במקום אחד שרמ"ח מצוות עשה מצד החסדים ושס"ה מצוות לא תעשה מצד הגבורות ובמקום אחר כתוב שכל התרי"ג השתלשלו מלבנונית היינו חסד עליון, הטעם הוא משום שבירידתן למטה הן מתחלקים לצד הגבורה וצד החסד אך מאחר ושורשם העליון הוא מצד התענוג שהוא שורש החסד לכן גם למטה כשמתחלקים לצד הגבורה ולצד החסד הרי שבצד החסד נמשך מלמעלה למטה בשווה ללא שינוי ורק חלק ניכר ומסוים עובר לצד הגבורה אבל העיקר הוא המעשה שמצד החסד.

לימוד תורה אפילו שיהיה ככל שיהיה נעלה ביותר כמו מעשה מרכבה נדחה מפני מצוות מעשית כשאין מי שיעשה אחר אותה. ולבאר זאת מביא רבנו ארבעה הסברים זה לפנים מזה וכדלהלן:

א. הלימוד יכול להביא את האדם רק להכרה במציאות הדברים ולא להשגת המהות של החסד העליון ואילו בקיום מצוות מעשיות הוא מתאחד עם מהותם של החסד העליון כי המצוות מעשה אלוקים המה.

ב. ויתירה מזו הניצוצות שמתבררים על ידי האדם עצמו הם נעלים מהאדם עצמו ולכן כל כמה שילמד האדם וישיג עדיין הוא נשאר למטה מהדברים המתבררים על ידי קיום מצותיו.

ג. ועוד והוא העיקר כוח ההולדה הבא ממצוות מעשיות הוא באין ערוך לעומת מה שיכול השכל להוליד ולהביא את האדם כי בביצוע המעשיי נמשך כוח ההולדה בפועל ואילו הלימוד לבד אינו מספיק להוליד וצריך פעולות נוספות כדי לאפשר לו להוליד. מכאן שכוח מצוות מעשיות נעלה על הלימוד המעמיק בשכל.

ד. והעולה על כלנה בהיות שהנבראים לא יכולים להשיג את הבורא יתברך ואפילו נבראים עליונים מאד הרי ברגע שהם נבראים אינם יכולים להשיג דעת בראם ולכן כשהאדם מעמיק בשכלו ומתבונן ומשיג השכלות נפלאות כל זה נבראים לעומת הבורא יתברך בעצמו. ואילו בביצוע מעשי של מצוותיו הרי הוא מתאחד ומשיג את הבורא בעצמו.

סיפור חסידי לפרק

רבנו הקודם רבי יוסף יצחק היה בנו יחידו של הרבי רבי שלום דוב בער בזמנו, בתקופת היותו צעיר לימים ואביו כיהן כנשיא. עדיין חייו תחת שלטון הצארים ברוסיה לפני המהפכה הקומוניסטית. באותה העת חי לו צאר ברוסיה שהיה מנותק לגמרי מהמציאות ויש אומרים שאף טיפש גדול היה וכל עניני המלוכה התנהלו על ידי שר הפנים שלו שהיה רשע מרושע.

חדשים לבקרים נגזרו גזירות קשות על עמנו בית ישראל והרבי שלום דוב בער באמצעות בנו הרבי יוסף יצחק עמלו רבות לביטול גזרות קשות אלו.

פעם שלח הרבי שלום דוב בער את בנו לבטל גזירה עד כדי מסירות נפש ובלבד שתתבטל הגזירה. בנו הרבי יוסף יצחק איש מסירות הנפש נסע למוסקבה וחיפש דרכים ומסילות לליבו של שר הפנים. נודע לו כי שר הפנים מתפאר במורו איש זקן שחי בפרבר ליד מוסקבה והוא איש שממנו למד את כל חכמתו.

החליט הרבי יוסף יצחק לבקר אצל המורה כדי להשפיע על התלמיד. נקבע לו רעיון בליל שבת והרבי נסע לפני שבת לאותו איזור ושהה בבית מרזח בשכונה בסביבת גויים שיכורים ושתויים על מנת להעביר את שעות השבת בבית מוגן מקור ושלג. שזה עצמו מסירות נפש נפלאה.

כשנפגש רבנו יוסף יצחק עם מורו של שר הפנים התרשם ממנו הזקן עמוקות והיה מוכן לעזור אך הדגיש כי למרות ששר הפנים מתפאר במורו אין זה אמת כי הוא איש רע מעללים ולא יהיה מוכן לעשות טובה אפילו למורו ה"אהוב" כביכול. אך זאת אני מוכן לתת לך קבלתי ממנו בזמנו רישיון כניסה למשרד הפנים בכל עת שארצה. אני לא השתמשתי בזכות זאת מעולם כי ידעתי שאין לי סיכוי ליהנות מתלמיד "המוצלח". אתן לך רישיון זה ועשה בו כטוב בעיניך.

לקח רבנו את הרישיון וניגש למחרת למשרד הפנים הציג את הרישיון בכניסה ונכנס לתוך מבצרו של השר. היה שם מסדרון ארוך עם דלתות וחדרים רבים כשלשכתו של השר נמצאת בסוף המסדרון.

הלך הרבי יוסף יצחק בבטחה ובגאון לאורך המסדרון לפתע יצא שר הפנים מלשכתו השר היה כל יכול ובהליכתו הוא לא שם אל ליבו אל הסובבים אותו וכך לא הבחין ברבי יוסף יצחק. והרבי נכנס לתוך לשכתו ניגש לשלחן עבודתו של השר התבונן במסמכים שמונחים לפניו ביניהם היו הצעות חוק שלף ממגירתו את חותמת השר בה נכתב "לא מאושר" החתים את הגזירה בחתומת והניחה בין המסמכים ויצא בשלום ובקור רוח מלשכת השר. ואגב מדובר בבחור בגיל 17 שנה בערך.