מבוא לפרק

בפרק זה מעורר רבנו על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה על מצוות הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים על העבודה שבלב זו תפילה שתהיה בכוונה ובמתינות, להתחיל כולם ביחד מלה במלה, וגם לגמור את כל הששה סדרי התלמוד מידי שנה בשנה בכל עיר ועיר וכל אחד יקפיד לומר את פרק קיט' שבתהילים פעם בשבוע ואין להתענות מלבד התעניות שנצטווינו מפני חלישות הדור כדי שלא יפריע לעבודת השם ובמקום זאת העצה היא לעסוק בהלכות שבת כי כל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו כל עוונותיו.

סיום הששה סדרי תלמוד כל שנה

(ויקרא פרק יט' פסוק יז') לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: תלמוד מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א' אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני (אמר אחד מהחכמים לרבא אולי מהפסוק הוכח תוכיח משמע שצריך להוכיח רק פעמים הוכח פעם אחת תוכיח פעם שניה ויותר אין צריך) אמר ליה הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה במטותא מינייכו ברחמין נפישין מארמית ללשון הקודש: בבקשה מכם ברחמים מרובים חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה השם ישמרנו ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין הוא מהיורדים לפני התיבה שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו החוטף אפרתי או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו'. ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד חס ושלום דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה על פי הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים חס ושלום. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת ולא בלחש ולא חוטפים חס ושלום וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות:

ועתה באתי על כל פנים לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם חס ושלום (בכתב יד: גוואלד גוואלד) מילה בשפה האידיש ומשמעו ביטוי של צער כמו "אוי!, אוי!" עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו השם ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים להשם. גם לגמור כל הששה סדרים בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על פי הגורל או ברצון. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור.

וכל אחד ואחד מהלומדים הנזכרים לעיל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קיט'. מארמית ללשון הקודש "שמונה פנים" וזהו הכינוי המכונה בתלמוד פרק קיט' שבתהילים המורכב מכל כב' אותיות כל אות כפול שמונה וכך נכתב בתלמוד מסכת ברכות דף ד' עמוד ב' "אשרי תמימי דרך (התחלת פרק קיט') דאתיא בתמניא אפין" (שבא בשמונה פנים) ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת עצה היעוצה כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: (תלמוד מסכת שבת דף קיח' עמוד ב') אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו על כל עוונותיו. שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. "כהלכתו" דייקא. לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא. וגם יזהר מאד שלא לשוח שום שיחה בטילה חס ושלום. בהיות מודעת זאת ליודעי חכמה נסתרת. כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות וחיצונית מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית כמו ששבת השם מעשות שמים וארץ גשמיים. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה לדבקה בהשם אחד כמו שכתוב: (שמות פרק כ' פסוק י') וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: וזו היא בחינת זכור. ובחינת שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת השם מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים כי זה לעומת זה כו': מוכיח רבנו את הלומדים אפילו מאה פעמים חוסו על נפשותיכם ועבודת התפילה תראה כמו שצריך מילה במילה בקול קצת ולא בלחש ולא לחטוף המילים כי אם תפילה במתינות והעמידו חזנים שליחי הציבור המקפידים על תפילה כזו.

גם לגמור את כל התלמוד מידי שנה בחלוקה לכל אחד מהמניין מסכת לשנה אחת או שתים והעיקר לסיים את כל התלמוד בכל מנין ומנין ובכל עיר ועיר.

ובהיות כי חלש הדור לצום ולהתענות על עוונותינו אזי העצה להיות בקי בהלכות הרבות של שבת כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה כל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו כל עוונותיו אך מודגש שומר שבת "כהלכתו".

סיכום הפרק 

בפרק זה מעורר רבנו על חמשה דברים:

א. להתפלל כולם ביחד מילה במילה במתינות בקול קצת ולא בלחש.

ב. לא לשוח שום שיחה בטילה בשעת התפילה.

ג. לסיים את כל מסכתות התלמוד מששה הסדרים מידי שנה בשנה בכל עיר ועיר ומנין ומנין.

ד. לומר פרק קיט' שבתהילים מידי שבוע.

ה. להיות בקי בהלכות שבת.

סיפור חסידי לפרק

בבגדד היה אברך צעיר שכל ימיו עסק בשקידה והתמדה בלימוד התורה והיה מנותק מכל העולם איווה למושב לו את עליית הגג של בית הכנסת ושם ישב לו במנוחה על התורה ועל העבודה.

הקהילה היהודית הייתה תוססת ויחסי ידידות שררו בין היהודים בראשות הרב הראשי רבי עבדאללה סומך לבין בית המלוכה. דבר שאפשר לחיות בשלום ובשלווה לבטח.

יום אחד הוזמן המלך לביקור בקהילה היהודית ונערכה לו קבלת פנים מפוארת ומלכותית בחצר בית הכנסת בנוכחות כל יהודי העיר. מלבד השקדן שהיה שקוע בלימודו ולא היה מונח בנעשה סביבו.

כשהמלך הגיע הוציא השקדן את ראשו מהחלון למעלה לחזות במלך כדי לברך את ברכת "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". שמברכים כשרואים מלך אינו יהודי. ולחרדת כולם בגלל המבנה הישן של בית הכנסת נשמט מהחלון למעלה אבן ונפלה על ראשו סוסו של המלך.

כמובן שהשקדן נאסר מיד בעוון מרידה במלכות שאחת דתו להמית.

הקהילה הוכתה בתדהמה מרובה וניסו להסביר למלך שאין כאן כוונת זדון חס ושלום אלא רק טעות. המלך הבין את אשר לפניו אך דרש שרב הקהילה יגיד ויפסוק את דינו של השקדן, שבכל זאת לא בא לכבודו של המלך. הרב שתק ולא אמר מילה ובגלל זה המלך ציווה להרוג את השקדן.

בהלוויית המת כשהשקדן מובל לקבורה כל בני הקהילה ליוותה אותו לבית עולמו ותחושה קשה שרתה על כולם מדוע הרב לא הציל את השקדן?

הרב ממשיך בשתיקתו אך טרם הכנסת הגופה לקבר עצר הרב את אנשי החברה קדישא וציווה על המת לקום ולהסביר לקהל מה קרה כאן.

הגוף המת התרומם ממשכבו והחל לדבר לפני הקהל כי הוא נשמה מגולגלת שהתגלגלה פעם נוספת לעולם הזה כדי לתקן חטא קדמון מזמן הנביאים.

וכך הוא החל לספר הייתי פעם ראשונה בעולם הזה בזמנו של ירמיהו הנביא שבא והוכיח את העם על התנהגותו, לצערי אז לא הייתי טהור במעשיי ולא אהבתי לשמוע את דברי התוכחה. עד שלקחתי אבן וזרקתי על ירמיהו הנביא, ואחרי קמו כולם וזרקו אף הם אבנים בירמיהו הנביא. וכשעליתי לשמים דנו אותי בחומרה רבה על שהייתי הראשון לזרוק את האבן והייתי המחטיא את הרבים. להתגלגל כמה פעמים לעולם הזה ולמות מיתות משונות. עכשיו הנני פעם נוספת בעולם והרב שלנו פעל בשמים שזה יהיה גלגולי האחרון כדי שאזכה כבר למנוחת הנפש אך בשמים החליטו שהנני זקוק למות פעם נוספת בעוון רגימה באבנים. וזה מה שקרה ואילו הרב שלנו היה מציל אותי ממות הייתי צריך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה פעם נוספת ואולי פעמים נוספות עד שאמצא תיקון לנשמתי.