דמות הצדיק הנדונה בתנ''ך בספר איוב, שהועמד בנסיון קשה – ביסורים שהפכו להיות סמל לשיא של סבל ויסורים – "יסורי איוב".

חז"ל דנים בדבר[1], ראשית האם איוב אכן היה בעולם הזה, או שמא אינו אלא משל בלבד כדי ללמוד ממנו מוסר השכל ?

שנית, אם היה – מתי היה?

ושלישית, מהי מדת צדקותו?

אך בכל מקרה, הריהו דמות הכתובה בתורת ה', והוא וכן כל הכתוב אודותיו, הרי אלו דברי אלקים חיים – תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותיו – אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה'.

כך או כך, מכיון שמסופר עליו בתורה – תורה מלשון הוראה, הרי זה בא ללמדנו לעבוד את ה'.

צידקותו של איוב היתה גדולה ביותר, וחז"ל הפליגו בשבחו ואמרו: שהטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, ועוד שבכמה ענינים נאמר בתורה[2] שבחים באיוב יותר מבאברהם, ועד כדי כך שהדבר התבטא גם בהצלחה מופלגת בגשמיות.

ולא זו בלבד, אלא שגם "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך"[3], כי "היה איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע"[4].

(ומזה אפשר ללמוד במכל שכן וקל וחומר בהנוגע לרבותינו נשיאינו זי"ע שקבלת פרוטה מהם היא מקור לברכה.

וביחוד מנהג הוד כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א לחלק מטבעות ושטרי כסף לכל הבא, כדי שיהיו שלוחי מצוה לתתם (או את תמורתם) לצדקה, ובזה נמשכת הברכה לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות, שמלבד זיכוי הרבים במצות צדקה שהיא מצוה נעלה המקרבת את הגאולה, הנה עוד זאת שמקרבת יהודים לאביהם שבשמים בתשובה שלימה, ואף נעשו ניסים ומופתים רבים על ידי חלוקת מטבעות ושטרות אלו).

ודייקו רז"ל בלשונם – פרוטה, שבזה אין הכמות קובעת, כי אם ממי באה הפרוטה.

וכל זה נלמד מאיוב.

אלא שבענין ההטעמה מעין עולם הבא, לא הגיע למעלת האבות, כמבואר בתוספות ד"ה שלושה מס' בבא בתרא יז' ע"א.

מגודל צידקותו, הנה בכל פעם שבניו סיימו לעשות משתה, היה מקדשם ומקריב קרבנות בשביל כל אחד מהם, באומרו: "אולי חטאו בני וגו' בלבבם" בעת משתה היין[5].

ומזה נלמדה ההלכה בדבר תענית בה"ב לאחר כל חג.

כגודל צידקתו כן גודל יסוריו בנסיון שהועמד בו, ויסוריו שהיו גדולים ביותר, היו לשם דבר – יסורי איוב, ואף על פי כן מכיון שהיו אלה רק בגשמיות, כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה לפירוש איוב שאפילו יסורים של איוב ע' שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגהינום.

מפורסמת אימרתו בתפילתו: "רבונו של עולם בראת צדיקים בראת רשעים כו'"[6], ומבואר בתניא שאין הכונה בזה שבבריאתם נבראו צדיקים או רשעים, כי הרי אז לא מגיע לצדיקים שכר על צדקתם, ולרשעים עונש על עוונם, שהרי נבראו כאלה.

אלא הכונה היא, "בראת צדיקים" – שברא ה' אנשים בעלי נשמות גבוהות, המסוגלים לעמוד במדריגות הרוחניות והאהבה הגדולה לה' – של הצדיקים, ולעומתם "בראת רשעים" – שברא ה' אנשים עם נשמות נמוכות, שאינם מסוגלים למאוס ברע בתכלית ולבוא לידי אהבת ה' בתענוגים – להתענג על ה' מעין עולם הבא, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים, דהיינו, במחשבתם והרהורם לבד, כאשר ינסה יצרם לפתותם לדבר עבירה ח"ו, אבל הם מתגברים על יצרם וידחוהו בשתי ידים.

ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו, אלא שיש בהם יצר הרע כמו אצל הרשעים, אבל יהיו נלחמים תמיד ברע, להסיח רעתם מהם כדי לאכפיא לסטרא אחרא.

ולזאת נתן בהם כוחות להתגבר על היצר ולא לחטוא במעשיהם.

מקורות לעיון:

תניא פ"א פי"ד פכ"ז, לקו''ש ח"ד 1184 חי"ט 512.