אמרו חז"ל: "איזהו חכם הרואה את הנולד"[1].

הפירוש הפשוט למאמר חז"ל זה וענינו; שהחכם רואה וצופה בחכמתו את העתיד להיות, ומכלכל מעשיו בהתאם להתפתחויות האפשריות בעתיד.

אך תורת החסידות מגלה את המשמעות הרוחנית הטמונה במאמר זה, ויש בזה כמה ענינים וכדלהלן;

אינה דומה שמיעה לראיה[2], וההבדל ביניהם, כי הראיה מאמתת את המציאות הנראית, יותר מאשר את המציאות שאדם שמע אודותיה, ההתאמתות בלב הרואה היא לאין שיעור גדולה מההתאמתות בלב השומע בלבד.

והיינו, שהדבר הנראה בעינים, לעולם לא יוכחש, ואפילו לא יפלו בו שום ספיקות.

אך בדבר שאדם יודע רק על-פי השמועה בלבד, הנה, במשך הזמן – יתכן שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר אמיתיות הדבר, אם כתוצאה ממחשבה והתבוננות נוספת בנושא, או כתוצאה משמועה סותרת וכו'.

בדומה לדבר זה, קיים גם הבדל עצום בין מציאות הנתפסת באמונה (מלשון אמת) לבין מציאות המתקבלת כתוצאה ממסקנה שכלית בהבנה והשגה.

שכל האדם מוגבל ומוגדר (כי המופשט אינו נתפס בשכל), ולכן המסקנות שאדם מסיק עפ"י ההיגיון האנושי – אינן בטוחות כל כך, כי בהחלט יתכן שמחר יקום מדען מתקדם יותר, ויפריך את התיזה ההגיונית המקובלת היום.

אבל מציאות שאדם מאמין בו באמונה שלימה בעומק נפשו, לא בגלל הסתמכות על סברה שכלית מסויימת, אלא מתוך בטחון ותחושה פנימית בנפשו, הרי זה כאילו רואה את הדבר בעיניו.

נמצא, כי האמונה היא בחינת ראיה, ואילו השכל האנושי הוא בחינת שמיעה.

בכוחות הנפש נקראת האמונה בשם חכמה – נוטריקון של כח-מה – כח הביטול אל ה', וכח זה קיים בעצם הנשמה של כל יהודי, ואילו ההשגה השכלית שבנשמה נקראת בינה, והיא בחינת שמיעה כנ"ל, כמו שמצינו במקרא – בכמה מקומות – הבנה בלשון שמיעה[3].

ולזה כיונו חז"ל: "איזהו חכם הרואה", כי ראיה באלקות – ההתאמתות המוחלטת באלקות – היא ע"י כח החכמה שבנפש האלקית, שהיא הביטול, הדביקות והאמונה בה'.

ענין נוסף במשמעות מאמר חז"ל זה;

מי שהוא חכם, היינו, שמאירה בו בחינת חכמה שבנפש האלקית, שענינה כ"ח מ"ה הביטול להוי' והאמונה בו, כנ"ל, הרי זה "רואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'", ואיך כל ההויה – כל הנבראים – כולל הוא עצמו – בטלים אל ה'.

כי מאחר שהתהוות הנברא בדבר ה' הוא יש מאין, לכן בכדי שיתקיים, צריך דבר הוי' – שהוא הכח האלקי – לעמוד בו ולהוותו בכל רגע ממש, שאם יסתלק ח"ו הכח האלקי לשורשו – יחזור הנברא לאפסותו – כאילו לא נברא מלכתחילה, מאחר שהנברא מצד עצמו הוא אין, וכל התהוותו וקיומו כמציאות יש מהמצב של אין (יש מאין) – נובעת אך ורק מהכח האלקי.

וכאשר הנברא מרגיש שכל עצם קיומו – עומד בתלות מתמדת בקב"ה המהוה אותו בכל רגע מחדש (המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית), הריהו נכנע ובטל אל ה' בתכלית.

ולזה כיוונו חז"ל באמרם: איזהו חכם? כלומר מי הוא שנעשה חכם?

והתשובה היא: הרואה את הנולד! מי שרואה ומתבונן איך נולד ונברא כל נברא מהכח האלקי, ואיך הוא בטל אליו, וזה פועל גם בו עצמו את הביטול לה' – חכמה שבנפש.

מקורות לעיון:

תניא פמ"ג., לקו"ת במדבר בגד/ לקו"ש ח"א 6, סה''ש ה'תש"נ 633,

מקורות