מאמר הזוהר[1] ופירשו בתיקוני זהר שהכונה שמתחסד עם הקב"ה.

שגם עבודתו את ה' בבחינת "ועשה טוב" – בקיום התורה ומצותיה, היא רק כדי לעשות נחת-רוח לקב"ה, ליחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים, ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד – לרוות צמאון נפשו הצמאה לה'.

וכמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת תצא משל לזה; "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למפרק לון כו'". (כבן המשתדל לטובת הוריו משום שאוהבם יותר מעצמו, ואף יותר מנפשו רוחו ונשמתו כו' ומוסר נפשו למות בעדם – כדי להצילם).

ואף על פי שהוא לא יזכה ליהנות ולהתענג מהם ומקרבתם, שהרי מוסר נפשו למות. מכל מקום – טובת אביו ואמו לנגד עיניו.

כך גם החסיד האמיתי – טובת ה' ועשיית נחת רוח לו יתברך – לנגד עיניו תמיד, והיינו, לעשות לו יתברך – דירה בתחתונים, וזהו המניע היחידי בקרבו לעבודתו את ה', ולא בשביל הנאה אישית וסיפוק כלשהו, אפילו אם הוא סיפוק רוחני אלוקי.

מקורות לעיון:

תניא פ"י.