כל מה שקורה בעולם הוא רק טוב

האמונה האמיתית ביוצר בראשית היא להאמין שהבריאה היא יש מאין דהיינו מחכמתו ית' הנקראת בשם "אין" – שלגודל מדריגת הפשטתה, אינה מושגת לשום נברא.

ולפיכך, פעולת הבריאה היא בכל עת ובכל רגע – שתמיד מתהוים כל הברואים יש מאין – מחכמתו יתברך המחיה את הכל.

ומאחר שחכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מהעולם הבא, לכן אין רע יורד מלמעלה[1], וכל מה שנברא וכל מה שקורה בעולם – הוא רק טוב.

ואפילו הקליפות והסטרא אחרא שברא ה' – להיותו "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע"[2], הנה, גם עליהם נאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה"[3].

והיינו שגם הם נבראו לטובה , והטובה היא שיושמדו ברעתם ויהפכו לטוב, וזהו – "ליום רעה", שהרעה תתהפך ל"יום" ואור.

אלא מכיון שההתהוות כולה היא ע"י שם הוי"ה ב"ה, כי שם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש, לכן קיימות שתי אפשריות בהתהוות; התהוות ששרשה מאותיות י"ה של שם הוי"ה, והתהוות ששרשה מאותיות ו"ה של שם הוי"ה.

אותיות ו"ה מורות על המדריגה התחתונה של שם הוי"ה, והיא מצומצמת לפי ערך הנבראים, והיא הנקראת בשם "עלמא דאתגליא".

כי מאחר שהיא מצומצמת – הריהי באה בהשגת הנבראים, וההתהוות וההשפעה ממדריגת ו"ה – הוא בטוב הנראה והננלה והוא מהחיצוניות בלבד של שם הוי"ה ב"ה.

אבל אותיות י"ה מורות על הדרגה העליונה והנעלמת של שם הוי"ה, והיא הנקראת בשם "עלמא דאתכסיא", וכנ"ל, שמרוב גודל הפשטתה היא נסתרת ואינה מושגת כלל לשום נברא, לכן בהתהוות וההשפעה שממדריגה זו לא רואים את החיים הטוב והעונג, והם מוסתרים עד שנדמה לאדם כי הם רע ויסורים, אעפ"י שבאמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב.

הדוגמא לזה היא פרשת התוכחה שבתורה, שבאמת בפנימיותן הן ברכות נעלות ביותר, אך לגודל מעלתן – אינן מתגלות אלא באופן של תוכחה.

וכמו שכתוב: "את אשר יאהב ה' יוכיח"[4], וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו כדי לחנכו ולהעמידו בקרן אורה – לטוב לו כל הימים, וגם כשמכה את בנו בשבט לשונו הרי זו תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, וכמאמר החכם מכל האדם: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר"[5].

והיינו, שלא רק הכונה והמטרה של המוכיח היא לטובה, אלא גם התוצאה היא טובה אמיתית – למקבל התוכחה.

והנה, במשל האב המכה בנו יש עדיין חיסרון.

כי אם אמנם כונת האב היא לטובה, ואף התוצאה היא טובה ומועילה, אבל מכל מקום האמצעי שבו משתמש אב – הוא רע, שהיא ההכאה בשבט ויסורי הבן.

אבל בנמשל – השפעת אבינו שבשמים גם ההשפעה מעלמא דאתכסיא, היא השפעה טובה מאד, אדרבה, קרבת ה' בהשפעה זו היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ, כי שם – במדריגת י"ה – חביון עוזו, ויושב בסתר עליון, רק שנראית ונדמית לרע ויסורים אבל אין זה אמת, ולכן ניתן להפוך את היסורים לטוב הנראה והנגלה, בדרכים דלהלן;

איך נהפוך את היסורים לטוב הנראה והנגלה?

א. "לקבולי בשמחה"

והיינו, לקבל את היסורים באהבה ובשמחה, ולברך את הקב"ה עליהם, כשם שמברך את ה' על רוב טובה שמשפיע לו.

והשמחה היא בגלל אהבתו את קרבת ה' יותר מאהבתו את חיי העולם הזה, ומאחר שהיסורים באים ומושפעים ממדריגה א־לקית גבוהה (י"ה), הוא שמח בהם על־אף המחיר שמשלם בקבלת יסורים.

התוצאה של התנהגות זו תגרום שלעתיד לבוא יתהפכו היסורים לטוב אמיתי עצום.

וזאת כאשר "יוציא ה' חמה מנרתיקה"[6] ־ שיתגלה שם הוי"ה מכיסויו, ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו.

וכמאמר רז"ל[7]: "הנעלבין ואינן עולבים וכו' ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

אך דרך זו עדיין אינה מספקת, משום שהתגלות הטוב תהיה רק לעתיד לבוא, ובינתיים הוא סובל רח"ל.

ב. יפשפש במעשיו

כאשר האדם המתיסר – יפשפש במעשיו, וימצא לו עונות הצריכין מירוק ביסורים בכדי לקנח לכלוך החטאים מעל נפשו.

ויתבונן ויראה לעין גודל אהבת ה' יתברך אליו בזה שהמלך הגדול והנורא רוחץ בכבודו. ובעצמו את צואת בנו יחידו מרוב אהבתו אליו, וכמו שכתוב: "אם רחץ א-דני צאת בנות ציון"[8] – הן נשמות ישראל הנקראות "בנות ציון".

אזי כמים הפנים אל הפנים – תתעורר בלבו אהבה גדולה אל אביו שבשמים הרחמן הצדיק והחסיד, ואז גם ה' יתן הטוב ויאר פניו אליו בבחינת אהבה מגולה אשר היתה תחילה מלובשת ומוסתרת בתוכחת מגולה, ויתהפכו היסורים לחסדים מיד.

אלא שגם בדרך זו קיים חיסרון, מאחר שהיא מחייבת ריבוי התבוננות בטוב הא־לקי עד שיבוא לאהבת ה', אשר תעורר את אהבת ה' אליו ותבטל את היסורים.

ג. עמידה בנסיון

היסורים הבאים על האדם מלמעלה מעמידים בנסיון קשה את מידת הנאמנות של האדם אל ה'.

וכמו האב המעמיד בנסיון את בנו יחידו בכך שמסתתר ממנו ומונע השפעתו הטובה ממנו, והמטרה היא בשתים:

1. לבחון את מידה הקשר והנאמנות של הבן, האם יחפש הבן את אביו ויצפה רק להשפעתו, או שיתיאש מהר וילך לרעות בשדות זרים.

2. לחזק את הגעגועים והקשר הנפשי של הבן אל אביו.

כך "מנסה ה' א-לקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' א־לקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם"[9].

ושני פירושים בזה כנ"ל; "לדעת" – שה' ידע הישכם אוהבים וגו'.

ו"לדעת" ־ שהאדם יבוא לבחינת דעת בא־לקות.

וכאשר האדם עומד בנסיון כראוי מיד מתגלה אבינו שבשמים מהסתרו, מתבטלים כל היסורים ומתהפכים לטוב גם בלי ריבוי התבוננות המביאה לאהבת ה' וכו', מאחר שמטרת היסורים כבר מוצתה, ואין עוד צורך ביסורים.

אך מכל מקום נדרשת עבודה קשה של עמידה בנסיון.

אבל כאשר לומדים פנימיות התורה והולכים בדרכיה, הרי זו הדרך הישרה והקלה לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא וכל הקללות נהפכות לברכות בטוב הנראה והנגלה.

מקורות לעיון:

תניא פרק כו, אגה"ק סימן כב, יא, לקו"ת ויקרא דף מח ע"א, לקו"ש ח"א 283, חכ"ג 158