מהי משמעות אסור ומותר במעשי האדם?

האסור והמותר במעשי האדם, כפי שציונו הקב״ה בתורתו, הנה, הדברים האסורים הם אלו האסורים וקשורים בידי הקליפות וסטרא אחרא – כמו אסירים בבית הסוהר.

ולכן האדם מנוע – במצות ה׳ – מלעשותם או מלהשתמש בהם.

ואילו הדברים המותרים, אעפ״י שגם הם מתחום הקליפה, אבל מותרים ופתוחים הם –

שאינם קשורים (מלשון התרת הקשר), ויכולים לעלות מרשות הקליפה אל הקדושה.

ולכן אין האדם מנוע מלעשותם, ובלבד שאכן יעשם לשם שמים ויעלה אותם אל הקדושה.

וביאור הענין כדלהלן – ובהקדמה:

כל הבריאה כולה שברא הקב״ה, מתחלקת לשניים: א) סטרא דקדושה (צד הקדושה).

ב) סטרא אחרא (הצד האחר שאינו קדושה).

סטרא דקדושה

צד הקדושה אינו אלא מה שנמשך ומקבל חיותו מהחכמה שבאצילות, הנקראת קודש העליון, והוא בטל במציאות באור אין-סוף המלובש בו – בבחינת פנימיות רצונו יתברך, ולכן כל מה שמתאים לרצון ה׳ המלובש בתורה, שיש בו השראה והמשכה מקדושתו של הקב״ה, שהיא פנימיות חכמתו ורצונו יתברך – נקרא בשם ״קדושה״ – בלשון נקבה, שמקבלת מבחינת קודש העליון, היא חכמה דאצילות כנ״ל.

בעולם הזה – הם כל הדצח״מ שבקדושה וכל המעשים דיבורים ומחשבות של תרי״ג מצוות התורה.

סטרא אחרא

הסטרא-אחרא הם אלו המקבלים חיותם מהקליפות הטמאות שהם היפך הקדושה, והם נמשכים מבחינת אחוריים דקדושה (ע״ע), שיורדת השפעת הקדושה ומצטמצמת ומתלבשת בקליפה, עם כל המשתמע מכך.

ולכן כל המעשים הנעשים תחת השמש אשר הכל הבל ורעות רוח, וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה׳ המה, ואינם לרצונו ולעבודתו, ובודאי המחשבה דיבור ומעשה המנוגדים לגמרי לרצון ה׳ (שס״ה לא־תעשה), הם אלו הנמשכים מהקליפה ונקראים סטרא אחרא.

ולכן נקרא העולם הזה בכללו – עולם הקליפות וסטרא אחרא, וכל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו.

אלא שבמחשבות דיבורים ומעשים הנ״ל שמצד הסטרא-אחרא, יש בהם שני סוגים (בהתאם לשני הסוגים שבקליפה):

א) דברים מותרים – שאינם אסורים וקשורים בידי הקליפה.

ב) דברים אסורים – הנתונים במאסר בידי הקליפות.

דברים מותרים

דברים המותרים יש שהם בסוג הדומם ויש שהם בצומח או בחי והמדבר, והם כל הבהמות וחיות ועופות ודגים – הטהורים ומותרים באכילה, וכן כל הדברים בסוג הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן כל פעולות האדם במעשה, דיבור או מחשבה, שאינם אסורים מהתורה, אלא שאין בהם שום מצוה ואינם לשם שמים, ונעשים רק מצד רצון הגוף וחפצו ותאותו, או שנעשים באופן סתמי בלי כונה או מניע מסוים.

כל אלו מקבלים חיותם וקיומם על ידי קליפת נוגה.

דברים אסורים

דברים האסורים, אף אלו – יש שהם בסוג הצומח ויש בסוג החי או המדבר, והם כל המאכלות האסורות מהצומח, כמו ערלה וכלאי הכרם וכו׳, וכל בעלי־חיים הטמאים ואסורים באכילה, וכן כל פעולות האדם שאסרה עלינו התורה במעשה דיבור ומחשבה, והם שס״ה מצות "לא תעשה״ וענפיהן – מדאורייתא, שנאסר בתורה במפורש, וגם מדרבנן – שגזרו חז״ל שלא לעשות, מאיזו סיבה שתהיה.

כל אלו מקבלים חיותם וקיומם על ידי ג׳ קליפות הטמאות לגמרי.

אך הנבראים שמתחום הדומם, אין בהם כאלו שמקבלים חיותם מג׳ קליפות הטמאות לגמרי – שאסורים מטבע ברייתם, אלא שהאדם החוטא יכול להטיל עליהם איסור – בהקצותו אותם לדבר עבירה.

ועל פי הקדמה זו יובן ענין האיסור וההיתר:

נבראים אשר נבראו – ומקבלים חיותם – באמצעות שלוש קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל, והם כל מה שנצטווינו בתורה בגדר "לא תעשה״ – כנ״ל, כגון; מאכלות אסורות, ביאות אסורות וכדו', נקראים איסור, מלשון ״אסיר״, דהיינו שהם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם לקדושה – אפילו אם משתמשים בהם לדבר מצוה.

ואפילו אם אכל את המאכל האסור בשוגג, והתכוון באכילתו – לשם שמים, ואף קיים בפועל מצוה ממצות ה׳ – בכח אכילה זו. מכל מקום אינם עולים מהקליפה, ואינם מתקדשים.

רק בשני אופנים ישתחררו ויתעלו האיסורים ממאסרם בידי ג׳ הקליפות הטמאות לגמרי;

1) כאשר יבוא יומם, בעת הגאולה השלימה, ויבולע המות לנצח, וכמו שכתוב: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״[1].

2) כאשר ישוב האדם בתשובה מאהבה רבה – מדבר האיסור שנכשל בו, שאז זדונות נעשו לו כזכויות, והאיסור יוצא ממאסרו, ומתהפך לטוב.

(אולי ניתן להבין זאת בדרך אפשר, עפ״י מאמר חז״ל: הפה שאסר הוא הפה שהתיר[2], ולכן רק הקב״ה יתיר לעתיד לבוא את האיסור ממאסרו ע״י שיעביר ויבטל את רוח הטומאה מן הארץ,

וכן גם תשובה מאהבה רבה, מכיון שנובעת מעצם הנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, יש בה את כח הקב״ה להתיר ולהפוך זדונות – איסור – לזכויות).

לעומת כל הנ״ל, קיימים נבראים אשר נבראו באמצעות קליפת נוגה, שהיא תערובת טוב ורע, ואלו הנקראים דברי היתר.

וזאת משום שאף על פי שגם הם מצד הקליפה, אבל הם ״מותרים״ – ואינם קשורים בידי הקליפות, שאפשר להוציאם ולהעלותם מתחום הקליפה אל הקדושה, ו״הותרו למלאכת שמים" משום היותם "טהורים ומותרים בפיך״.

והם כל מה שאין בו צד איסור, לא שרש ולא ענף משס״ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, אבל עם זאת – עדיין אינם מצות ה׳, ואפילו לא לשם מצוה.

על פי זה אפשר להבין את דברי אדמו"ר הזקן לחסידים הראשונים בבואם אליו בפעם הראשונה: ״מה שאסור – אסור, ומה שמותר – מיותר״.

כי האסור והמותר – שניהם מתחום הקליפה והסטרא האחרא, אלא בעוד שדברי איסור קשורים וכבולים בקליפות, ואין אפשרות לנתקם מהם – באופן רגיל,

הנה, דברי היתר – גם בהיותם בתוך הקליפה וסטרא אחרא – הם מותרים ופתוחים, וניתן לשחררם ולהעלותם לקדושה.

אך כל זמן שאין האדם מעלה אותם לקדושה הריהם מיותרים.

גם בדברים המותרים עצמם – ישנם שני אופנים:

1) אם היא פעולה לצורך הגוף וחיותו ממש, אלא שלא נעשה לשם שמים, הרי היא נמשכת מקליפת נוגה.

2) אם היא פעולה לשם תאות נפשו, הנעשית בניגוד למצוות ״והתקדישתם והייתם קדושים״[3] שאמרו חז״ל: קדש עצמך במותר לך[4] הריהו יורד – באופן זמני – עם דברי תאוותיו אל דרגת ג׳ קליפות הטמאות לגמרי, ונטמא כמו בדברי איסור ממש.

ומכל מקום בשני האופנים נקרא בשם ״היתר". משום שגם בהיותו שרוי בתחום הקליפות, ואפילו בג׳ קליפות הטמאות – הריהו "מותר" שאינו קשור שם, וחפשי לצאת משם ולעלות לתחום הקדושה אם ירצה האדם לשוב לעבודת ה׳. שאינו קשור ואסור כאסיר בידי הקליפות.

כי גם דברי התאוה שיורדים זמנית לתחום ג׳ הקליפות הטמאות, הנה מכיון שהימצאות דבר התאוה בתחום שלש הקליפות נוצרה מכח תאות האדם, ולא מצד טבע הבריאה, לכן אחר-כך, על־ידי פעולה מתאימה של האדם למען העלתם לקדושה, כגון שחזר בו וקיים מצוה באמצעות דברי ההיתר שצרף, כמו בכח האכילה שאכל וכו׳ – לשם שמים, אכן הם חוזרים ועולים אל הקדושה.

יתר על כן, גם כל העצמים בתחום הדומם האסורים בהנאה, כמו חומר שהוקצה לעבודה זרה וכדומה שהם בכלל דברים האסורים, הנה מכיון שחיותם וקיומם מצד טבע הבריאה אינו ע״י ג׳ קליפות הטמאות לגמרי, אלא מקליפת נוגה כנ״ל, ואיסורם בידי ג׳ הקליפות נובע רק ממעשה האדם שהקצהו לעבודה זרה, לכן קיימת אפשרות לבטל את האיסור שחל עליהם, ולהעלותם לקדושה.

מקורות לעיון:

תניא פ״ו פ״ז. פ״ח. פי״ט, אגה״ק כו.