שיר השירים קדש קדשים

בניגוד לכל התנ"ך שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שיר השירים הוא הספר היחידי שאין להבינו כפשוטו. רמת קדושתו גבוהה כל כך עד שאמר עליו רבי עקיבא, שאין העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים.

ומי לנו גדול מרבי עקיבא שכל ימיו השתוקק לקיים מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך", והתפלל, מתי יבוא לידי ואקיימנו? התנא שנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום, ושסיפור אהבתו לרחל בת כלבא שבוע הוא מופת לרבים, רואה בסיפור האהבה שבין שלמה לשולמית בשיר השירים קדושה מיוחדת.

על שיר השירים שחיבר שלמה המלך בחכמתו, אמרו חז"ל, שכל שלמה האמור בשיר השירים קדש. שלמה הוא מלך שהשלום שלו.

ועל המבאר שיר השירים כפשוטו ורואה בה אהבה חושנית, נאמר שמחלל קדושתו וכופר בתורה שבעל פה. אם כן, מהי המשמעות הרעיונית העמוקה שמאחורי הסיפור על שלמה ושולמית?

שיר השירים כמשל

שיר השירים הוא משל המתאר את שולמית, נערה הבאה בקשרי השידוכין עם חתנה שלמה. או (לפירוש אחר) אשה במצב שבעלה התרחק ממנה ועזבה. ובשני המקרים רואים את עוצמת הגעגועים של האשה שולמית לחתנה (בעלה) שלמה. כאשר חתנה (בעלה) שלמה מנחם אותה באומרו שהוא עתיד לחזור אליה.

ואכן בשיר השירים מתגלה אהבה זכה וברה המתנהלת בקדושה ובטהרה. שכן הרעיה שולמית מביאה את דודה שלמה לבית אמה כמנהג הבנות הכשרות. הכל על פי תורה באופן הראוי והמותר ועל דעת המשפחה.

הרעיה חולת אהבה

אולם עם כל היופי והטוהר שבקשר שבין שלמה לשולמית יש רגעים קשים לרעיה שולמית. החתן (הבעל) שלמה בא לבקר את כלתו אשתו שולמית, אולם שולמית לא הזדרזה לפתוח לו את הדלת. וכך הלך שלמה כלעומת שבא. וברגע שתפסה שולמית את טעותה, היא מזדרזת ורצה לקרוא לו. אולם שומרי העיר מכים ופוצעים אותה. וכאשר היא מוטלת על הרצפה מוכה ופצועה, היא פוגשת את בנות ירושלים ומבקשת את עזרתן למצוא את דודה שלמה, ואומרת להן: השבעתי אתכם, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו? שחולת אהבה אני.

אכן, הרעיה שולמית שסרבה לבעלה שלמה, גורמת לו להתחמק ממנה. הוא עזב אותה וכבר נמצא בריחוק מקום. הוא מרבה להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, משוטט בהרים, מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות… ורועה בגנים. עכשיו שולמית עמוסה ביסורי געגועים קשים עד כדי חולי, וכפי שהיא מעידה על עצמה "חולת אהבה אני".

סביר שגם שלמה מתגעגע אליה. שהרי גם שלמה מדבר בהערכה גדולה לרעייתו שולמית היפה, הגבוהה כתמר, ששערה וגון פניה שחורים כעדר עיזים וכעדר הרחלים, שמתוך פניה ניבטים שיניה הלבנות שכולן מתאימות. ואף תנועותיה וצעדיה מלאים חן ו"מה יפו בנעלים". נוסף על כך, היא עשירה "בת נדיב". המרבה להתבשם בבשמים יקרים. למשפחתה הרבה כרמים וגם לה כרם משלה.

נוסף על כך, שולמית אחות צייתנית הנשמעת לציווי אחיה לנטור כרמיהם. הם מתייחסים אליה כאל ילדה קטנה שטרם בגרה, ואינם יודעים איזו הפתעה מצפה להם, שאחותם זו הקטנה כבר פגשה את דודה שלמה ונקשרה אליו בחבלי עבותות אהבה. תוך זמן קצר יבינו, שעליהם להכין את צורכי אחותם שהגיעה שעתה להינשא, וכאחים מסורים הם מציעים לה טירת כסף.

ובינתים אהבתה השקטה והתמה של הרעיה שולמית מתעצמת לסערת רגשות חזקה. ולה רק משאלה אחת. היא רוצה לפגוש את דודה. בעצתו היא יוצאת בעקבי הצאן כדי למצוא אותו. כך בונים בני הזוג קשר אידיאלי של יחסי אהבה עמוקים כאשר שמאל דוחה וימין מקרבת.

הנמשל של שיר השירים

אם כן, אין לפרש את שיר השירים כפשוטו, אף שחיי איש ואשתו הנעשים בקדושה הם דבר נעלה ביותר.

ואמנם כל החיים הם כמשל כדי ללמוד על דברים נעלים ביותר, ובודאי שגם אהבה זו המתוארת בשיר השירים כאהבת בשר ודם היא בעצם משל לאהבה הנעלית שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. וכשם שכל שלמה בשיר השירים הוא קודש, גם שולמית היא קודש, שמסמלת את כנסת ישראל. לכן דוקא בעיון בשיר השירים נדרשת מאתנו התבוננות עמוקה במיוחד, שאינה כפשוטה.

ה' בחר בעם ישראל וכרת עמהם ברית הדומה לברית נישואין בין איש לאשתו. לכן המשילו הנביאים את אהבת ה' וישראל לאהבה בין איש לאשה. והגדיל לעשות הרמב"ם בהלכות תשובה, שהגדיר את אהבת ה' – אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שנפש האדם קשורה באהבת ה' והוא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו מתפנית מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד. וכלשון שלמה דרך משל בשיר השירים: "כי חולת אהבה אני", וכל שיר השירים הוא משל לזה.

גם על פי הקבלה, מאחר שכל העולמות נפרדו ונתרחקו ממקורם, כל הנבראים משתוקקים לשוב ולדבוק בבוראם – בצור מחצבתם.

נכון שמצד גופו ונפשו הבהמית תאוות האדם גלויות יותר ומרחיקות את האדם מתשוקתו האמיתית. לכאורה, בני אדם מתאוים לעושר, לכבוד ולשאר תענוגים גשמיים. אולם בכל אדם חבוי בכח תענוג אמיתי נפלא מצד הנפש האלוקית, אותו עליו לגלות. וכאשר הוא מגלה אותו הוא רוצה רק אותו. הוא חפץ לדבוק בה' ולהתאחד עמו, רצונו להחכים בתורה ולהרבות ביראה וענוה. וכך הנשמה האלוקית הכלואה בגוף האדם משתוקקת להתכלל עם דודה הקב"ה. תשוקה נסתרת וחבויה בכל אדם שיש להעלותה ממעמקי הנפש ולגלותה.

לכן אין פלא ששלושת השמות בשיר השירים שכולו משל על זה הם: "שלמה" "שולמית" ו"ירושלים" ששורש אחד להם – שלם – המעיד על שלמות הקשר בין יהודי לבוראו.

השבעתי אתכם, בנות ירושלים! אם תמצאו את דודי – מה תגידו לו? שחולת אהבה אני

זהו המצב של עם ישראל בגלות שהחמיץ את קריאתו של הקדוש ברוך הוא (קול דודי דופק) ועם ישראל סובלים מן הגויים המכים בהם, ונהרגים על קידוש ה'. הם מבולבלים מצער הגלות, וגם כאשר הם ישנים אין להם מנוחה כי ליבם ער מציפיה וגעגועים לגאולה. והקדוש ברוך הוא אף שחפץ ביקרם, מסתיר פניו מהם. ובלית ברירה הם מחפשים דרכים ליצור קשר עמו ולהודיעו, שכבר קצה נפשם בגלות הארוכה רווית הסבל. וכאשר "בנות ירושלים" הם הגויים – האויבים מבחוץ וכוחות הנפש השליליים – האויבים מבית (הגוי אשר בקרבך) שואלים את שולמית היא כנסת ישראל: "אנה הלך דודך" שלמה, מלך שהשלום שלו. עם ישראל עונה מתוך אמונה וביטחון ושמחה בצידו: דודי ירד לגנו… לרעות בגנים. עם ישראל יודע שהקדוש ברוך הוא מביט עליהם מלמעלה (על "היושבת בגנים"), על העוסקים בלימוד תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והוא הולך עם פמלייה של מלאכי השרת לשמוע את קולם (חברים מקשיבים לקולך). ועם ישראל מצידם משתדלים ומתאמצים לשוב אל ה' וקוראים אליו בתחנונים: "משכני אחריך נרוצה". אנא עזור נא לנו, כי אין כח לעשות את העבודה בעצמנו.

לעתיד לבא, ביום ה' הגדול כאשר הקב"ה יתגלה (אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?) יעידו הגויים שכל היסורים שלנו היו בגלל אהבת ה' שלנו.

ובעצם אין להתפעל מן הגויים, כי "לאומים יהגו ריק". אולם ה' חפץ לקדש את שמו בעולם, עד שיכירו וידעו כל יושבי תבל שה' הוא האלוקים ואנחנו ישראל עמו. ועוד יאמרו בגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו.