חידון מתוך הספר "שאל בנך ויגדך" לפרשת בשלח

1. יג, יז: ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.

מהו ההבדל במשמעות בין שָׁלַח — בבנין קל, לבין שִׁלַּח — בבניין פיעל?

2. איזו מלה עברית בפרשתנו מתורגמת ע״י אונקלוס במלה הארמית מְזָרְזִין, ומהי משמעותה המדוייקת של מלה זו?

3. יג, כב: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. לֹא יָמִישׁ:

אונקלוס: לא עָדֵי עמודא דעננא ביממא…

רש״י: הקב״ה.

ראב״ע הארון: פועל יוצא.

מי מבין שלושת הפרשנים הנ״ל חלוק על שני חבריו, ובמה?

4. כנ״ל:

א. יומם — מה ההבדל במשמעות בין יום לבין יוֹמָם?

ב. המוכרות לן צורות נוספות, שבהן סופית ם משמשת במשמעות זו?

5. יד, יא: ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה־זֹּאת עשית לָּנוּ להוציאנו ממצרים. מה טיבם של הדגשים במלה זֹּאת ובמלה לָּנוּ?

6. טו, י: נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים.

מנחות נג.: …אדירים אלו המצרים דכתיב צללו כעופרת במים אדירים.

ספורנו, ד״ה אדירים: שרים וראשי עם צללו כעופרת במים.

רשב״ם: במימות שהן אדירים.

א. מיהו הפרשן החריג בענייננו ובמה?

ב. איזו דעה עולה בקנה אחד עם טעמי המקרא?

7. טו, יג: נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. מה פירוש המלה ״זוּ״?

8. טו, טז: תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך יִדְּמוּ כאבן עד יעבר עמך ה׳ עד יעבר עם זו קנית.

מדוע מצריך הפועל, יִדְּמוּ את מלת היחס כ (כאבן)? במה שונה פועל זה מחברו המצריך את מלת היחס ל [למשל: לעמורה דמינו (ישעיהו א, ט), זאת קומתך דמתה לתמר (שיה״ש ז, ח)]?

9. טז, ה: והיה ביום הַשִּׁשִּׁי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום.

מה פשר הדגש השני במלה: הַשִּׁשִּׁי?

10. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!

א. נימוסים, מנהגים מקובלים, התנהגות נאה ומתוך כבוד.

ב. נתן בליבו תוקף ועקשנות (________ את ________ ).

ג. נשתנתה דעתו, התחרט.

ד. הסתכל למרחוק (________ את ________ ).

ה. חזר למצבו הרגיל, החלים, הבריא (________ ל________ ).

התשובות

ו. שָׁלַח = מינה מישהו לתפקיד של שליח: הפועל היוצא מעובדה זו הוא חובתו של השליח לחזור לשולחו ולדווח לו את תוצאות השליחות.

לעומת זאת, שִׁלַּח משמעו: אִפְשֵׁר ללכת, פטר, שחרר (וראה ברש״י לבראשית ח, ז, ד״ה וִישַׁלַּח).

2. המלה היא חֲמֻשִּׁים (יג, ח).

משמעותה הכללית של זְרָזִין היא מזוינים, וכן פירש רש״י. בארמית, המשמעות הבסיסית של השורש זרז הוא חגר, הוכחה לכך ניתן למצוא בחלק מהמקומות, שבהם מתרגם אונקלוס את השורש הזה:

א. בראשית ג, ז: חֲגֹרֹת — זְרָזִין.

ב. שמות כט, ט: וְחָגַרְתָּ — וּתְזָרֵיז.

ג. דברים א, מא: וַתַּחְגְּרוּ ־ וְזָרֵיזְתּוּן.

וכן התרגום הארמי לישעיהו טו, יד: חֲלֻצֵי מואב (חֲלָצָיִם = מקום החגורה) = מְזָרְזֵי מואב.

הד להשפעת הארמית על לשון חכמים ניתן למצוא במשנה, מסכת כלים, פרק כג משנה ב: אלו טמאין משום מרכב: זריז האשקלוני וכו'. המלה ״זריז״ בעניין זה מכוונת לחגורה רחבה, שחובשים בה את החמור.

הקשר בין חגר לבין מזוין מזכיר קשר דומה בין חלוץ לבין היוצאים להילחם — חלוצי הצבא, וכן קשר נוסף בין חמוש (חֹמֶשׁ — מקום החלצים. המקום הרך בגוף בין הצלעות לבין הירך) לבין הלוחם. כיוצא בזה הזיקה שבין אזור (= חגורה) לבין הלוחם, כגון (תהילים יח, מ) ותאזרני חיל למלחמה.

3. אונקלוס חולק על רש״י ועל ראב״ע. לדידו משמש הפועל ״יָמִישׁ״ בבנין קל (כמו למשל, שם-ישים) כך ש״עמוד הענן״ הוא נושא המשפט.

רש״י וראב״ע סבורים, ש״ימיש״ נטוי בבנין הפעיל, נושא המשפט הוא ה', המוזכר בפסוק שלפני כן, ו״עמוד הענן״ הוא המושא הישיר.

4. א. תוספת האות מ בסוף מלה עשוייה לציין אדברביאליות, דהיינו את תיאור הפועל. בהתאם לכך, יומם = ביום (תיאור זמן).

ב. אמנם = באמת (תיאור אופן).

ריקם = במצב של ריק (תיאור מצב).

חנם = בחן, בחסד, ללא בקשת תמורה (תיאור אופן).

5. הדגש במלה זֹּאת קרוי ״דְּחִיק״ — כינוי לדגש החזק הבא בראש מלה המחוברת במקף למלה שלפניה, כגון מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים (תהילים קלג, א).

הדגש במלה לָּנוּ קרוי "אָתֵי מֵרַחִיק" (= ״בא מרחוק״). זהו דגש חזק הבא בראש מלה זעירה או מלעילית, אם המלה שלפניה היא מלעיל ומסתיימת ב־ֶה או ב־ָה או ב־ךָ או ב־תָ — ואין שתי המלים מחוברות במקף, כגון: חלילָה לּך, (בראשית יח, כה) שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהלים סה יט).

6. א. רשב״ם הוא החריג, שכן לפי פירושו המלה ״אדירים״ היא לוואי למים (כלומר: המים הם אדירים), ואילו לדעת הפרשנים האחרים, ״אדירים״ הוא נושא המשפט, המתאים לנשוא — צללו [האדירים (= המצרים) צללו כעופרת].

ב. טעמי המקרא מסייעים לדברי הגמרא ולפרשנותו של ספורנו — צללו כעופרת במים אדירים — טעם מפסיק במלה מים, כך שלא ייתכן ש״אדירים״ נלווית ל״מים״!

7. זוּ = אֲשֶׁר, וכן ״עם זוּ יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיהו מג, כא) – עם אשר יצרתי לי יספר את תהלתי.

8. אל תדמה בנפשך, ששורשו של ידמו הוא דמה, אלא דמם.

אשר על כן יש להגות היטב את הדגש החזק כעיצור ד וכן להניע את השווא המתלווה אליו כשווא נע.

9. הדגש השני במלה הַשִּׁשִּׁי הוא דגש משלים, הווי אומר, דגש שהינו בבחינת ״זכר לחורבן״ לעיצור שנשמט. עיצור זה אין להכירו עוד מן הלשון העברית, אך נחשף בשפות שמיות אחרות כגון באוגריתית ובערבית. באוגריתית הצורה ״סִדְס״ משמעה שש (ס-ש מתחלפות). בעברית העיצור השורשי ד הידמה הידמות מלאה לשכנו ש.

כיו״ב בשפה הערבית, סַאדִס, שפירושה ״שִׁשִּׁי״, מגלה בעליל את העיצור ד, שהוא, בעצם, ע׳ השורש.

10. א. דרך ארץ (יג, יז).

ב. חיזק את ליבו (יד, ד).

ג. נהפך לבבו (יד, ה).

ד. נשא את עיניו (יד, י).

ה. שב לאיתנו(יד, כז).