חידון לפרשת יתרו מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

ו. יח, ט: וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד מצרים.

רש״י, ד״ה ויחד יתרו: וישמח יתרו זהו פשוטו, ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על איבוד מצרים וכו'.

א. מהו שורש וַיִּחַדְּ ע״פ פשוטו ומהו – לפי מדרשו?

ב. לפי מדרשו, מהי האחיזה הלשונית שלו בפועל ויחד?

ג. כיצד אפשר עוד להסביר את הדגש בעיצור ד?

2. יח, יא, יז: עַתָּה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם.

ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אַתָּה עושה.

מה פשר הדגשים במלים ־ עַתָּה ואַתָּה.

3. יט, ב: ויסעו מֵרְפִידִים וכו'.

תנועת הצירי באות מ (במקום חיריק – מ-) תלויה ב:

א. שמות מקומות.

ב. קרבתה לשווא.

ג. קרבתה לעיצור גרוני.

ד. שכנותה לשורש נסע.

4. יט, ח: ויענו כָל העם יחדו ויאמרו כָּל אשר דבר ה׳ נעשה וַיָּשֶׁב משה את דברי העם אל ה׳.

א. מדוע העיצור כ ״פוסח על שתי הסעיפים״: פעם אחת ללא דגש קל, ופעם שניה בדגש?

ב. בפסוק ה בפרקנו, הפותח במלים ״ועתה אם שמוע תשמעו בקלי…״ דגוש העיצור ב, בניגוד ל – ויענו כל… בפסוק ח, שבו ה־כ רפויה.

התוכל לדון אותה ל-כ זכות…?

5. כנ״ל: הבא שלוש הוכחות לכך, שההטעמה במלה וַיָּשֶׁב היא מלעילית.

6. יט, יח: והר סיני עָשַׁן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש ויעל עשנו כְּעֶשֶׁן הכבשן ויחרד כל ההר מאד.

הבחן בין עָשַׁן לבין עֶשֶׁן, הן מבחינת חלקי הדיבר והן מבחינת חלקי המשפט.

7. האם יש הבדל בין קריאת עשרת הדיברות בטעם תחתון לבין זו שבטעם עליון, פרט לטעמי המקרא ולציון סוף הפסוק?

8. א. טז, כו: ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו.

ב. כ, ט: ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך וכו'.

היש הבדל תחבירי בין שני המבעים המודגשים?

9. להלן הגדרות למלים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!

א. רגז (בייחוד רוגז פנימי מאופק).

ב. תודה לא-ל, השבח לה׳.

ג. זריז, רב פעלים.

התשובות

ו. א. על פי פשוטו, השורש הוא חדה, ואילו על פי מדרשו, השורש הוא חדד.

ב. נראה, שיש לבעל המדרש אחיזה לשונית – דגש באות ד (וַיִּחַדְּ), המצביע על הכפולים (חדד) – אולם בדרך כלל בלשוננו בגזרת הכפולים אין דגש הוא בל' הפועל, כי אינה מלווה בתנועה (כגון: וַיִּדַּל, יִסֹּב, וַיָּחָם).

ג. …ואולי הוא על משקל וַיִּפְתְּ בסתר לבי (איוב לא, בז), וַיִּשְׁבְּ ממנו שבי (במדבר כא, א), רק נפתח (= מונע בפתח) החי״ת בעבור שהוא מן אות הגרון, ונשאר הדל״ת דגוש כאשר היה ( = כמו שהיה בצורתו המלאה – יֶחְדּה). [אבן עזרא]

2. הדגשים במלים עַתָּה ואַתָּה הינם דגשים משלימים, דהיינו, הם בבחינת ״יד ושם״ לעיצור השורשי נ שהידמה הידמות מלאה לת. כך סבור גם ראב״ע בפירושו לקוהלת ט, יא: …וכן הוא ענת [עזרא ד, י] וכן בלשון ארמית וכעת – וכענת, ודגש תי״ו עִתּוֹ להתבלע הנו״ן… ונו״ן ״אני״ במילת ״אתה״ (וכן ״חטים״) ושניהם נראים בארמית (=אַנְתְּ).

3. ג – תנועת הצירה באות מֵ – תלויה בקירבתה לעיצור גרוני; הניקוד הרגיל של מ המוצא הוא בחיריק – מִ ודגש חזק אחריו, (תמורת נשילת נ של המלה מן), כגון מִיַּד (יח, ט). היות ש-ר הגרונית אינה ״סובלת״ דגש חזק, הוא יישמט, ותמורתו יבוא תשלום דגש – מֵ.

א. המלה כל השנייה דגושה בדגש קל בראש המלה בהתאם לאורחה ורבעה, בעוד שכל הראשונה רפוייה, בהיותה מחוברת בטעם מחבר (קדמא) למלה שלפניה, המסתיימת בתנועה, ואשר על כן אין העיצור כ במלה כל נחשב לראש המלה.

ב. המלה בְּקֹלִי עוקבת את המלה תשמעו, המלווה בטעם מפסיק (פשטא), ואילו כל מופיעה אחרי ויענו, המלווה, כאמור לעיל, בטעם מחבר (קדמא).

5. א. טעם המקרא (דרגא) מצוי בעיצור י.

ב. התנועה המלווה את העיצור ש היא סגול, כדין הברה סגורה בלתי מוטעמת המופיעה בתנועה קטנה. לו ההטעמה היתה מלרעית, היה הניקוד וישֵׁב.

ג. בשורש שוב, שהוא בסיס וַיָּשֶׁב, צורת בניין הפעיל בנסיבות אלה היא וַיֶָּ– כגון וַיָּרֶם, וַיָּקֶם וכד׳.

7. יש נפקא מינה! בהתאם לקריאת פסוק יב בטעם התחתון, ישנו טעם מחבר בין לא לבין תרצח, תנאף. תגנב, תענה. על כן אין דגש קל באות ת.

על פי הקריאה בטעם העליון יש טעם מפסיק בין ״לא״ לבין הנ״ל,

ולכן יש דגש באות ת.

8. אכן, יש הבדל תחבירי בין שני הפסוקים:

״וביום השביעי שבת״ – ״וביום השביעי״ – תיאור זמן, שבת – נושא.

״ויום השביעי שבת״ – ויום השביעי – נושא, שבת – נשוא.

9. א. נעשה בשרו חידודין חידודין (רש״י ליח, ט, ד״ה ויחד יתרו).

ב. ברוך ה׳ (יה, י).

ג. איש חיל (יח, בא).