פרשת משפטים – וחדלת מעזוב לו

הקראת כתבה
יום שני כ׳ שבט ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי לפרשת משפטים מסביר הרבי שלפי הבעל־שם־טוב ״חמור״ רומז לגוף – ״חומר שלך”, ו״עזוב תעזוב עמו״ משמע, שאסור לשבור את הגוף.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
ירוק כהה

 

 

א. ״וחדלת מעזוב לו״

 

על הפסוק[1] ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו״ נאמר במכילתא: ״פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב”, ומובאות שם שתי דוגמאות שבהן ״אתה חדל״: א ״חמור של ישראל ומשאו של גוי – עזוב תעזוב עמו, חמור של גוי ומשאו של ישראל – וחדלת מעזוב לו״. ב ״היה בין הקברות אל יטמא״ – אם הבהמה היתה ״בין הקברות״ אסור לכהן להטמא לשם כך.

 

רש״י בפירושו על התורה מביא דרשה זו – לאחר שהוא מפרש את הפסוק לפי פשוטו, ש״פתרונו״ של הפסוק הוא: ״שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – בתמיהה, עזוב תעזוב עמו״[2], והוא מביא לכך דוגמא[3] מן הפסוק[4]: ״כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני… לא תירא מהם״ – ממשיך רש״י ואומר ״ומדרשו כך דרשו רבותינו: כי תראה וחדלת – פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר[5], הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו – וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל – וחדלת״.

 

אך צריך להבין את השינוי בפירוש רש״י – שבמקום הדוגמא של ״כהן והיה בין הקברות״ המובאת במכילתא, הוא אומר ״זקן ואינו לפי כבודו״.

 

הדוגמא של ״זקן ואינו לפי כבודו״ אמנם מובאת בספרי, ובגמרא[6], אך על הפסוק[7] ״לא תראה את שור אחיך… נדחים והתעלמת מהם…״ – ״פעמים שאתה מתעלם .. היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו… פטור״. ותמוה:

 

מדוע השמיט רש״י בפירושו את הדוגמא (כהן והיה בין הקברות) המובאת במכילתא על פסוק זה ומביא את המקרה (זקן ואינו לפי כבודו) אשר מביאים חז”ל[8] על פסוק אחר?!

 

בנוסף לכך יש להבין:

 

א במכילתא מובאת הדוגמא ״חמור של גוי ומשאו של ישראל״ ראשונה – ואילו רש״י משנה זאת ומביא אותה כדוגמא שניה?

 

ב מדוע אומר רש״י, בדומה למכילתא5, גם את הענין ״ופעמים שאתה עוזר״?

 

אכן, במכילתא מתאים ניסוח זה להמשך הענין – כיון ששם מדובר על שני מקרים הפוכים של ״חמור… משאו״ – ״חמור של ישראל ומשאו של גוי״ לעומת ״חמור של גוי ומשאו של ישראל״, ולכן ״פעמים… פעמים שאתה עוזב״. אך רש״י מביא רק את המקרה של ״בהמת נכרי… וחדלת״ – ומדוע הוא אומר ״ופעמים שאתה עוזר״, בעוד שאין הוא מדבר על כך בפירושו[9]?

 

ואם כוונתו לומר שבאופן כללי קיימת חובה של ״עוזר״ – הרי זה נאמר במפורש בפסוק ״עזוב תעזוב״. ועוד – כיצד ייתכן לומר על כך ״פעמים שאתה עוזר״!

 

ב. ״וחדלת״ – שני ענינים שונים?

 

לגבי הסיבה שבגללה אין רש״י מביא את המקרה של ״היה בין הקברות״, המובא במכילתא, ניתן היה, לכאורה, להסביר:

 

האיסור החל על הכהן להטמא כדי לקיים את מצות העשה של ״עזוב תעזוב עמו״, נובע[10] מכך שבטומאת כהן יש גם מצות לא תעשה וגם מצות עשה, ומובן מאליו, שאין היא נדחית על ידי מצות עשה אחת של ״עזוב תעזוב עמו״[11]. ורש״י אינו מביא זאת[12], כי אין צורך בלימוד באמצעות יתור הלשון ״וחדלת…״.

 

בדומה לנאמר בגמרא6על הלימוד מן הפסוק ״והתעלמת״ – ״פעמים שאתה מתעלם״ – שיש צורך בלימוד זה רק כדי למעט ״זקן ואינו לפי כבודו”, אך לא כדי ללמוד לגבי ״כהן והוא בבית הקברות״, וכן לא לגבי המקרה של ״היתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו״[13].

 

אך בלאו הכי אי אפשר לחשוב שלדעת רש״י הפטור מלעזור (בשני מקרים אלו) נלמד מן הפסוק ״וחדלת״, ואשר על כן אין הוא מביא את המקרה של ״היה בין הקברות״.

 

– כי לפי זה קשה (לא רק מדוע מביא רש״י את הדוגמא של ״זקן ואינו לפי כבודו״, שאינה מוזכרת במכילתא, אלא יותר מכך): כיצד ייתכן ללמוד ממילה מיותרת אחת ״וחדלת…״ – שני ענינים שונים (היתרים)[14]: א ״זקן ואינו לפי כבודו״ – שחובת הפריקה, ״לפרק המשא״[15], אינה דוחה את כבוד האדם. ב ״בהמת נכרי… וחדלת״ – שחובת הפריקה אינה קשורה לענין צער בעלי חיים, שהרי מצד צער בעלי חיים אין חשיבות לפרט למי שייכת הבהמה[16]?

 

הכרחי לומר, שלמרות שהלימוד מ״וחדלת״ אינו המקור להתיר את שני המקרים[17], בכל זאת מביאם רש״י ביחד, כי בכל אופן שניהם נכללים ב״פעמים שאתה חדל״[18].

 

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: מדוע אין רש״י מביא את הדוגמא המובאת במכילתא על פסוק זה ״היה בין הקברות״[19]?

 

ג. פירוט הדוגמאות – לצורך הבנת הפסוק

 

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הסיבה לכך שרש״י מפרט בכלל דוגמאות.

 

ובמיוחד שעל הפסוק ״והתעלמת״ אומר רש״י ״ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו’״ – ואינו מפרט מהן ה״פעמים שאתה מתעלם״ אלא מסתפק ב״וכו׳״.

 

ודחוק ביותר לומר שבחומש דברים, פרשת תצא, אין הוא מפרט זאת משום שהוא סומך על כך שכבר הביא את הדברים על ״וחדלת״ הנאמר בפרשתנו בחומש שמות!

 

ובמיוחד כאשר: (א) כאן מדובר על חובת פריקה, ושם – על השבת אבידה. (ב) המקרה השני שמביא כאן רש״י – ״בהמת נכרי ומשאו של ישראל״ – אינו מתאים לענין השבת אבידה, כי אסור להתעלם מ״משאו של ישראל״.

 

הכרחי, אפוא, לומר, מכיון שכוונתו של רש״י בפירושו על התורה היא רק לפרש את הפסוקים, ולא לפרט את ההלכות, לכן הוא מביא שם רק חלק זה מדרשת חז”ל המשפיע על הבנת הפסוק ופירושו: ״לא תראה והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם״.

 

לפי זה יש לומר, שכיון שבפרשתנו רש״י בכל זאת מפרט את הדוגמאות של ״פעמים שאתה חדל״, הרי מובן, שפירוטם כאן מוסיף להבנת משמעות הפסוק ״וחדלת…״.

 

ד. האזהרה הנוספת – מיוחדת לעניננו

 

ההסבר לכך הוא:

 

הקושי העיקרי בפירוש הפשוט של ״כי תראה… וחדלת…״ איננו משום לשון הפסוק, אשר לפי הפירוש ״וחדלת מעזוב לו – בתמיהה״ יוצא, שהמילה ״כי״ (אשר ״משמש בלשון דילמא״15) אינה מתקשרת למילים ״תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו״ המופיעות מיד לאחר המילה ״כי״, אלא רק למילים שלאחר מכן ״וחדלת…״

 

אלא הקושי העיקרי הוא בתוכן הדברים, כדלהלן:

 

בפשטות נראה, שהתורה צריכה לשלול את האפשרות של ״וחדלת מעזוב לו״, משום שמדובר כאן על ״חמור שונאך״[20]. ומתעוררת השאלה: בדומה לכך נאמר גם בפסוק המופיע לפני כן, בסמוך לפסוקנו ״כי תפגע שור אויבך… תועה״ – ושם אין מופיעה בפסוק האזהרה ״וחדלת מלהשיב לו״, או אזהרה דומה לכך. ותמוה, ממה־נפשך:

 

אם הכרחי להזהיר בקשר לאוייב ושונא, היתה התורה צריכה לומר זאת בפעם הראשונה שבה מדובר על מקרה כזה. ואם אין צורך להדגיש זאת שם –

 

כי מהו החידוש בכך? וכשם שבכל הציוויים האחרים שבתורה אין מודגש שמצווים על האדם לקיים את הציווי גם אם אין הוא רוצה לקיימו –

 

מדוע מופיעה הבהרה זו בתורה בעניננו, בפעם השניה של מקרה כזה?

 

מכך מסיק רש״י, שהענין של ״וחדלת…״ מלמד דין שקשור רק לפסוקנו. ולכן אין רש״י יכול להסתפק באומרו ״ומדרשו .. פעמים שאתה חדל״, אלא הוא צריך גם לציין את המקרים[21] שבהם ״אתה חדל״ – שהדוגמא של ״בהמת נכרי ומשאו של ישראל״ מתאימה לפסוקנו בלבד ולא לפסוק הקודם העוסק בהשבת אבידה, כדלעיל. ולפיכך נאמר דוקא בפסוקנו ״וחדלת…״ – ״פעמים שאתה חדל״.

 

אך עדיין קשה, כדלעיל בסעיף א׳: מדוע מציין רש״י גם את המקרה של ״זקן ואינו לפי כבודו״?

 

ה. המדרש – המשך לפשט

 

ההסבר לכך הוא:

 

כאשר מביא רש״י את ״מדרשו״ אין בכוונתו להביא פירוש אחר על הפסוק, אלא זהו המשך לפירוש הראשון. הדרש משלים ומתרץ קושי צדדי, בפשט.

 

ולפי זה מובן גם מדוע מאריך רש״י ואומר ״ומדרשו כך דרשו רבותינו״ – ואינו אומר בקצרה, כברוב המקומות, ״ומדרשו״:

 

בכך מדגיש רש״י, שהפירוש של ה״מדרש״ כשלעצמו רחוק ביותר מפשוטו של מקרא, ואיננו דרש הקרוב לפשט. זהו ענין נפרד של דרש ״ומדרשו כך דרשו”, הדרש נותר בגדר דרש.

 

אך מצרפים את ״מדרשו״ לפשט הפסוק, כלומר, בענין של ״וחדלת״ מתכוונת התורה לרמוז גם ל״פעמים שאתה חדל״.

 

במילים אחרות: על ידי הבאת המדרש ״פעמים שאתה חדל״, אין מתורצת שאלה על פשט הפסוק, אלא על ידי כך מובנת השאלה שהוזכרה לעיל – מדוע דוקא כאן צריכה התורה לשלול את האפשרות ״שמא תראה… וחדלת מעזוב לו״ ־

 

כיון ש״פעמים שאתה חדל״, עלול אדם לטעות או להתיר לעצמו, שגם במקרה שלו לא יהא זה חמור כל כך אם יחדול מעזור לו[22], כדלהלן.

 

לכן צריכה התורה לשלול אפשרות זו דוקא כאן במילים ״וחדלת… (בתמיהה) – עזוב תעזוב עמו״.

 

ו. חשש להקלה כללית בחובת הפריקה

 

כדי להבין מדוע יש לחשוש שה״פעמים״ של ״אתה חדל״ עלולות לגרום למחשבה הנ״ל – מפרט רש״י מה הם המקרים:

 

א ״זקן ואינו לפי כבודו״ – חובת הפריקה נדחית אפילו למען כבוד האדם. ועל־אחת־כמה־וכמה מפני חולשה בכחו של האדם.

 

ב ״בהמת נכרי ומשאו של ישראל״ – מכך רואים, שאין מתחשבים כאן בצערה של הבהמה.

 

וזוהי כוונת רש״י בהקדימו ״פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזב״: אין לומר, שברוב המקרים קיים הציור ״עזוב תעזוב״ ואילו ההיתר של ״וחדלת״ – ״פעמים שאתה חדל״ – חל רק במקרים יוצאי דופן, אלא, חובת הפריקה היא מוגבלת ומצומצמת מלכתחילה – ״פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר״ – ה״חדל״ וה״עוזר״ נחלקים כאילו למספר ״פעמים״ זהה.

 

וממילא מובן, שהאדם עלול להתיר לעצמו בקלות שלא לקיים את הציווי.

 

ומשום כך שוללת התורה במפורש מחשבה כזאת – ״וחדלת מעזוב לו (בתמיהה) עזוב תעזוב עמו״.

 

לפי זה מובן מדוע מקדים רש״י את הדוגמא של ״זקן ואינו לפי כבודו״ לפני הדוגמא של ״בהמת נכרי…״ – כי הגורם העיקרי המטעה את האדם להתיר לעצמו לא לקיים את הציווי גם במקרה שלו, נובע מהפטור במקרה של ״זקן ואינו לפי כבודו״, בעוד אשר הפטור של ״בהמת נכרי…״ הוא סיוע קל נוסף לכך שחובה זו לא תהא בעיניו חמורה כל כך, באופן כללי.

 

וכך מובן גם בפשטות מדוע אין רש״י מזכיר את המקרה של ״היה בין הקברות״: ממקרה זה אי אפשר להסיק מסקנה של הקלה בחובת הפריקה בכלל, כי: (א) זהו מקרה נדיר, שבהמה עם משא תימצא בבית הקברות, והמוצא הוא דוקא כהן. (ב) ועיקר: הטעם לפטור במקרה זה כרוך בחומרה של טומאת כהן, ולא משום הקלה בחובת הפריקה.

 

ז. השבת אבידה אינה טרחה מרובה

 

על ידי כך מובן טוב יותר מדוע נאמר ״וחדלת…״ דוקא בפסוקנו, ולא בפסוק הקודם העוסק בהשבת אבידה, למרות שגם בהשבת אבידה קיים אותו דין – ״פעמים שאתה מתעלם״, כדלעיל:

 

לגבי השבת אבידה אין לומר שמפני המקרים שבהם ״אתה מתעלם״ יתיר האדם ויקל במצוה זו בכלל – כי השבת אבידה, בדרך כלל, אינה כרוכה בטרחה רבה ביותר וכו’.

 

– הפסוק מדבר כאן על ״כי תפגע שור.. חמורו תועה״, אשר חי נושא את עצמו, ואפילו בספר דברים[23] מדובר אודות ״שמלתו.. לכל אבידת אחיך״, ובכל הדוגמאות הללו אין ההשבה כרוכה בטרחה רבה[24].

 

לעומת זאת בעניננו, הרי הפריקה כרוכה תמיד בעמל רב ובטרחה וכו’. וכיון ש״זקן ואינו לפי כבודו״ פטור, עלולים להסיק מכך הקלה במצוה באופן כללי, כדלעיל.

 

ח. שני סוגי תעניות

 

בפירוש רש״י נרמזות ה״נפלאות״[25] שבתורה:

 

לפי פירוש הבעל־שם־טוב[26] על פסוק זה, ש״חמור״ רומז לגוף – ״חומר שלך”, והמשמעות של ״עזוב תעזוב עמו״ היא, שאסור להזניח ולשבור את הגוף על ידי תעניות וסיגופים, אלא צריך לזככו ו״לבררו״,

 

אפשר לומר, שלכן מביא רש״י דוקא שני מקרים אלו של “שאתה חדל״ – (א) זקן ואינו לפי כבודו, (ב) בהמת נכרי ומשאו של ישראל – משום שהם רומזים לשני האופנים, כמובא בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן[27], שבהם מותר בכל זאת לצום – (א) תעניות של תשובה, (ב) תעניות כדי למרק נפשו לה’.

 

ויש לומר, ששני אופנים אלו מקבילים לשני האופנים המפורטים באגרת התשובה: א. בסוף פרק א’, ב. בתחילת פרק שני.

 

תעניות של תשובה הן, כאשר מדובר אודות תשובה (או השלמתה של תשובה) על חטאים. לכך רומז רש״י בדוגמא של ״בהמת נכרי ומשאו של ישראל״: כאשר יהודי חוטא, ח״ו – הרי גופו ונפשו הבהמית מתנתקים מן הקדושה, ועוברים, זמנית, לרשות הקליפה – הטומאה – זוהי ״בהמתו של נכרי״ –

 

אך בכל זאת, אפילו פושעי[28] ישראל מלאים מצוות[29] כרמון – משא של ישראל. ובמיוחד כאשר נשמתו של היהודי ״גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך״[30], ונשארה לחלוטין ברשותו של היהודי.

 

לעומת זאת, התעניות ״למרק נפשו לה׳״ הן לאחר־מכן, כשעשה תשובה שלימה, כנאמר באגרת התשובה בתחילת פרק ב’, או שמלכתחילה לא חטא ולא פגם וכו’ – אלא, ברצונו להגיע לידי ״מירוק הנפש לה׳״[31] שהוא יהיה לרצון לפני ה׳ וכו’, וזאת יתכן גם במצב הפוך: כאשר יהודי שקוע כל כך בענינים רוחניים, ומשום כך אינו מתעסק מספיק בעבודה של ״בירור״ וזיכוך הגוף, הרי גופו יכול להשאר במצב של חומריות וגסות מסויימת הגורמת לחוסר שלמות במירוק הנפש[32] – ולכן יש צורך בתעניות המביאות לידי מירוק וזיכוך הגוף והנפש.

 

ולכך רומז רש״י בדוגמא של ״זקן ואינו לפי כבודו״: אלה הן התעניות של ה״זקן” – זה שקנה חכמה[33] – ואצלו העיסוק בזיכוך גופו – ״חמור״ – הוא ״אינו לפי כבודו”, זוהי כעין ירידה לעומת כבודו ודרגתו[34] הרוחנית. והתעניות למרק נפשו משלימות אצלו את זיכוך הגוף, שזוהי העבודה החסרה אצלו.

 

לפי זה מובן, בפנימיות הענינים, מדוע אין רש״י מביא את הדוגמא של ״כהן והיה בין הקברות״ – כי המשמעות של דוגמא זו בעבודה הרוחנית היא, בדומה למשמעות של ״בהמת נכרי ומשאו של ישראל״: הבהמה היא ״בין הקברות״ – באמצעות החטאים יורדים הגוף והנפש הבהמית אל ״מקום המיתה והטומאה״[35], אך נשמתו של היהודי היא בבחינת ״בת כהן״[36] – מעל למקום המיתה והטומאה, כי ״גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך״, כדלעיל.

 

ורש״י בוחר דוקא את הדוגמא של ״זקן ואינו לפי כבודו״, כי ברוחניות אינה קיימת המציאות האמיתית של ״היה בין הקברות״: גם הגוף היהודי הוא מציאות נצחית שאין בה מיתה וכליה מוחלטת – זהו ״מעשה ידי להתפאר״[37]

 

ויש בו בחירת הקדוש־ברוךהוא[38] אשר אינה יכולה ללכת ח״ו לטמיון.

 

אמנם, הגוף עלול להימצא ברשותו של נכרי, אך זהו שינוי רק במעלות, שבאופן זמני נמצא הגוף ברשותו, אך אין זה שינוי מהותי – כי גם אז זהו גוף יהודי. ובלתי אפשרי שעצם גופו של היהודי יימצא ברוחניות ב״בית הקברות״ – מיתה רוחנית – ממש!

 

וכפי שרואים בהלכה[39] ־ שגם יהודי, אשר אפילו התורה מעידה עליו ש״נמכר לנכרי״ הרי גם אז הוא אחד מ״לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, שטרי קודם״.

 

ט. ״פשוטו״ ו״מדרשו״

 

זהו ההסבר לפי פנימיות הענינים לשני הפירושים שאומר רש״י על פסוק זה:

 

לפי פשוטו הרי הענין של ״וחדלת מעזוב לו״ מעורר תמיהה: יהודי שהולך בדרך הישרה, כפי שהאלקים עשה את האדם ישר[40], ועובד את ה’ לפי דרך התורה – עליו אומר הפסוק ״וחדלת מעזוב לו – בתמיהה״: אצלו אסורים סיגופים ותעניות השוברים את הגוף, אלא עליו ״לברר״ ולזכך את הגוף, כדברי הבעל־שם־טוב שהוזכרו לעיל.

 

לאחר־מכן מובא ״ומדרשו״ – כאן מדובר על אלו אשר חטאו ופגמו, או לא הלכו בדרך הישר – אשר אצלם קיימת מציאות של ״פעמים שאתה חדל״, כדלעיל.

 

למרות זאת, בלי להתחשב באמור לעיל, שלצורך התשובה מותר לצום, ו״אפילו מי שאינו יכול להתענות״[41] – קובע אדמו״ר הזקן באגרת התשובה[42] הוראה ברורה, ש״בדורותינו אלה״ אסור להרבות בתעניות, ואפילו לא בתעניות של תשובה, אלא יש לפדות את התעניות בצדקה.

 

וכיון שחולשת הדור אינה תלויה בבחירה עצמית, אלא משום שכך ברא הקדוש־ברוך־הוא את הדור, הרי בודאי גם באופן העבודה הזה, כפי שהראונו הבעל־שם־טוב ואדמו״ר הזקן, לא חסר דבר ח״ו בתיקון הפגם, כפי שניתן היה להשלימו באמצעות תעניות וסיגופים[43].

 

בדורנו זה ניתן הכח והיכולת לתקן את הבלתי רצוי באופן שאינו כרוך בצער ובדאגה, אלא דוקא מתוך שמחה וטוב לבב.

 

(משיחת ש״פ משפטים, תשכ״ו)

 

 

הערות

 


[1]פרשתנו כג, ה.

[2]נ״ל שכן צ׳׳ל – כל זה בדיבור אחד (ולא כפי שנדפס בחומשים – התיבות ״וחדלת מעזוב לו״ ו״עזוב תעזוב עמו״ באותיות גדולות), וכדמוכח ג״כ מהמשך לשון רש״י ״כיוצא בו כו׳״. וראה גם ס׳ זכרון כאן.

[3]אחרי שמפרש ש״עזיבה זו לשון עזרה״ – כי זהו ההכרח ד״וחדלת מעזוב לו״ הוא ל׳ בתמי׳ (משא”כ אם נפרש עזיבה זו כברוב המקומות).

[4]עקב ז, יז־יח.

[5]במכילתא ״עוזב״ (ע׳׳ד לשון הפסוק). ושינה רש״י בהתאם לפירושו לפנ״ז ש״עזיבה זו לשון עזרה״.

[6]ב״מ ל, סע״א.

[7]תצא כב, א (הובא בפרש״י שם. וראה לקמן סעיף ג). ועד״ז עה״פ (שם, ד) – גבי טעינה – ״לא תראה את חמור גו׳ נופלים בדרך והתעלמת גו׳״ (ושתיקת רש״י שם יל״פ כי סומך על פירושו לפנ״ז).

[8]בגמ׳ (שם ע״ב) הובא הדין דכל בשלו פורק כו’, משא״כ בזקן ואינו לפי כבודו כעובדא דר׳ ישמעאל ברבי יוסי. אבל לא הובא זה בפירוש הכתוב ״וחדלת גו׳״ – פעמים שאתה חדל וראה לקמן הערה 14. 17.

[9]וכפרש״י תצא הנ״ל שכותב רק ״פעמים שאתה מתעלם וכו׳״ (אף שבספרי ובב׳׳מ שם מוסיף ״ופעמים שאי אתה מתעלם״).

[10]ראה ב״מ שם (סע״א) לענין השבת אבידה (ויתירה מזה בנדו״ד (פריקה) שיש רק עשה – ראה בארוכה במפרשים לב״מ שם).אבל להעיר שמלשון המכילתא ״יכול יטמא מפני שמ״ע קודמת לל״ת לכך נאמר וחדלת מעזוב״ משמע, שאין הטעם משום דבטומאת כהן יש עשה ול׳׳ת (וראה גם רע״ב עה״ת כאן). כ״א שזהו לימוד מ״וחדלת״.ובמלבי״ם כאן מפרש שזהו מה שמוסיף במכילתא ״א״ל אביו הטמא״ שאז יש גם העשה דכיבוד או״א והו״א דדחי עשה ול״ת דטומאה (וראה עד״ז זית רענן לילקוט כאן). אלא שבגמרא מסיק שגם על זה אין צריך קרא. כי העשה דכיבוד מלכתחילה אינה בשאמר לי׳ לעבור על המצוה. ע״ש ואכ״מ.

[11]או כטעם הב׳ בגמ) שם (וברמב״ן שם הביא גירסא שרק טעם זה הובא בגמ׳) ״ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא וטעם זה הובא ברע״ב עה״ת כאן.

[12]ואולי מטעם זה הביא במדרש לקח טוב כאן רק הדוגמא דחמור נכרי כו׳. והשמיט ״הי׳ בין הקברות״. וגם בפי תצא (שם, א) השמיט דוגמא זו, אבל הביאה להלן שם (פסוק ד) ואכ״מ.

[13]שנלמד ממש״נ (ראה טו, ד) אפס כי לא יהי׳ בך אביון (ב״מ שם).

[14]וראה ריטב״א לב״מ (לב, ב). שו׳׳ת רדב״ז ח”ז סי׳ אלף תקמב (הועתק בשטמ׳׳ק שם לג, א) – דלרבנן שס”ל צער בע״ח דאורייתא ובהמת נכרי כו׳ חייב בפריקה, למדין הפטור דזקן ואינו לפי כבודו גבי פריקה מ״וחדלת״ (ולר׳ יוסי הגלילי דס״ל צער בע״ח לאו דאורייתא ואצטריך קרא ללמד דבהמת נכרי כו׳ פטור. יליף זקן כו׳ גבי פריקה במכש׳׳כ מאבידה).

[15]לשון רש״י כאן.

[16]כדאיתא בב״מ (לב, ב) דברייתא זו שבהמת נכרי כו׳ וחדלת אתיא כר׳ יוסי הגלילי שס״ל צער בע״ח לאו דאורייתא וראה רש״י ד״ה צער בע״ח שבת קכח, ב.

[17]וי׳׳ל שע״ד הפשט אצטריך קרא רק להפטור דבהמת נכרי כו׳. אבל זקן ואינו לפי כבודו ידעינן מסברא, דכיון דבשלו לא הי׳ פורק אינו מחוייב בדחבירו (וראה רלב״ג כאן השרש הט׳). ולהעיר שגם למ״ד צער בע״ח דאורייתא כתב הר״ן (ב״מ ל, ב) דזקן ואינו לפי כבודו פטור מסברא, דכיון דצער בע״ח הותר לתשמישם של בנ״א כש״כ לכבודם (וראה רע״ב עה״ת כאן: דעשה דממון.. לא דחי.. כבודו של זקן זה). וביראים סי׳ רסח, דנלמד מהשבת אבידה שבה מפורש דזקן ואינו לפי כבודו פטור (וראה שו״ע אדה״ז חו”מ הל׳ עוברי דרכים וצער בע״ח סעיף ה). וראה רדב״ז שבהערה 14. ואכ״מ.

[18]ע״ד שבספרי וב״מ שם הובאו ג׳ דוגמאות אף שהקרא לא איצטריך רק לזקן ואינו לפי כבודו. כנ׳׳ל בפנים.

[19]אף שצ״ל שרש״י מצא מדרש כזה. מ״מ אינו מובן למה שבק רש״י מכילתא על אתר ומביא מדרש בלתי מצוי.

[20]כפי הת״א (ועד״ז בתיב״ע) ב״וחדלת מעזוב לו״ – ״תשבוק מה דבלבך עלוהי״.

[21]משא״כ בפי תצא ש״והתעלמת״ אינו מחשבת האדם כ״א הלאו – ״לא תראה אותו שתתעלם״ (לשון רש״י שם).

[22]ראה עד״ז מלבי״ם ותו״ת כאן.

[23]תצא כב, ג.

[24]אבל י״ל שמשום זה לחוד אין טעם מספיק שלא לכתוב ״וחדלת״. מאחר שסו״ס נקט הכתוב דוגמא ד״שור .. או חמורו״ שהשבתם קשורה עם טירחא כו’.ועפ״ז מובן הכרחו של רש״י לפרש ד״וחדלת״ מלמד גם הפטור דבהמת נכרי כו׳ – אף שלפ״ז צ״ל שצער בע״ח לאו דאורייתא (כנ״ל ס״ב). וא״כ למה לא פי׳ דוחדלת בא ללמד רק הפטור דזקן כו׳ – כי מאחר שלא נאמר וחדלת בפסוק שלפנ״ז (גבי השבת אבידה). עכצ״ל שבא ללמד פטור השייך רק גבי פריקה. כנ״ל סו״ס ד.

[25]לשון השל״ה במס׳ שבועות שלו (קפא, א).

[26]היום יום כח שבט, כתר שם טוב (קה״ת) הוספות סי׳ טז.

[27]חלק חו״מ הל׳ נזקי גוף ונפש סעיף ד.

[28]עירובין יט, א. חגיגה בסופה.

[29]ואף שהן אז בבחי׳ גלות בתוך הקליפות (תניא ספל״ט. וראה שם ספי״ז) ומוסיפין כח בהן כו׳ אין לו למנוע מלעסוק בהן (הל׳ ת״ת לאדה׳׳ז פ״ד סוס״ג). ופשיטא שבמצות שחייב בהן – החיוב בתקפו גם אז. ובברכת ״אשר קדשנו במצותיו וציוונו כו׳״. והרי בודאי סופו לעשות תשובה ומוציא מהקליפות כל התומ״צ. עיי׳ש.ולהעיר אשר המצות פועלות גם קודם שעשה תשובה(מדסתים בש״ס שם) שלא ישלוט בהם אור של גהינום והן ״חומר״ לגבי מזבח הזהב. – ולהעיר אשר שינוי החוזר לברייתו (כשיעשה תשובה) מלכתחילה אינו קונה(ראה סוכה ל. ב. ב״ק צו׳ ב).

[30]תניא ספכ״ד.

[31]אגה״ת רפ״ד.

[32]ע״ד הפי׳ בגסה״ר – שהרוחניות היא בבחי’ גסות ועביות (לקו״ת לר״ה סב, א).

[33]קידושין לב, ב. תו״כ ורש״י קדושים יט, לב.

[34]להעיר משו״ע אדה״ז שם הל׳ מציאה ופקדון סעיף לו ובקו”א סק״ז שם.

[35]לשון אדה׳׳ז תניא פכ״ב (כז, ב).

[36]ראה זהר פרשתנו צה, א ואילך. אגה׳׳ק סי״ב (קיח, א).

[37]ראה משנה סנה׳ ר״פ חלק: כל ישראל כו’ לעוה״ב כו׳ מעשה ידי להתפאר (והכוונה לתחה״מ שהיא להגוף). וראה בארוכה תשובות וביאורים סי׳ ח*. וש״נ.*) אגרות קודש כ״ק אדמו״ר שליט״א ח״א ע׳ קמב ואילך. המו״ל.

[38]תניא פמ״ט. וראה בארוכה לקו׳ש [המתורגם] ח׳׳ו ע׳ 88. ע״ש.

[39]ס״פ בהר ובתו״כ שם.

[40]קהלת ז, כט.

[41]לשון אדה״ז הל׳ נזקי גוף כו׳ שם.

[42]פ״ג. וראה בארוכה לקר׳ש [המתורגם] ח״ב ע׳ 226 ואילך שי״ל שהחידוש בתורת הבעש׳׳ט הנ״ל – שלכאורה ה”ז פסק הלכה שאסור לצער הגוף (שו״ע אדה״ז שם) – שגם באופנים הנ״ל שבשו״ע שמותר להתענות, הנה בדורות הללו הכח לפעול ענין התשובה ומירוק הנפש באופן של שמירת בריאות הגוף כו׳. ע״ש.ואולי י”ל שזהו טעמו של אדה״ז באגה״ת שם. שאסר להרבות בתעניות של תשובה (אף שבשו״ע שם התיר גם במי שאינו יכול להתענות), כי מכיון שבדורות הללו אפשר בלאו הכי שוב אסור לצער גופו.

[43]ראה בכ״ז לקוטי ביאורים לתניא (להר״י קארף) ח״ב ע׳ צב ואילך (אגה״ת עם ליקוט פירושים כו׳ (קה״ת) ע׳ קלז ואילך). וראה שם (ע׳ צו ואילך. אגה״ת הנ׳׳ל ע׳ קמא ואילך) טעם החילוק בין דורות הראשונים ודורות האחרונים. ע׳׳ש. וראה הערה הקודמת.

 

פרסום תגובה חדשה

test email