חומריות וגשמיות?

איזה שני הפכים יכולים להיות מחומריות וגשמיות? כשאומרים לנו, פעילות גופנית או אכילה בריאה, האסוציאציה האחרונה שעולה לנו בראש היא עבודת ה'. אבל מסתבר, שבפרשתנו, פרשת משפטים, מופיע על כך ציווי מפורש. אולי הוא לא ברור מאליו אבל לשם כך באה תורה החסידות ומאירה את עינינו:

"כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ" (פרק כג,פס' ה)

רגע, עכשיו זה מעליב. לקחת פסוק שמדבר על חמור ולייחס אותו לגוף שלנו?

הבעל שם טוב, אבי תורת החסידות ומייסדה, עושה לנו סדר: "כי תראה – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה – שונאך – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא – רובץ תחת משאו – שנתן הקב"ה להגוף שיזדכך ע"י תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם. ואולי יעלה בלבבך [ש:] – וחדלת מעזוב לו – שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות. הנה, לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם – עזוב תעזוב עמו – לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים."

חמור- זהו חומר, בשיכול אותיות

אומר הבעל שם טוב שבכל אחד ואחת מאיתנו שוכן ניגוד מובנה, החומר והרוח, הגוף והנפש, או בשפה החסידית: הנפש האלוקית והנפש הבהמית. כל אחת מהן רוצה משהו אחר. החומר, כצפוי, מתנגד לרוח. זהו – "חמור שונאך". אין פה שינאה במובן הרגשי שלה אלא פשוט התנגדות ליסוד הפוך. כמו מים שמכבים אש וכו'.

יתרה מזאת, הרוח- מעמיסה על החומר. לא סתם נקראת ההתחייבות היהודית לצו האלוקי- "עול תורה ומצוות". זה באמת כבד! זה לא פשוט! מה עדיף? להרביץ עוד שעת שינה בפוך החם או לצאת החוצה לקור, להתפלל שחרית במניין? והתשובה ברורה. הגוף מתנגד לרוח ומתעצבן ממנה. עזבו אותי, הוא אומר, תנו לחיות בסבבה.

לצרף גוף לנפש

וכאן, נכנסת האסטרטגיה לתמונה – לצרף את הגוף לצד של הנפש, של הרוח, מבלי להשאיר אותו אויב מושבע לרוחניות.

הרי אפשר לנהוג בשתי טקטיקות:

האחת – מלחמה. להכריז על הגוף צומות, תעניות סיגופים וגזירות, שיחלישו אותו ויהפכו אותו למדוכא וממילא, נטול תאוות גשמיות. זה מה שנקרא – לשבור את החומר.

השניה – שלום. להשלים עם קיומו של הגוף, לשמוח בו. להפסיק ליפול לתוך דימויים מעוותים של העולם המודרני והכתבות אופנה שגוזרות עלינו כל מיני אילוצים חסרי שחר שיגרמו לנו, לכאורה, להרגיש טוב יותר עם עצמנו. להעריך את המתנה שקיבלנו מה', ואת המערכות המתוחכמות שהוא כולל בתוכו, שעובדות ללא הרף, והעיקר- לשמור עליו.

לשמור על הגוף או לסגוד לו?

אמנם, צריך להזהר: יש הבדל דק בין לשמור על הגוף לבין לסגוד לו. הגבול הוא כמעט בלתי נראה אבל ההבדל הוא תהומי. זה קל לדעת: ברגע שהגוף שלנו עובר להיות מאמצעי, למטרה – פספסנו. כל עוד אנחנו אוהבים אותו, שומרים עליו, מזינים אותו כמו שצריך לצורך תפקוד נכון ויעיל בעבודת ה' – אנחנו ב-safe side. ברגע שאנחנו מתחילים להקשיב לדרישות החומר ולציית להם מעבר לצורכו, להיות מושפעים מחיצוניות ולקבל את ההכתבות של העולם מבחוץ – בעיה!

איך נדע תמיד לא ליפול בפח של פרסומות היוגורט למיניהם שלכאורה רוצות להבריא אותנו, בשעה שכל מה שמעניין אותן זה כסף כסף כסף?

לשמור על איזון בין הגוף לנפש!

נחזור לדברי הבעל שם טוב:

ברגע שהופכים את החומר, למשהו שנושא את הרוח, אנחנו נצליח. ברגע שלוקחים את החומר ומקדשים רק אותו או לחילופין, מזניחים אותו כליל ושוברים אותו – זו הדרך לכישלון.

בדורות קודמים, מקובלים וחסידים היו נוהגים לגזור על עצמם תיקונים, סיגופים וצומות בכדי לתקן פגמים פרטיים וכלליים. בדור שלנו, זה לא רלוונטי, כיוון ש"הגוף חלש" , ואין בכלל עניין כזה. רבינו הזקן בעל התניא, כותב ב'אגרת התשובה' שלו, ש"בדורותינו אלה", שבהם נחלשו בני-האדם, אין להרבות בתעניות, אפילו לצורך תשובה, ועדיף לפדותן בצדקה".

ולכן: עזוב תעזוב עימו – אנחנו מצווים לעזור לגוף שלנו, להאכיל אותו במידה הנכונה, לשמור על שלמותו, לתת לו מנוחה ופעילות לפי הצורך והעיקר, הכי חשוב: לראות בו כלי קדוש לעבודת ה' ואמצעי הכרחי וחשוב להשראת השכינה.

ככה, בצורה הגיונית להפליא מחד ומהפכנית לחלוטין מאידך, מסביר לנו הבעש"ט ב-4 משפטים מדודים את כל חוכמת הגוף והנפש, האיזון ביניהם והדרך לחיות נכון בעולם הגשמי הזה מבלי להתבלבל מתאוותיו, ומבלי לשבור את הגוף.

שבת שלום ומבורך!

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 125)