חידון לשוני לפרשת משפטים מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

ו. בא, ח: אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה וְהֶפְדָּהּ לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה.

מה פשר הנקודה באות ה בארבע המלים הנ״ל, מה תפקידה, ומדוע אין היא מופיעה בשתי ההזדמנויות האחרות שבפסוק (״רעה״, ״אדניה״).

2. כא, יג: ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה.

מהו ההבדל בין ״שם״ לבין ״שמה", האם ההבחנה מתאימה לפסוקנו, והתוכל להצביע על היקרויות נוספות של ״שמה״ בתורה, החורגות מההגדרה?

3. בא, יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וְנִקָּה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא.

א. מהו בניין הפועל ״וְנִקָּה״?

ב. האם הפועל הנ״ל הוא עומד או יוצא?

ג.האם ״הַמַּכֶּה״ הוא נושא או מושא?

4. כג, ח: ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים.

ע״פ התלמוד, (כתובות קה:) נקראת המלה שֹׁחַד על שום ״שהוא חד״.

הסבר את דברי הגמרא.

5. כג, טו: שָׁלֹשׁ רגלים תחג לי בשנה.

בעברית המאוחרת ללשון המקרא מקובל הביטוי ״שלושה רגלים״

(תוספתא ר״ה א, ב… רבי שמעון אומר שלושה רגלים כסידרן). הכיצד?

6. כג, כז: את אימתי אשלח לפניך וְהַמֹּתִי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל איביך אליך ערף.

רש״י, ד״ה וְהַמֹּתִי:

כמו והממתי ותרגומו ואשגש וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל אות אחרונה כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום כגון והמותי מגזרת (ישעיה כ״ח) והמם גלגל עגלתו וסבותי מגזרת (ש״א ז׳) וסבב בית אל דלותי מגזרת (ישעיה י״ט) דללו וחרבו (שם מ״ט) על כפים חקותיך מגזרת (שופטים ה׳) חקקי לב (ש״א י״ב) את מי רצותי מגזרת (איוב כ׳) רצץ עזב דלים, והמתרגם והמותי ואקטל טועה הוא שאלו מגזרת מיתה היה אין ה״א שלה בפת״ח ולא מ״ם שלה מודגש, ולא נקודה מלאפום אלא והמתי (בצירי) כגון (במדבר י״ד) והמתה את העם הזה והתי״ו מודגשת לפי שתבא במקום ב׳ תוי״ן האחת נשרשת לפי שאין מיתה בלא תי״ו והאחרת משמשת כמו אמרתי חטאתי עשיתי וכן ונתתי התי״ו מודגשת שהיא באה במקום שתים לפי שהיה צריך שלשה תוי״ן שתים ליסוד כמו (יהושע י׳) ביום תת ה׳ (קהלת ג׳) מתת א-להים היא והשלישי לשמוש.

א. לפי רש״י, השורש של ״וְהַמֹּתִי״ הוא:

1. המת.           

2. המם.

3. מות.

4. אפשרי 2, 3.

ב. ״מלאפום״ הוא:

1. חולם חסר.

2. פתח.

3. חיריק.

4. דגש.

ג. לו כוונת הכתוב במלה ״וְהַמֹּתִי״ היתה ״מיתה", היתה המלה צריכה להינקד:

1. וְהַמְתִּי.         

2. וְהֵמַתִּי.

3. וְהֵמַתִי.         

4. וְהַמֹתִי.

ד. משמעות הפועל ״רַצּוֹתִי״ (שמו״א י״ב, ג) היא:

1. רציתי.          

2. פייסתי.

3. רצתי.

4. שברתי.

ה. לפי רש״י׳ שורש המלה ״ונתתי״ הוא:

1. תת. 

2. מתת.

3. נתן. 

4. תנן.

ו. לפי רש״י, הסיבה לדגש בתי״ו של וְנָתַתִּי היא:

1. תשלום לעיצור נו״ן שנפל.

2. תשלום לעיצור תי״ו שנפל.

3. דגש קל.

4. דמיון לדגש במלה ״שְׁתַּיִם״.

ז. הדגש בתי״ו של וְנָתַתִּי הוא דגש:

1. חזק.

2. קל.  

3. מפיק.

4. במקרה זה אי אפשר לדעת.    

5. לשימוש.

ח. המלה ״יסוד״ ברש״י פירושה:

1. שני העיצורים הראשונים של המלה.

2. צורת המקור. 

3. השורש.

4. שני העיצורים האחרונים של המלה.

7. כד, א: ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק.

רש״י, ד״ה ואל משה אמר: פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, בד׳ בסיון נאמר לו עלה.

מעבר למשתמע מן התוכן, מצא תמיכה לשונית לדברי רש״י, שהאירוע שעליו מסופר, אכן התרחש לפני מתן תורה.

8. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!

א. עבד גמור, מי שנשתעבד כולו לרצון אחרים.

ב. מידה כנגד מידה.

ג. נפטר מן העסק בהפסד ניכר, יצא מן העניין בנזקים חמורים.

ד. בלא מחיר, בלא תשלום.

התשובות

ו.הנקודה באות ה בארבע המלים הנ״ל קרויה מַפִּיק. תפקידו לציין את עיצוריותה של ה-ה״א. כלומר, יש להגות אותה כפי שהוגים עיצור רגיל, ולא כה״א נחה, שאיננה נשמעת.

לדוגמא: גָּבַהּ = נהיה גבוה. יש לְהַפִּיק (״להוציא״) את הה״א ולהשמיעה כהגה הדומה במקצת לחי״ת.

המפיק אינו מופיע במלה ״רעה״ היות שאכן הה״א נחה ואין להפיקה. במלה ״אֲדֹנֶיהָ״ הה״א אמנם עיצורית, אך אין צורך במפיק, שכן התנועה המלווה אותה ״דואגת״ לביצועה כעיצור.

2. ״שָׁמָּה״ שונה מ״שָׁם״ במרכיב הַכִּוּוּן – ה המגמה, דהיינו, ״שָׁמָּה״ = ״לְשָׁם״.

מלה זו רווחת בעיקר אחרי פועל־תנועה, ועל כן ההבחנה מתאימה לפסוקנו, בהיותו כולל את פועל התנועה נוס. על אף האמור, ישנם מקומות במקרא, שבהם נקרית ״שָׁמָּה״ בהוראה הרגילה של ״שָׁם״, כגון:

א. …ואקברה את מתי שָׁמָּה (בראשית כג, יג).

ב. ויבא החדרה ויבך שָׁמָּה (בראשית מג, ל).

ג. ויבאו… וישכבו שָׁמָּה (יהושע ב, א), ועוד.

3. א. הבניין של וְנִקָּה הוא נִפְעַל (*וְנִנְקָה).

ב. הפועל הוא עומד.

ג. ״הַמַּכֶּה״ הוא נושא המשפט.

4. כתובות קה: אמר רבא מאי טעמא דשוחדא כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרביה ליה דעתיה לגבי והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שחד שהוא חד. (רש״י – הנותן והמקבל נעשים לב אחד). לפי מדרש זה, המלה ״שחד״ איננה משורש ש.ח.ד. אלא משורש חד (= אחד).

ייתכן, שהעיצור ש המקדים את השורש (אחד) הינו הקידומת של בנין שפעל, והעיצור הגרוני א נאלם (*שִׁאְחֵד>שִׁחֵד).

5. במקרא ״שלש רגלים״ = שלש פְּעָמִים ( …מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים״ – במדבר כב, כח), גם המלה ״פעמים״ משתמעת לשתי הפנים, כמו רגל, אבל בתלמוד משמעם של ״שלוש הרגלים״ הוא שלושה חגים, ולכן הם נהפכו מלשון נקבה ללשון זכר.

6. א. 2.

ב. 1. 

ג. 2.

ד. 4  

ה. 1. 

ו. 2.

ז. 1.  

ח. 3.

7. תמורת השימוש הרווח בפתיחה ״ויאמר ה׳ אל משה״, נוקט הכתוב בענייננו במבנה תחבירי שונה: ״ואל משה אמר״ (ה׳), דהיינו, בניגוד למקובל להקדים את הפועל לשם, בוחר הכתוב להקדים את השם לפועל, שיטה המצביעה על העבר המושלם (past perfect). וראה ברש״י לבראשית ד, א, ד״ה והאדם ידע.

8. א. עבד נרצע (כא, ו).

ב. עין תחת עין (כא, כד).

ג. יצא בשן ועין (כא, כו, כז).

ד. חינם אין כסף (כא, יא).