פרשתנו, פרשת תרומה עוסקת בסוגיה מעניינת שבין אדם לכספו. אגב כך, עומדת תורת החסידות גם על ההבדל בין "תרומה" ל"צדקה".

לי – לשמי

על הפסוק הפותח בפרשה, אומר רש"י: "לי-לשמי". כלומר נתינת התרומה (והכתוב מדייק "ויקחו" ולא – "ויתנו לי תרומה" ולא סתם) כרוכה בדיוק הכוונה, לשמו של הקב"ה ולשם הקמת משכן, שגם על טיבו נעמוד.

מצוות שאינן מחייבות כוונה

יש 2 מצוות בתורה שהרמב"ם אומר עליהן שאינן מחייבות כוונה. כלומר, אם הן נעשו, גם כבדרך אגב – הרי פעולתן נפעלה ונעשתה כדבעי. תמיד עדיף שאדם יהיה חדור במטרה ובכוונה שלשמה הוא עושה, אבל לדוגמה, לצורך עניין, טבילה במקווה – גם אם עבר על אדם גל של מים טהורים בכמות הדרושה – הוא הופך טהור (במידה והיה זקוק לטבילה) גם אם לא התכוון לכך. כנ"ל במצוות צדקה, את העני שמולנו, לא ממש מעניין אם יש לנו סיפור מרגש וזרקנו לו רק חצי שקל. הרבה יותר יסייע לו וישמח את ליבו אם ניתן לו 5 שקלים בלי יותר מידי סיפורים וכוונות. אומר הרמב"ם שדרגה מעולה במצוות צדקה היא "לתת בסבר פנים יפות", אך דרגה נעלית ממנה, היא בכלל מתן צדקה בסתר, בלי שייודעו הנסיבות, הנותן או מה כוונותיו.

תרומה למשכן מחייבת כוונה

מה שאין כן- בתרומה.

תרומת בני ישראל למשכן מחייבת כוונה, ואפילו העניים נקראו לקחת בה חלק. מדוע?

לשם כך, יש צורך להסביר את הצורך שלשמו הולכת התרומה – בניית המשכן.

את מטרת עשיית המשכן מגדירה התורה באומרה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שואלים על כך, למה נאמר "ושכנתי בתוכם" ולא בתוכו, במקדש? אלא מסבירים חז"ל, שאכן הכוונה היא ל"ושכנתי בתוכם": השראת השכינה בליבו של כל יהודי.

המשכן הוא למעשה דרך פיזית של עם ישראל להתחבר לעבודת ה' באופן מוחשי. הקב"ה אינו "זקוק" למשכן, או לאלמנט פיזי כלשהו. מי שזקוק לו זה אנחנו, שמתחברים לחומר (זוכרים את החמור?), למעשיות ולמציאות גשמית. לכן, החיבור שלנו לעבודת ה' מתחיל עוד בתרומה. אנחנו צריכים להיות חלק מזה גם בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו.

מה בין תרומה לצדקה?

מכאן מוסברת גם כוונת הכתוב במילה "ויקחו לי תרומה". איך אמרה לי פעם מישהי חכמה? "כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא עושים טובה לאף אחד חוץ מאשר לעצמנו". אין פה אלמנט של נתינה כמו אלמנט של לקיחה. זה כמו לקחת כסף מהמשכורת השוטפת שלנו, ו"לתת" אותה לעצמנו בתכנית חיסכון ארוכת טווח, שתעזור לנו ביום סגריר.

זה ההבדל בין צדקה, שבה פחות חשובה כוונת הלב, ויותר הביצוע, לבין תרומת המשכן שבה, הקישור הפנימי שלנו לרעיון, הופך אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו כתשואה גבוהה.

ובהתייחס למצוות צדקה, בה הנותן הוא עשיר, והלוקח הוא עני, אין זו מקריות. אמנם, הפעולה היא חשובה אך כל אחד מהשחקנים בתמונה צריך לשעת שיש לו תפקיד: העשיר -לתת, והעני – לקחת. וכך ה' דאג שיהיה. כלומר, חשיבות העשיר והעני פה נמצאות על אותה סקאלה.

שנהיה תמיד מהמקום שנותן, ועם כל כוונת הלב.

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 908)