פרשת זכור – שיחת הרבי תש”ל, תשל”ג

הקראת כתבה
יום חמישי ז׳ אדר ה׳תשע״ה
בשיחת הרבי על פרשת זכור מסביר הרבי, שעל ידי קיום המצוה של זכירת עמלק בזמן הגלות, המבטלת את ה”עמלק” שבנפש האדם, מזרזים את האפשרות לקיים את מצות מחיית עמלק כפשוטו, בעולם כולו ובגשמיות.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
הדפס כחול

א.”זכור”- פרשה מיוחדת

על התקנה[1] של קריאת פרשת זכור[2], שיש לקרוא בתורה בשבת שלפני פורים את הפרשיה “זכור”[3] את אשר עשה לך עמלק”, שואל ה”מגן אברהם”[4];

הרי יש מספר מצוות של “זכירה”, כ”זכירות”[5] אשר צריך להזכיר[6] בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע: מתן תורה, מעשה עמלק, מעשה מרים; שבת ומעשה העגל – ומדוע תקנו לקרוא בתורה דוקא את פרשת עמלק, ולא “בזכירות אחרות”?

והוא משיב, ש”מתן תורה יש לנו חג עצרת, והוא הדין שבת, ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו, מפני שהיה גנותן של ישראל”.

אך לכאורה, אין זו תשובה מספקת. כי גם לגבי מעשה עמלק – הרי ישנו פורים, הקשור לזכירת ולמחיית עמלק[7], ואף הקריאה של פורים היא[8] – הפרשיה על מלחמת עמלק – “ויבא עמלק”[9]. ויותר מכך: פרשת זכור נקראת דוקא בשבת שלפני פורים “כי היכי דלא תיקדום (=כדי שלא תקדם) עשיה לזכירה”[10] כלומר, פורים הוא ה”עשיה” של הזכירה שבפרשת זכור –

מדוע, אפוא, יש צורך בתקנה מיוחדת של קריאת זכירת עמלק, עד אשר שבת זו נקראת “שבת פרשת זכור “וכדומה?

מכך מובן, שהתקנה של פרשת זכור לא נקבעה רק משום שאין זמן מיוחד להזכרת מעשה עמלק, אלא משום שבזכירת מעשה עמלק[11] יש מעלה מיוחדת על פני הזכירות האחרות.

ויש להבין: מהו המיוחד בזכירת מעשה עמלק לעומת שאר הזכירות, אשר משום כך נקבעה דוקא לזכירה זו קריאה מיוחדת?

ולכאורה, אדרבה: הזכירות האחרות עוסקות בענינים כלליים המשפיעים על התנהגותו של היהודי בכל עת ובכל מקום: מעמד הר סיני – מתן תורה – הוא היסוד של כל התורה והמצוות. השבת היא אחת המצוות הכלליות[12] ואינה משפיעה רק על יום השבת, אלא על כל ששת ימי החול[13]. ומצד שני, מעשה העגל – ההיפך מ”אנכי” ומ”לא יהיה לך”. ועוד, כיון ש”וביום פקדי ופקדתי”…[14] – מזכיר הדבר ליהודי להשמר מסור מרע כדי שלא להגיע לידי “אפקוד עליהם עונותיהם”, וזה כולל גם הזהירות ב”עשה טוב”. ואפילו מעשה מרים, שלכאורה הוא ענין פרטי, שלא היו לו תוצאות לגבי כלל ישראל בכל הדורות – הרי גם מכך נלמדת ההוראה[15] לכל ישראל עד כמה יש להזהר מלשון הרע[16], שהיא אחת העבירות החמורות ביותר, כדברי חז”ל[17] שזה “מגדיל עונות, כנגד ג’ עבירות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים”. וביחד עם זאת – זוהי אחת העבירות שקשה ביותר להשמר ממנה לחלוטין[18].

ולעומת זאת זכירת מעשה עמלק היא מצוה פרטית, שאינה כוללת, לכאורה, שום הוראה להתנהגותו של כל יהודי, ובודאי שאין בה, לכאורה, הוראה כללית[19].

ב. זכירת ומחיית עמלק – בימינו!

התמיהה אף גדולה יותר:

המטרה של זכירת עמלק היא מחיית עמלק[20], כפי שנאמר בהמשך הפסוקים, לאחר “זכור…”. – “והיה[21] בהניח ה’ אלקיך לך מכל אויביך… תמחה את זכר עמלק…”. וכפי שמסביר זאת הרמב”ם[22]: “ציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק.. (ולשנוא אותו[23]) בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו”.

וכיון שבתקופתנו אי אפשר לקיים בפועל את הציווי של מחיית עמלק, כי (א) מצות מחיית עמלק חלה רק כאשר ישראל מצויים על אדמתם[24], במצב של מנוחה – “בהניח ה’ אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ…”21. (ב) אף אילו היו התנאים הללו קיימים, בלתי אפשרי לקיים את מחיית עמלק, כי “כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש”[25]

לפי זה יוצא, שזכירת עמלק בתקופתנו אינה קשורה למעשה – ולמרות זאת, קבעו דוקא לזכירה זו קריאה מיוחדת ושבת מיוחדת?

ג. זכירת עמלק – מהות בפני עצמה

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר אודות עצם מצות זכירת עמלק. שהרי, לכאורה:

א כיון שהמטרה של זכירת עמלק היא[26] מחיית עמלק, כדלעיל, מדוע חלה החובה של זכירת עמלק גם כאשר לפי התורה בלתי אפשרית מחיית עמלק במעשה[27]?

ב מדוע יש צורך לציווי מיוחד[28] “זכור את אשר עשה לך עמלק” כדי לעורר “הנפשות במאמרים להלחם בו”, ואין די בציווי “תמחה את זכר עמלק”בלבד?

בדומה לציווי “לא תחיה כל נשמה”[29] לגבי שבע האומות, אשר אין ציור מיוחד לזכור את מעשיהם הרעים וכדומה[30] כדי להגיע לכך ש”נעורר הנפשות.. להלחם בהם”[31].

בכך נרמז, שלמרות שהמטרה של זכירת עמלק היא מחיית עמלק, בכל זאת יש משמעות ומטרה בזכירת עמלק עצמה

– אשר משום כך מונה הרמב”ם[32], וכן שאר מוני המצוות[33], את מחיית עמלק ואת זכירת עמלק כשתי מצוות נפרדות בעלות שתי מהויות שונות. לדוגמא – מחיית עמלק היא מן המצוות שהן “חובה על הצבור”[34], ולפי מספר דעות[35] חלה מצוה זו על המלך של הצבור[36], ולמצוה זו יש מספר תנאים – שהיא חלה דוקא לאחר כניסת בני ישראל לארץ ועוד.

לעומת זאת, זכירת עמלק היא מצוה החלה על כל יחיד בפני עצמו, והיא מצוה תמידית[37], בכל מקום ובכל זמן – והענין המושג באמצעות זכירת עמלק עצמה, הוא ענין כללי בתורה, יותר מהזכירות האחרות שהוזכרו לעיל, כפי שיבואר להלן בסעיף ז’.

ד. הזכירה – מחיית ה”עמלק” שבנפש

ההסבר לכך הוא:

מהותו של עמלק היא – “יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו”[38]. ולכן, לפני שיהודי מקיים את מחיית עמלק כפשוטה, עליו לדאוג לכך, שבתוכו עצמו לא יהיה “עמלק”- “יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו”, ואפילו לא באופן הדומה לכך מעט,  כדלהלן בסעיף ו’.

וזוהי המשמעות של מצות זכירת עמלק[39]: אין זו זכירה שתכליתה רק לעורר לפעולה של מלחמת ומחיית עמלק ממש לאחר מכן, או שעל ידי הזכירה יימנעו מדבר בלתי רצוי – בדומה לזכירת מעשה מרים, שמטרתה להשמר מלשון הרע – אלא זכירת עמלק עצמה מביאה לידי מחיית עמלק שבלב, בו עצמו[40].

ייתכן שקיים אצל יהודי “עמלק” בנפשו[41], הרוצה להשפיע עליו למרוד ח”ו ברבונו, וכאשר הוא מקיים כראוי[42] את “זכור את אשר עשה לך עמלק”, נוצרים בנפשו מחיית עמלק וביטולו[43] – מתבטלת ונמחקת כל נטיה של “יודע… ומתכוין למרוד בו”.

ולפי זה ניתן להבין מדוע קשורה דוקא זכירה זו לקריאה מיוחדת בתורה – כי התורה היא השלטת על מציאות העולם, כדברי חז”ל[44] הידועים על הפסוק[45] “לא־ל גומר עלי”, ולכן, כאשר כורכים את זכירת עמלק עם קריאה בתורה, הרי זכירה זו מגשימה את מחיית עמלק שבנפש[46].

ה. הזכירה מדאורייתא מביאה ל”מחיה”

זהו גם אחד ההסברים לכך שקריאת פרשת זכור היא, לדעת רוב הפוסקים[47], מצות עשה מן התורה:

אחת המעלות של מצוות דאורייתא על פני מצוות דרבנן, היא שמצוות דאורייתא משפיעות יותר על ובתוך העולם. כפי הידוע על האחרונים[48] המרחיבים את הדבור על ההבחנה, שאיסורי דאורייתא הם איסורי חפצא – הדבר האסור נעשה מתועב וכו’, ואילו איסורי דרבנן הם, לפי כמה דעות, איסורי גברא בלבד – החכמים אסרו זאת על האדם, אך האיסור אינו חל על חפצי העולם עצמם.

המעלה של מצוות דרבנן על פני מצוות דאורייתא, כדברי חז”ל[49] ערבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה, היא בעיקר לגבי הגברא, כי בקיום המצוות שהוסיפו רבנן – מתבטאת העריבות והתשוקה להיות עבד ה’, אשר מבקש מלכתחילה לגזור עלינו גזירות[50], ולאחר מכן אינו מסתפק בכך והוא מוסיף עליהן גזירות, או מוסיף סייגים כדי לוודא יותר את קיום הגזירות.

ועוד יש לומר: במצוות דאורייתא, שמשפיעות על העולם ביתר עוצמה, אין ניכר כל כך שמקיימים את המצוה רק מפני ציווי הקדוש־ברוך־הוא, כי סגולת המצוה והשפעתה בעולם מסתירה[51] את קבלת העול שבקיום המצוה, הקיום משום ציווי הקב”ה.

ולעומת זאת, קיום מצוות דרבנן, שבהן סגולת המצוה אינה בולטת כל כך, מתבטא שהיהודי אינו מקיים מצוות מפני שעל ידי כך מתרחשים בעולם ענינים נעלים, אלא משום שהוא עבד ה’ המציית לרצונו ולציוויו של המלך.

אך לגבי ה”חפצא”- ההשפעה של המצוות בעולם[52] – הרי, אדרבה, למצוות דאורייתא ישנו כח התורה[53] להשפיע על החפצא, על מציאות העולם, באופן שאינו קיים אצל המצוות דרבנן, כדלעיל.

ולכן קריאת פרשת זכור[54] היא מצוות עשה מן התורה, הנותנת כח נוסף לכך שזכירת עמלק תגשים את מחיית עמלק (בעניננו – עמלק שבאדם[55]).

ו. עמלק – ידיעה שאינה משפיעה למעשה

כיון שזכירת עמלק היא מצוה תמידית, מובן, שכל אחד צריך לעסוק בענין זה תמיד.

כי למרות שאין לומר ח”ו וח”ו, שיהודי צריך להשמר תמיד כדי שלא יהיה “יודע את רבונו ומתכוין[56] למרוד בו”. בכל זאת, יהודי צריך תמיד להשמר מפני המשמעות של “עמלק”בדקות. ובמיוחד כאשר עלול לנבוע מכך בסופו של דבר ענין של “יודע… ומתכוין למרוד בו”, ר”ל.

וההסבר לכך הוא: על הפסוק (ס”פ בשלח) “כי יד על כס י”ה מלחמה לה’ בעמלק”, אומרים חז”ל ש”אין שמו שלם… עד שימחה שמו של עמלק”[57] – כל עוד קיים עמלק אין שם ה’ מושלם, הוא י”ה בלבד. עמלק מנוגד לאותיות ו’־ה’ של שם הוי’.

ולכאורה, תמוה: כיון שעמלק מתכוין למרוד בו, בקדוש־ברוךהוא, יש לשאול[58]: א מדוע הוא מתנגד רק לשלימות השם – ולא לשם ה’ בכלל? ב בהתנגדות לשלימות השם – מדוע אין התנגדות לי”ה שבשם, הקודם ונעלה[59] מו”ה? ג אדרבה – כאשר נשאר י־ה, הרי נשאר שם שלם משבעת[60] השמות שאינם נמחקים[61]?

ההסבר לכך הוא:[62]

ההשפעות של ארבע אותיות של שם הוי’ על היהודי, וכפי שהן בנפש האדם – אדמה לעליון[63], בצלמנו[64] – הן: יו”ד ה”א – חכמה בינה (שכל), וא”ו – מדות שבלב, ותורה, ה”א – דיבור ומעשה, מצוות[65].

עיקר מלחמת עמלק היא על המעשה בפועל ממש. לגבי כחות השכל בלבד – בחינת י”ה אין הוא מתנגד כל כך. לא כל כך אכפת לו שיהודי יודע את רבונו, שיש רק הבנה באלקות, אבל אין הוא רוצה שההבנה תשפיע על המדות והרגשות שבלב, המביאות לידי מחשבה דבור ומעשה – בחינת ו”ה. ואדרבה – אז המרידה היא חמורה ביותר. כפי שמודגש בדברי חז”ל “יודע את רבונו”, אך למרות זאת “מתכוין למרוד בו”, כי הידיעה אינה משפיעה על המדות ועל כחות המחשבה הדבור והמעשה.

ובפרט זה של עמלק – שהענין של “יודע את רבונו” אינו מביא לידי קבלת עול ולפחות בהתאם לידיעתו – והרי קבלת עול מחייבת את קיום התורה והמצוות, וכאשר קבלת העול פגומה הרי זו, בדקות, מרידה ברבונו – בפרט זה צריך כל אחד לוודא שלא ייפגם, כי בכל דרגה של עבודת וידיעת ה’ עלול להיות מקום לטעות לגבי ענין קבלת העול[66].

ז. עמלק מתנגד למתן תורה

בכך ניתן להבין גם מדוע התרחשה מלחמת עמלק “בדרך בצאתכם ממצרים”לפני מתן תורה:

כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ולכן מובן, שמלחמת עמלק התרחשה בגשמיות לפני מתן תורה, משום שעמלק ברוחניות מתנגד ואינו רוצה לאפשר את החידוש של מתן תורה:

החידוש שבמתן תורה הואל[67], שתורה לא בשמים היא, אין להשאירה ברוחניות בלבד, אלא צריך להורידה למטה, ללימוד בפועל ולקיום מצוות מעשיות, ואדרבה – המעשה הוא העיקר[68].

וזו היתה טענת המלאכים[69] “חמודה גנוזה… תנה הודך על השמים”: כיון שהתורה היא שיא של התעלות ברוחניות, היא צריכה להנתן “על השמים”, אפילו מעל לרוחניות שבעולם הזה – מעל לשכל האדם.

אך כאשר מבטלים את מהותו של עמלק – כאשר המוח משפיע על המעשה בפועל, וקיימות שלימות השם (גם ו”ה) – הרי אז אפשר לבטל את טענת המלאכים “תנה הודך על השמים”, והתורה ניתנת למטה.

בכך מובנת גם החשיבות של זכירת עמלק, יותר משאר הזכירות, כדלעיל – כי זכירת עמלק היא מעין הקדמה ותנאי למתן תורה בכלל. לפני שהיהודי מקבל את התורה, עליו לבטל את העמלק שאינו מאפשר השפעה מן המוחין את המדות והמעשה.

ועל ידי קיום המצוה של זכירת עמלק בזמן הגלות, המבטלת את ה”עמלק” שבנפש האדם, מזרזים את האפשרות לקיים את מצות מחיית עמלק כפשוטו, בעולם כולו ובגשמיות,

שיקויים הענין של “מינוי מלך” – מלכא משיחא, שיברר מי הוא עמלק, ולאחר מכן[70] “ילחם מלחמת ה'”[71] – כולל מלחמת עמלק – “מלחמה לה’ בעמלק”[72] – וינצח[73], ולאחר מכן70הוא יבנה את בית המקדש השלישי[74], במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש”פ זכור תש”ל, תשל”ג)

הערות ומקורות


[1]כ”ה במג”א שצויין בהערה 4. וראה מג”א סתרפ”ה, דאף שקריאת פ’ זכור הוא מה”ת, זה שקוראים אותה בשבת זה דוקא הוא תקנת חכמים. וכ”ה בשו”ע אדה”ז או”ח סרפ”ב סי”ג שהוא “מתקנת אנשי כנה”ג”(אף שכתב (שם סט”ז) ש”פרשת זכור היא חובה מן התורה”).הדיעות בזה – ראה אנציקלופדי’ תלמודית ע’ ארבע פרשיות (ע’ קסו), ע’ זכירת מעשה עמלק (ע’ ריט ואילך).

[2]מגילה ל, א.

[3]ס”פ תצא (כה, יז-יט).

[4]סי’ ס סק”ב,

[5]הובא ג”כ בשו”ע אדה”ז שם סעיף ד. וכן הכניסן אדה”ז בסידורו לאחרי תפלת שחרית (שש זכירות).

[6]נוסף לזכירת יצי”מ שנזכרה בפירוש בפ’ ציצית.

[7]ראה חינוך מצוה תרג: ודין הי’ לקרותה (פ’ זכור) ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום כי המן הרשע הי’ מזרעו. ובפרש”י מגילה (כט, א ד”ה ומפסיקין): לסמוך מחיית עמלק למחיית המן. וראה רמב”ן ס”פ תצא: ויהי’ סמך למקרא מגילה מן התורה. ועוד.

[8]משנה מגילה ל, סע”ב. ובמג”א סתרפ”ה שם שבזה יוצא מ”ע דקריאת פ’ זכור.

[9]בשלח יז, ח ואילך.

[10]מגילה ל, א.

[11]עד שלרוב הפוסקים קריאת פ’ זכור היא מ”ע מה”ת (ראה הנסמן בהערה 1).

[12]ועיין ס’ החינוך מצוה לב: משרשי מצוה כו’ כל יסודי הדת ומלבד כו’ יש בו ט:

[13]עיין רמב”ן יתרו כ, ח.

[14]תשא לב, לד ובדחז”ל עה”פ.

[15]נחוצה תמיד, כי בלא זה אין אדם ניצול מ(אבק) לה”ר בכל יום כדלקמן בפנים.

[16]ראה מפרשים לתצא כד, ט. רמב”ן ס”פ תצא. ועוד. מג”א ושו”ע אדה”ז סי’ ס שם.

[17]ערכין טו, ב.

[18]דאין אדם ניצול ממנה בכ”י (ב”ב קסד, ב).

[19]ראה חינוך שם, שזכירת מעשה עמלק אינה “עיקר בדת”כזכירת יצי”מ (שלכן “די לנו בזה לזכור הענין פעם א’ בשנה כו'”). ולהעיר שהרמב”ם לא מנה מצות זכירת עמלק בין המצות ההכרחיות (בסהמ”צ סוף המ”ע).בחרדים (מל”ת התלויות בארץ ישראל פ”ב) ועוד, שזכירת עמלק ענינה לזכור שבשביל שרפו ידיהם של ישראל מן התורה ומן המצות בא עמלק. אבל עדיין צריך ביאור: ענין זה (שע”י רפיון במצות בא עונש על בנ”י) מצינו כמ”פ בתורה (כולל מעשה העגל שהוא א’ מהזכירות הנ”ל), ומהו הענין המיוחד שבזכירת עמלק דוקא? ולהעיר מצפע”נ עה”ת ס”פ בשלח.

[20]ראה ביאור הרי”פ פערלא לסהמ”צ לרס”ג מ”ע נט (רסא, ב) שמטעם זה לא מנה הבה”ג וסיעתו העשה דזכירת עמלק כי היא בכלל העשה דמחיי’. וראה לקמן סעיף ג.

[21]תצא שם, יט.

[22]מ”ע קפט. וראה חינוך שם, שלכן נשים פטורות מזכירת עמלק.

[23]בתרגום הר”ח העליר ור”י קאפח: ושנאמר (את) זה.

[24]כמחדל (סנהדרין כ, ב. ובכ”מ. רמב”ם ריש הל’ מלכים) “ג’ מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ .. ולהכרית זרעו של עמלק”.

[25]מנ”ח מצוה תרד. ולהעיר מצפע”נ הנ”ל.

[26]משא”כ להטעם שהובא לעיל הערה 19 (ראה מלאכת שלמה למגילה פ”ג מ”ד).

[27]ודוחק לומר שהוא רק כדי להיות מוכנים למלחמת עמלק בביאת המשיח (דאחכה לו בכל יום שיבוא). ולהעיר מספרי ורש”י עקב יא, יז (יח).

[28]ועד”ז בבשלח (יז, יד): כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע גו’.

[29]שופטים כ, טז.

[30]כהמשך הכתובים שם (פסוק יח) – ועד”ז בכ”מ – “למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם גו'”.

[31]אף שיש לחלק כי בעמלק הציווי למחות “זכר עמלק”- “משור ועד שה”(רש”י ס”פ תצא, מש”א טו, ג (הפטורה דפ’ זכור). וראה מכילתא ס”פ בשלח. מדרש תהלים ט, ז. ועוד. לקו”ש חי”ד ע’ 89 הערה 17) – ולכן צ”ל זכירה מיוחדת לעורר השנאה בלב אל עמלק. וראה טעמי מצות להרדב”ז מצוה תקצא.

[32]בסהמ”צ מ”ע קפח־קפט.

[33]סמ”ג עשין קטו-קטז. ועוד.

[34]סהמ”צ להרמב”ם בסוף המ”ע. וגם הרס”ג מנאה במנין הפרשיות (פרשה סא). וראה חינוך מצוה תרד. ביאור הרי”פ פערלא למ”ע נט שם.

[35]רמב”ן ובחיי ס”פ בשלח. יראים סרצ”ט (בהשלם – סתל”ה). וראה לקו”ש [המתורגם] חט”ז ע’ 321 (הערה 31) דאולי גם להרמב”ם מצות המלך הוא (ע”ש). וראה הערה הבאה.

[36]די”ל דמצוות המלך (שהוא – הכל) הן סוג מיוחד במצוות הציבור. ואכ”מ.

[37]רמב”ם הל’ מלכים פ”ה ה”ה. וראה לשונו בסהמ”צ ומנין המצות בריש ספר היד (מ”ע קפט). וראה הדיעות שצ”ל זכירת מעשה עמלק בכל יום – הובאו באנציקלופדיה תלמודית ע’ זכירת מעשה עמלק (ע’ רכב).

[38]כן הובא בכ”מ (סה”מ תקס”ב ע’ קעב. סה”מ תקס”ה ח”א ע’ שצה. סהמ”צ להצ”צ מצות זכירת מעשה עמלק פ”א (צה, א). ובכ”מ) על עמלק. – לשון זה מצאתיו לע”ע בתו”כ בחוקותי כו, יד (הובא ברש”י בחוקותי שם. נח י, ט. לך יג, יג) – אבל לא על עמלק. ובאוה”ת פרשת זכור (ע’ א’תשפו) מקשר זה עם מחז”ל (אסת”ר פ”ז, יג) “ומהיכן בא עמלק.. מאצל בלעם הרשע”, שבו נאמר (בלק כד, טז) “ויודע דעת עליון”.

[39]ראה בכ”ז ד”ה זכור תרס”ה פרק ח.

[40]אלא שזה גופא הוא כדי שיוכל לקיים מחיית עמלק בעולם כפשוטו, כנ”ל סעיף ב (מסהמ”צ להרמב”ם).

[41]ראה תו”א תצוה סד”ה זכור: וזרעו של עמלק פי’ הזריעה שלו שזרעה בישראל להיות להם בחי’ זו.

[42]להעיר מלקו”ש [המתורגם] חי”ט (ע’ 2־241) בביאור מחז”ל (פדר”א פמ”ד) “האיך יתקיימו שניהם זה זכור (דעמלק) וזה זכור (דשבת)”.

[43]ראה גם פנים יפות ס”פ תצא.

[44]ירושלמי נדרים פ”ו ה”ח. ועוד.

[45]תהלים נז, ג.

[46]ראה גם סה”מ תר”פ (ע’ רצה): וע”י הקריאה שקורא פ’ מחיית עמלק בתורה מתבטל עי”ז קליפת עמלק. וראה לקו”ת במדבר יג, ג.

[47]ראה הערה 1.

[48]ראה שו”ת צפע”נ (ירושלים תשכ”ה) סל”ג ובהנסמן במפענח צפונות קונטרס “מאה סברות”בתחלתו אתוון דאורייתא כלל יו”ד. וראה תניא פ”ח. ובארוכה שיחות אחש”פ והתועדויות שלאח”ז תשל”ו.

[49]ראה ע”ז לה, א וברש”י שם. ירושלמי ברכות פ”א ה”ד. ועוד.

[50]מכילתא יתרו כ, ג(במכילתא לפנינו: אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות. אבל ברמב”ן עה”ת יתרו (שם, ב) וכן בהשגותיו לסהמ”צ (מל”ת ה) ובמאירי בפתיחה לאבות (בשם המכילתא): גזור עלינו (לנו) גזירות. ו(גם) גירסא זו הובאה בדא”ח – ד”ה בראשית ברא תש”ג פכ”ו. ועוד).

[51]ע”ד הידוע דשכל מעלים על רצון ומסנ”פ (סה”מ: אידיש ע’ 5 ואילך. קונטרסים ח”ג ע’ קכא ואילך. תש”ט ע’ 119 ואילך).

[52]שזהו ענין עיקרי בקיום המצות – עיין תניא פל”ז־לח.

[53]להעיר מתו”א (לה ב. דרמ”צ עד, ב) במעלת כח של דאורייתא על דרבנן, דבדאורייתא (שהיא המשכה מלמעלה למטה) “מי מעכב ומי מונע לה’ ית”ש והיד ה’ תקצר”, משא”כ בדרבנן “שהם המשיכו להיות גילוי זה”.

[54]נוסף לזה שזכירת עמלק בכלל היא מ”ע מה”ת (שבזה שווה לשאר הזכירות הנ”ל ס”א). ולהעיר שגם בסה”מ תר”פ שם מדגיש שקריאת פ’ זכור היא דאורייתא.

[55]שפעולת המצוה בהאדם הו”ע של “חפצא”(שבגברא גופא).

[56]להעיר מרמב”ם הל’ גירושין ספ”ב.

[57]פרש”י שם. תנחומא ס”פ תצא. פסיקתא דר”כ ופסיקתא רבתי פ’ זכור. מדרש תהלים ט, ז.

[58]להעיר משערי אורה (לר”י גיקטליא) ש”ט.

[59]ראה ד”ה מן המיצר תרע”ח. ועוד.

[60]ראה תו”א ס”פ נח (וש”נ) – הטעם דשבעה. ובפרדס (ש”א בסופו וש”נ) יו”ד שמות שאינם נמחקים כו’ י”ה כו’. – הרס”ג כותב “ששה”, רה”ג – “תשעה”(הובאו בס’ עבודת המלך, בהערות לרמב”ם שבהערה הבאה (ירושלים, תשכ”ד) ועיי”ש).- בשו”ע אדה”ז או”ח ספ”ה ס”ג “ז’ שמות שאינן נמחקין”. ולהעיר שבזח”ג (ערב, ב) “מלכות כו’ כלילא מעשר ספירן מעטרא בשבע שמהן שאינן נמחקין”. ואכ”מ.

[61]ברמב”ם הל’ יסוה”ת (פ”ו ה”ב) ושו”ע יו”ד (סרע”ו ס”ט) לא נמנה בז’ שמות שאינן נמחקים, אבל ראה רמב”ם שם ה”ד (משבועות לה, ב) שהוא שם בפ”ע ואינו נמחק, וכן בשו”ע שם ס”י. וראה ביאורי הגר”א לשו”ע שם סקי”ט.

[62]ראה בכ”ז – תו”א ס”פ תצוה. ד”ה זכור בסה”מ תקס”ה ח”א וביאורו. סידור שער הפורים. סהמ”צ להצ”צ מצות זכירת מעשה עמלק.

[63]עשרה מאמרות מאמר אכ”ח ח”ב פל”ג ועוד. של”ה כ, ב ובכ”מ.

[64]בראשית א, כו.

[65]ראה בכ”ז אגה”ת ספ”ד. לקו”ת ר”פ ראה. ובכ”מ.

[66]להעיר מלקו”ש [המתורגם] חי”ח ע’ 167 סעיף ה ואילך.

[67]ראה לעיל ע’ 54, וש’ינ.

[68]אבות פ”א מי”ז.

[69]שבת פח, ב ואילך.

[70]כסדר ג’ מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ (כנ”ל הערה 24) – ראה לקו”ש [המתורגם] חט”ז ע’ 324 הערה 49.

[71]רמב”ם הל’ מלכים ספי”א.

[72]ס”פ בשלח.

[73]כלשון הרמב”ם שם בדפוסים שלא שלטה בהם בקורת הצנזור – “אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו”(י”ל שכיון עה”פ: מכל אויבך מסביב).

[74](בית ו)כסא שלם (ראה תו”א בתהלתו).

 

פרסום תגובה חדשה

test email