א. פירוש רש״י על ״בבואם…״

מן הפסוק[1] ״בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳״, מצטט רש״י את המילים ״בבואם אל אהל מועד" ומפרש: ״להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת[2] או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה״.

מהו הקושי בפסוק שאותו מתכוין רש״י לתרץ בפירושו?

יש המפרשים[3], שכוונת רש״י היא למנוע את המחשבה שחובת המיתה היא על ״ביאה ריקנית", כניסה לאהל מועד ללא רחיצת ידים ורגלים בלי לבצע שם עבודת כהונה.

כפי שמשתמע, לכאורה, מכך שהתורה מתבטאת בלשון סתמית: ״בבואם (סתם) אל אהל מועד ירחצו מים…", בשונה מן הנאמר לגבי המזבח, ששם אומרת התורה במפורש: ״בגשתם .. לשרת…", אשר בכך ניתן להבין, לכאורה, שעצם הביאה לאהל מועד, אף ללא ״לשרת״, מחייבת רחיצת ידים ורגלים.

לפיכך אומר רש״י, שהמשמעות של ״בבואם אל אהל מועד״ היא ״להקטיר… או להזות…״ – חייבים מיתה רק כאשר מבצעים עבודת קודש[4] ללא רחיצת ידים ורגלים.

אך הסבר זה של המפרשים תמוה מאד, כי:

א לפי זה מתעוררת השאלה מצד שני: מנין מסיק רש״י, לפי פשוטו של מקרא, שאין חייבים מיתה על ״ביאה ריקנית״ – להיפך מן המובן מן הפסוקים בפשטותם, שאף ״בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו״?

כשלומדים זאת לפי דרך ההלכה יש סברה[5] שהמילה ״לשרת״ אמורה גם לגבי תחילת הפסוק ״בבואם אל אהל מועד״ ומשמעות הפסוק היא, שרק ״בבואם אל אהל מועד .. לשרת״ חייבים ברחיצת ידים ורגלים.

אך אם מכך מסיק רש״י את מסקנתו היה עליו לצטט גם את המילה ״לשרת״, ואילו מכך שרש״י מצטט רק את המילים ״בבואם אל אהל מועד״ בלבד ואף אינו מוסיף ״וגו'״, מובן שמן המילים ״בבואם אל אהל מועד״ בלבד ניתן להסיק ש״בבואם״ הכוונה היא ״להקטיר וכו׳״.

ובנוסף לכך לפי פשוטו של מקרא אין אפשרות לומר שהמילה ״לשרת״ אמורה לגבי ״בבואם אל אהל מועד״[6], משום שאז צריכה היתה התורה לכתוב[7] ״בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת… ירחצו מים ולא ימותו״.

אך מכיון שהענין ״בבואם אל אהל מועד׳ מסתיים במילים ״ירחצו מים ולא ימותו״ ורק לאחר מכן מתחיל בענין חדש[8] ״או בגשתם אל המזבח לשרת…", מובן מפשוטו של מקרא, שהמילה ״לשרת״ אינה אמורה לגבי המילים הקודמות ״בבואם אל אהל מועד״[9].

ב אם כוונת רש״י היא להבהיר שבמילים ״בבואם אל אהל מועד״ אין הכוונה ל״ביאה ריקנית", הוא צריך היה להסביר זאת לפני כן, לגבי הציווי, בפרשת תצוה[10] ״והיו (בגדי הכהונה) על אהרן…", שגם שם יש בפסוק שני חלקים אלו: ״בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש״ – אך למרות זאת אין רש״י אומר שם שמשמעות המילים ״בבואם אל אהל מועד" היא ״להקטיר…" – דוקא כאשר הכהן עובד עבודה מסויימת[11].

ולכאורה קשה לומר, שכיון ששם אין הפסקה בפסוק בין ״בבואם אל אהל מועד״ לבין ״או בגשתם אל המזבח״ מובן מאליו[12] שהמילים ״לשרת בקודש״ הנאמרות בסוף הפסוק מוסבות גם על ״בבואם אל אהל מועד", עד אשר רש״י אינו צריך לפרש על כך דבר.

ב. לפי הפשט – הכניסה לאהל מועד היא רק לצורך עבודה

יותר מכך – אי אפשר כלל לומר, שכוונת רש״י היא לשלול את הדעה ש״בבואם אל אהל מועד״ כולל גם ״ביאה ריקנית״ – משום שלפי דרך הפשט זהו חידוש גדול ביותר שיש ״ביאה ריקנית״ לאהל מועד, מציאות הנוגדת לחלוטין את הכלל הפשוט של ״דיבר הכתוב בהווה״:

בן חמש למקרא יודע, שאהל מועד הוא מקום מקודש ביותר[13], ואין נכנסים לשם ללא צורך, כדי לטייל וכדומה. מקום זה הוא כשמו – אהל שהוא מועד, נכנסים לשם רק כאשר הקדוש־ברוך־הוא קובע[14] ומצווה להכנס לשם לצורך תכלית מסויימת – כדי לבצע עבודת קודש[15].

גם לפי ההלכה אסור להכנס להיכל ל״ביאה ריקנית״[16]. ולכן מסבירים המפרשים[17], שרש״י אינו ממעט רק ״ביאה ריקנית״, אלא גם ביאה לאהל מועד כדי להשתחוות לפני ה', אשר ״להשתחוות שרי (=מותר) ליכנס״[18],

אך לפי דרך הפשט אין זה סביר להתיר כניסה לאהל מועד כדי ״להשתחוות״ בלבד, כי אין זה ציווי ואין צורך להכנס לשם כך דוקא לאהל מועד, שהרי השתחוואה לקדוש־ברוך־הוא אפשרית גם בחצר המשכן, בעזרה.

ואם הכניסה לאהל מועד היא רק לצורך ביצוע עבודה מסויימת, הרי מובן שהציווי ״בבואם אל אהל מועד ירחצו״ אמור כאשר צריך לעבוד שם[19].

ג. הציווי ״בבואם… ירחצו מים״ חל רק בעבודות מסויימות

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהבהיר תמיהה המתעוררת על לשון רש״י:

אם רש״י רוצה רק להדגיש שהמשמעות של ״בבואם אל אהל מועד" היא כניסה לצורך ביצוע עבודה, היה עליו לומר בקצרה: ״בבואם אל אהל מועד – לשרת״[20]! ומדוע מפרט רש״י ״להקטיר… או להזות…״, והרי לא כאן הוא המקום להודיע אילו עבודות נעשות באהל מועד?

אף אם נניח שרש״י מעוניין לציין דוגמאות של עבודות הנעשות באהל מועד, אין מובן:

א מדוע מביא רש״י דוקא דוגמאות אלו, ״להקטיר… או להזות…״ – ולא סוגים אחרים של עבודה, כגון עריכת לחם הפנים, או הטבת והדלקת הנרות, ובמיוחד כאשר הן מוזכרות בתורה הרבה לפני עבודת ההקטרה וכדומה?

ב יותר מכך: את הדוגמאות של ״להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה״ לא למדנו כלל לפני כן. רק מאוחר יותר לומדים זאת – על פר כהן המשיח בפרשת ויקרא[21], ועל שעירי עבודה זרה בפרשת שלח[22]. ומדוע מחדש רש״י כאן בפסוקנו שקיימות עבודות אלה, ואומר שלהן מתכוין הפסוק כאן?!

ג בדוגמא הראשונה מוסיף רש״י גם את הפרטים ״להקטיר שחרית ובין הערבים״, ואינו אומר בקצרה ״להקטיר קטורת״. ותמוה ביותר: ודאי לא כאן המקום לספר כמה פעמים ביום נעשית עבודת הקטורת!

ובמיוחד כאשר זה עתה למדנו, בסוף פרשת תצוה[23], שהקטורת נעשית פעמיים בכל יום, ואילו היה רש״י אומר רק ״להקטיר קטורת״ כבר היינו יודעים שמקטירים ״שחרית ובין הערבים״.

מכל הדיוקים הללו בלשונו של רש״י מובן שכוונת רש״י אינה להדגיש שהמשמעות של ״בבואם אל אהל מועד" היא הכניסה ״לשרת", ולכן מביא רש״י דוגמאות של העבודות הנעשות בפנים, אלא כוונתו לומר שהדין של ״בבואם את אהל מועד ירחצו מים…״ חל דוקא לגבי עבודות אלו: ״בבואם אל אהל מועד – להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה־זרה״.

ד. שני אופנים של חובת הרחיצה במים

ההסבר לכך הוא:

השאלה המתעוררת בפסוק זה, שעליה משיב רש״י, היא: מדוע מפרידה התורה בפסוק זה בין שני הענינים – ״בבואם אל אהל מועד״ ו״בגשתם אל המזבח לשרת…״ – עד כדי כך שחובת הרחיצה – ״ורחצו״ – ביחד עם האזהרה ״ולא ימותו״ נאמרות בכל אחד מהחלקים בנפרד[24]?

והרי, לכאורה, צריך היה לכלול אותם יחד, בדומה לנאמר[25] על דין לבישת בגדי כהונה: ״והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש״. ובמיוחד כאשר אז היה סיום הפסוק ״לשרת להקטיר אשה לה'״ מוסב גם על ״בבואם אל אהל מועד״?

מכך מוכיח רש״י, שיש הבדל בין חובת הרחיצה ״בבואם אל אהל מועד״ לבין חובת הרחיצה ״בגשתם אל המזבח לשרת…״:

הרחיצה ״בגשתם אל המזבח לשרת״ היא הלכה בגישה בכללותה שסיומה הוא – לשרת עבודת המזבח: בכל פעם שמשרתים על המזבח קיימת חובת רחיצה בפני עצמה[26].

ואילו הרחיצה ״בבואם אל אהל מועד" היא פרט בכניסה, ואם כי הכניסה היא לצורך עבודה – לשרת – אין מוזכר הדבר כאן. וכאשר ״רחצו״ בבואם, ניתן לבצע (אחרי זה) מספר עבודות. במילים אחרות – חובת הרחיצה כאן אינה פרט בעבודה באהל מועד, שכל עבודה שם מחייבת רחיצה נפרדת, אלא זהו פרט בענין ״בבואם אל אהל מועד״.

ה. בגדי הכהונה – חלק מהעבודה עצמה; רחיצה – הבנה לעבודה

הסיבה להבדל שבין דין לבישת בגדי כהונה, ששם קיימת אותה חובה – ״והיו על אהרן…״ ־ בשני המקרים, לבין חובת הרחיצה, שבה קיימת חובה מסוג שונה בכל אחד מן המקרים, מובנת בפשטות:

בגדי כהונה חשובים לעבודה עצמה – העבודה חייבת להיעשות כשלבושים בבגדים אלו. ולכן אין הבחנה בין אהל מועד לבין המזבח, כי בשניהם החובה זהה. חייבים ללבוש בגדי כהונה בעת ביצוע העבודה – ״לשרת בקדש״.

ואילו רחיצת ידים ורגלים היא רק הכנה לעבודה – צריך להתנקות ולהתקדש[27] לפני שמתחילים בעבודה. ולכן ייתכן, ואכן קיים, הבדל:

״בבואם אל אהל מועד״ – שהוא מקום המיועד רק לכהנים, ואשר נכנסים אליו רק לזמן קצר – די ברחיצה אחת, אף אם נכנסים לשם כדי לבצע מספר עבודות.

ואילו ״בגשתם אל המזבח לשרת״, שהמזבח נמצא בחצר המשכן, אשר בו נמצאים גם לויים וישראל המביאים את קרבנותיהם לסמיכה וכדומה – שם יש צורך ברחיצה לפני כל עבודה – לשרת.

ו. ״בבואם״ – לעבודות הקבועות ולעבודות שאינן קבועות

לפי זה מובנים דברי רש״י ״להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת״:

כוונת רש״י היא כמובן בפשטות מלשונו: חובת הרחיצה חלה פעמיים ביום, כאשר הכהנים נכנסים ״בבואם״ – אל אהל מועד ״להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת״.

והטעם לכך פשוט, כי דיבר הכתוב בהווה: לאחר סיום העבודות באהל מועד בשחרית, יוצאים בדרך כלל מאהל מועד, כך שבין הערבים יש שוב ״בבואם", כניסה בפני עצמה לצורך העבודה של בין הערבים. ובמיוחד אם נאמר, כדלעיל בסעיף ב', שאסור להשאר באהל מועד אם אין עסוקים ב״לשרת בקדש״.

רש״י בוחר דוקא בדוגמא של הקטורת, כי לפי רש״י הקטרת הקטורת היא העבודה הראשונה ביום באהל מועד, ולפיכך זוהי הכניסה הראשונה שחלה בה חובת רחיצה, כדלהלן. ולכן, לאחר שרוחצים "בבואם .. להקטיר .. קטורת״, כבר אין חייבים ברחיצה נפרדת על העבודות הקבועות הנעשות בפנים לאחר מכן, כיון שאין כאן שוב ״בבואם״.

ברור, שאם כהן אחר נכנס כדי לבצע עבודה אחרת הוא חייב ברחיצה, משום שזוהי ביאתו לאהל מועד.

אך רש״י רוצה להבהיר את החידוש שבפסוק – שחובת הרחיצה אינה חלה על ״לשרת״, אלא על ״בבואם״, ולכן, לאחר שהכהן רוחץ ״בבואם .. להקטיר״ אין הוא חייב ברחיצה נפרדת לצורך העבודות האחרות.

לפי זה יוצא שבאמת ״להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת" אין רש״י מדגיש שהרחיצה קשורה רק בעבודת הקטורת, אלא בכוונתו להצביע על הזמן[28] הקבוע של ״בבואם אל אהל מועד״ – באופן קבוע נכנסים לאהל מועד פעמיים ביום[29], שחרית ובין הערבים, ״להקטיר.. קטורת״[30].

ולפי זה מובן גם מדוע מוסיף רש״י לאחר מכן ״או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה־זרה״, כי עבודות אלו הנעשות בפנים אינן נכללות בין העבודות הקבועות.

כלומר: רש״י מפרט את שני האופנים השונים של ״בבואם אל אהל מועד״: (א) הכניסה הקבועה בכל יום ויום – ״בבואם… להקטיר שחרית (וכל ההמשך הקבוע שלה) ובין הערבים קטורת״. (ב) ״בבואם״ לצורך ענין מיוחד אשר איננו קבוע – ״בבואם… להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה־זרה״.

ז. רש״י נוקט בשיטתו – בבוקר עיקר העבודה היא הקטורת

ענינים נפלאים בפירוש רש״י זה, בדרך ההלכה:

לגבי עבודת אהרן בנרות המנורה נאמרים בתורה, בסוף פרשת תצוה²³, שני ביטויים: לגבי העבודה ״בבקר״ נאמר ״בהטיבו את הנרות״, ולגבי ״בין הערבים״ נאמר ״בהעלות אהרן את הנרות״.

וידועה המחלוקת בין רש״י לבין הרמב״ם לגבי פירושה של הטבת הנרות[31]:

הרמב״ם[32] מסביר, ש״הדלקת הנרות היא הטבתם״, ולפי שיטה זו הדליקו את המנורה פעמיים ביום, בבוקר ובין הערבים[33].

ואילו רש״י[34] מפרש את המילה ״בהטיבו״ – ״לשון נקוי הבזיכין של המנורה, מדשן הפתילות שנשרפו בלילה״. ולשיטתו הודלקה המנורה פעם אחת ביום – ״בין הערבים״.

לפי זה מובן, שכאן הולך רש״י לפי שיטתו:

בדרך הפשט[35] מובן, שעיקר העבודה במנורה היא הדלקת הנרות. ואילו ״נקוי הבזיכין" ודישון המנורה – ״הטבה״ – אינה אלא הכנת[36] הנרות, כדי שיוכלו להדליקם לאחר מכן בין הערבים.

כפי שמובן בפשטות מן הפסוקים המדברים על המנורה, שענין העלאת הנרות מוזכר פעמים רבות[37], ואלו הטבת הנרות מוזכרת (א) פעם אחת בלבד[38], (ב) לא בין הפסוקים המדברים על המנורה, אלא בדרך אגב בפרשה על מזבח הקטורת, כדי לציין את זמן הקטרת הקטורת בבוקר – ״בהטיבו את הנרות יקטירנה״.

ומסיבה זו אומר כאן רש״י, ש״בבואם אל אהל מועד" היה ״להקטיר…", כי לשיטתו הקטרת הקטורת היא העבודה העיקרית באהל מועד בשחרית. הכניסה בבוקר היא בעיקר לצורך הקטורת, ולא לצורך ״בהטיבו את הנרות", שזו אינה עבודה כשלעצמה, אלא הכנה להדלקה בין הערבים.

וכיון שב״להקטיר .. קטורת״ אין רש״י מתכוון לומר שהרחיצה היא דוקא לצורך עבודה זו, אלא כדי לציין את הזמן של ״בבואם״, כדלעיל –

ולגבי ״בבואם״ של שחרית מוכרח רש״י לומר ״להקטיר.. קטורת״ כי זוהי העבודה הראשונה, כדלעיל –

לכן הוא משתמש בעבודת הקטרת הקטורת, ולא בהעלאת הנרות, כסימן גם לזמן של ״בבואם״ בין הערבים. כי הקטורת והעלאת הנרות נעשות באותו זמן בזו אחר זו – ״ובהעלות .. הנרות בין הערבים יקטירנה״.

ח. הקטרת הקטורת לפני הדלקת הנרות

ואולי יש לומר, שרש״י אומר ״להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת", משום שלדעת רש״י, משמעות הפסוקים ״בהטיבו את הנרות יקטירנה״ ו״ובהעלות .. הנרות בין הערבים יקטירנה״ אינה שפעולת ״יקטירנה״ מתבצעת לאחר ״בהיטיבו״ ו״ובהעלות״, אלא שפעולת ״יקטירנה״ צריכה להיעשות בזמן[39] ההטבה וההדלקה[40], אך ההקטרה נעשית קורם[41] והיא העבודה הראשונה[42] הן בבוקר והן בין הערבים.

וההוכחה לכך, ובהמשך לאמור לעיל לגבי שיטת רש״י, היא: הטבת הנרות היא רק (א) ענין של ניקוי (ב) רק הכנה להדלקה של בין הערבים, ולפיכך סביר לחשוב שתחילה ביצע אהרן את העבודה העיקרית של שחרית – הקטרת הקטורת, ורק לאחר מכן הוא היטיב את הנרות כהכנה להדלקתם בין הערבים.

ומכך מובן, שגם הפסוק ״ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה״, הנאמר מיד לאחר מכן, מתכוון להקדים את הקטורת להדלקת הנרות.

ט. המזבח הפנימי והמזבח החיצון בעבודה הרוחנית של האדם

מיינה של תורה אשר בפירוש רש״י זה:

משמעותה של רחיצת הידים והרגלים היא: לפני שיהודי מתחיל לעבוד את עבודת הקודש שלו, עליו לרחוץ את עצמו מדברים בלתי רצויים.

ויש הבדל בין הרחיצה לפני ביצוע עבודה על ״מזבח החיצון״ לבין הרחיצה ״בבואם אל אהל מועד״ – ״להקטיר .. קטורת״ על המזבח הפנימי:

ההבדל בין המזבח החיצון לבין המזבח הפנימי הוא[43]: המזבח החיצון מיועד להקרבת הקרבנות, שזוהי עבודת ה״בירורים״ – לוקחים בהמה ומבררים ומזככים אותה ומעלים אותה לקדושה. ואילו המזבח הפנימי מיועד לעבודת הקטורת, שזו אינה עבודת בירורים, אלא עבודה של התקשרות, ״בחד קטירנא אתקטרנא״[44] (=בקשר אחד אנו מתקשרים) – חיזוק ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא.

וכך גם לגבי שתי הדרגות של ״מזבח החיצון״ ו״מזבח הפנימי״ שבאדם: המזבח החיצון הוא חיצוניות הלב, ושם צריכה להיעשות עבודת הבירורים. ואילו המזבח הפנימי הוא פנימיות הלב, שלשם לא קשורה עבודת הבירורים. מצד פנימיות הלב צריכה להיעשות עבודה של חיזוק ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא.

ולפיכך: כאשר נמצאים בדרגת עבודה של חיצוניות הלב, שבה קשורים לעניני העולם, ויש אפשרות של רע – צריך להזהר מכך באופן תמידי. בכל פעם שיהודי מתכונן לעבוד עם המזבח הוא זקוק מחדש להכנה של רחיצה.

אך כאשר יהודי כבר נמצא בדרגה של עבודה רוחנית בפנימיות הלב, הוא כבר מעל לעניני העולם, ולפיכך די לו ברחיצה אחת שהוא רחץ לפני כניסתו לעבודה.

אך עם זאת מזהירים אותו, שבבואו ״להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה״ יש צורך ברחיצה נפרדת:

כאשר מדובר בעבודת הקטורת, התקשרותו לקדוש ברוך הוא – די ב"רחיצה״ האחת. אבל כאשר עליו לכפר על דבר בלתי רצוי, הוא חייב שוב ״לרחוץ״ לפני כן.

כי אמנם, מצד עצמו הוא נמצא במצב של היבדלות מן העולם ומן הרע, אך כאשר עליו לעסוק במחיקת דבר שלילי, יש צורך בזהירות מיוחדת שהוא לא יושפע ויתדרדר מדרגתו.

ולכן נעשית ההזיה ״מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה״, רק לאחר הכנה של רחיצה, ואז נגרם – שלום לעולם[45] ירידה גדולה יותר – תיקונה עליה גדולה יותר

ולגבי שעירי עבודה זרה – חטאת הבאה לאחר עולה[46] – ומוסיפה על העולה[47].

(משיחת ש״פ תשא תשמ״ב)

הערות ומקורות