מצוות חינוך ילדים

החינוך היהודי אינו רק תפקיד טבעי של ההורים, אלא התורה מגדירה אותו כמצוה בין תרי״ג המצוות שהקדוש ברוך הוא מצוה את עמו.

מצוות החינוך חלה על שני תחומים, שהחיוב של כל אחד מהם שונה:

א. ללמד את בנו תורה. זוהי מצוות עשה מן התורה.

ב. לחנכו במצוות. מצוה זו לדעת רוב הפוסקים, הינה מדברי סופרים. וכך כותב אדמו״ר הזקן[1]: "אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצוות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה, מצוות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אף על פי שהקטן אינו חייב, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם״[2].

החינוך ״הכשר מצוה״

בלתי מובן כיצד יתכן שמצוות החינוך, העומדת בראש מעיינינו ומהווה בסיס למצוות, אינה מן התורה אלא מדברי סופרים? הטעם המובא הוא כי עניין החינוך הוא בגדר ״הכשר, הכנה למצוה״ – שאף שאי אפשר לקיים מצוה אלא על ידי הקדמת "הכשר והכנה למצוה" ואף שחינוך, הכרחי הוא לקיום מצוות, מכל מקום אינו מצוה, כי אם ״הכשר והכנה למצוה״.

הבחנה זו תיישב סתירה, לכאורה, בין כתובים לגבי ימי חייו של אברהם אבינו, ותאיר פן זה במצות חינוך – היות החינוך "הכשר מצוה".

הוכחה מאברהם אבינו

על הפסוק: ״ואברהם זקן בא בימים״[3] מובא בזוהר: ״באינון יומין עלאין״[4] כו׳. כלומר, אברהם אבינו עבד עבודתו במשך כל ימיו, בכל יום ויום, עד שכל ימיו היו יומין שלימין ולא חסרין.

לכאורה, שואל הרבי בשיחה[5], דבריו של הזוהר הם בסתירה לנאמר: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״. עקב כמנין קע״ב שנה ולא כל ימי חייו שהם קע״ה שנה. נמצא שג׳ שנים ראשונות חסרות למנין – ״אשר שמע אברהם בקולי״.

אם כן – "כל ימי חייו״ – יומין שלמין או "עקב" ימי חייו?

״כל ימי חייו״ – כולל ״הכשר חצוה״

על פי הכלל שמצוות חינוך היא מדברי סופרים, מפני שהיא מהווה הכשר למצוה, יתבאר שאין סתירה בין הכתובים. על מנת שיוכל אברהם אבינו להכיר את בוראו בהיותו בן ג׳ שנים, היה צורך במשך זמן של הכשר והכנה, לחקור ולדרוש וכו', כפי שנאמר במדרש[6]: ״שהיה אברהם אבינו אומר; תאמר שהעולם הזה הוא בלא מנהיג?! וכלשון הרמב״ם[7]: התחיל לשוטט בדעתו, והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי שיסובב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת״.

וממתי החל "משוטט בדעתו״? עונה על כך הרבי ״מיד בצאתו לאויר העולם״. עד שמצינו[8], שלפני המבול כשהיתה אחת מהן יולדת… היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טבורא… לאחר המבול היה מצב דומה אצל יחידי סגולה, כמו האבות, שמעמדם ומצבם היה בתכלית העילוי, כמו לפני המבול. ולכן מיד בצאתם לאויר העולם, היה שייך כבר "לשוטט בדעתו״.

ומכיון שגם במשך ג׳ השנים הראשונות (מרגע צאתו לאויר העולם) היה עסוק בהכשר והכנה להכרת בוראו – שייך לומר על אברהם אבינו "בא בימים״ – יומין שלמין, כל יומין, כולל השנים הראשונות.

״עקב אשר שמע״ – המעשה בפועל

אך ג׳ שנים אלו, המהוות הכשר והכנה למצוה, אינן יכולות להיכלל ב״מעשה בפועל", לא שייך לומר עליהן "שמע אברהם בקולי״, כי עדיין לא הכיר את בוראו. ובמנין "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – אפשר למנות רק את השנים של עבודתו את ה׳ בפועל. ואילו ג׳ שנים אלו היוו את הבסיס למאה ושבעים ושתים שנה.

כל האמור מטיל אור חדש על מצוות החינוך. מצוה זו היא הבסיס. היא ההכשר וההכנה. היא הכרחית לגבי קיום תורה ומצוות. ואף על פי כן, ולכן, אין היא נכללת במנין המצוות.

מי חייב בחינוך?

בהמשך לכך תישאל השאלה – האם חל על האשה החיוב לחנך את ילדיה לתורה ולמצוות. או שמצוה זו הינה בלעדית לבעלה. במבט ראשון, נראית שאלה זו תמוהה. ברם, עיון במקורותינו מגלה כי אכן ישנן כאן שתי שיטות:

א. במסכת נזיר למדנו: "האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר״[9]. ופירושו: האב יכול להחיל נזירות על בנו הקטן, בטרם ימלאו לו י״ג שנה ויום אחד. כגון: אם אמר: ״הרי בני נזיר", או פנה אליו ישירות ואמר: ״הרי אתה נזיר", הרי הוא נזיר וחלים עליו דקדוקי נזירות (הלכה זו היא קבלה). מובן כי מדובר כאשר הבן שותק ולא מוחה, אך אם הבן מוחה ולא מקבל על עצמו, או קרוביו מוחים – אינו נזיר. אך האשה, אם אמרה על בנה הקטן שיהא נזיר – אינו נזיר. הגמרא אומרת: "איש – אין (״אין״ אלף חרוקה פירושה: "כן") אבל אשה – לא[10].

מאי טעמא? – רבי יוחנן אומר, הלכה היא בנזיר. רבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצוות (זאת אומרת שהאב מרגיל את בנו הקטן לקיים מצוות נזירות). אי הכי (אם כן), אפילו אשה נמי (גם כן)? קסבר (הרי הוא סובר) איש חייב לחנך בנו למצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה״.

ב. ישנה דעה אחרת בין הפוסקים הסוברים, כי גם האם חייבת להיות שותפה פעילה בחינוך בניה. המקור לפסקם הוא רש״י במסכת חגיגה[11]. המשנה שואלת: "איזהו קטן? – כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו״ וכו׳. רש״י שם (דיבור המתחיל ״איזהו קטן״) אומר: ״אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצוות״, הללו סוברים כי הסוגיה הנ"ל במסכת נזיר היא רק לדעת ריש לקיש.

לפי דעה זו מובן כי חובה מוטלת על האב ועל האם לעסוק בחינוך ילדיהם וללמדם דרך ה׳. להלכה, קיימות שתי סברות, האם האם מקיימת מצוה כאשר היא מחנכת את בניה, או לא. אך למעשה הרבי בשיחותיו הקדושות מדגיש, שעיקר תפקידה של האם – חינוך הילדים, עיצוב הדור הבא.

תפקיד האם בחינוך לעומת תפקיד האב

נוכל לאפיין את תפקיד האם בחינוך לעומת תפקיד האב על ידי השוואת החינוך למצות הצדקה. דרכים שונות של נתינה של מי שיש לו למי שאין לו.

הגמרא מספרת[12] שאבא חלקיה ואשתו היו שניהם נותנים צדקה לעניים, אף על פי כן בזמן שהיה צורך בגשמים ושניהם התפללו על כך, נתקבלה תפילתה קודם. טעם הדבר מוסבר שם בגמרא, משום שהצדקה שנתן אבא חלקיה היתה צדקה של כסף, שבו היו העניים צריכים לקנות להם אוכל וכדומה, ואילו אשתו נתנה לעני את המאכל עצמו ולא הכנת המאכל.

בגמרא אחרת נאמר: ״עושה צדקה בכל עת… זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים״[13], זאת אומרת, שעניין הצדקה הוא לא רק לזרים, כי אם גם לילדים שלו. כשם שבמצות הצדקה לזרים ישנה הנתינה הגשמית והנתינה הרוחנית, כך גם בצדקה לבניו ישנו הרובד הגשמי והרובד הרוחני. הרובד הרוחני הוא החינוך.

הרבי מסביר[14]: כשם שבצדקה גשמית הבעל נותן לעני את האמצעים לרכוש לו מזון והאשה נותנת את המזון עצמו, כן גם בצדקה רוחנית.

בחינוך הילדים: הבעל – האב, נותן לילדים את האמצעים לחינוך, ואילו האשה – האם, נותנת את המזון הרוחני עצמו. שכן מצות ״ושננתם לבניך" המוטלת על האב, על פי רוב אין הוא עצמו מלמד את ילדו אלא שוכר לו מלמד. כך מסופר על אדמו״ר הזקן, שקרא אליו את אחד מחסידיו ואמר לו: עלי מוטלת המצוה "ושננתם לבניך" ועליך מוטלת המצוה לפרנס את בני ביתך, נעשה ׳חליפין׳ בינינו: אני אפרנס את בני ביתך ואתה תלמד את בני דוב (אדמו״ר האמצעי מאוחר יותר).

יוצא שהאב אינו נותן את המזון הרוחני עצמו, המלמד עושה זאת בעד הכסף שהאב נותן לו. לא כן האם: היא נותנת לילדיה את המזון הרוחני עצמו, מלמדת אותו שילבש טלית קטן, יטול ידיו, יגיד ברכות וכו׳. ואף כשהילד לומד ב״חדר״ או בישיבה, ייתכן שבזמן הימצאו בבית יבזבז את מה שנתנו לו שם. לכן צריכה, איפוא, האם לעמוד על המשמר ולהדריכו בהנהגות טובות.

הכח נתון בידי האשה, כלשונו של הרבי[15]: ״כאשר בונים סביבה יהודית תלוי במידה הכי גדולה במסירות נפש של בת ישראל ואשה בישראל, שיהיה הבית ובית הספר מקום ומשכן עליו נאמר: ״ושכנתי בתוכם״.

מקורות