חידון לשוני לפרשת ויקהל פקודי מתוך הספר "שאל בנך ויגדך"

1. לה, יב: אֶת הארן וְאֶת בדיו אֶת הכפרת וְאֵת פרכת המסך.

במה נופלת סגולתם של שלושת האֶתי״ים הסגוליים מזו של וְאֵת הצרויה, ובמלים אחרות, האם עצם ההבחנה ביניהם הוא מעשה אֶתִי…?

2. לו, י: ויחבר את חמש היריעת אחת אל אחת וחמש יריעת חִבַּר אחת אל אחת.

האם הפועל חִבַּר הוא בבניין פיעל, ואם לא, לאיזה בניין יש לשייכו?

3. לח, ח: ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד.

רש״י, ד״ה במראת הצבאת: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן… האם, אליבא דרש״י, ״הצבאת״ הוא לוואי תואר או לוואי סמיכות? הוכח את תשובתך הן על בסיס ענייני והן בהסתמך על כללי הדקדוק.

4. לח, כא: אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פֻּקַּד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן.

לאיזה בניין שייך הפועל פֻּקַּד?

5. כנ״ל: הַלְוִיִּם – איזה כלל דקדוקי איננו בא לידי ביטוי במלה זו, והאם זוהי תופעה חריגה?

6. לח, כד: כל הזהב הֶעָשׂוּי למלאכה וכו'.

האם תנועת ה הידיעה במלה ״האָמור״ (״ועינינו תראינה מלכותך כדבר האָמור בשירי עזך) זהה לזו במלה ״הֶעָשׂוּי״?

7. לט, לב: וַתֵּכֶל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו.

א. שורש הפועל ותכל הוא: 1) כלל.  2)תכל.  3) כלי.  4) כול.

ב. התוכל להביא דוגמאות זהות לנטייה בדרך זו?

8. להלן הגדרות לניבים או לביטויים המופיעים בפרשתנו, או לאלו המסתמכים על הכתוב בה. מצא אותם!

א. התעורר למעשה רב, התנדב.

ב. הוסיף משהו, ייפה וקישט את הדבר בתוספת כלשהי.

ג. מדים רשמיים.

התשובות

1. ישנה התניה ברורה לקיומה של אחת משתי התנועות במלה ״את״: כאשר היא בלתי מוטעמת – וזהו המצב ברוב המכריע, שבו ״אֶת״ מוקפת (=את־), אזי היא מלווה בתנועה הקטנה סגול, כדין הברה סגורה בלתי מוטעמת, החייבת לבוא בתנועה קטנה, בעוד שהיקרותה בטעם, דהיינו, בדרך כלל בטעם מפסיק, (אך בהחלט גם בטעם מחבר) גוררת תנועת צירה – אֵת. הדגמות טובות לנ״ל תמצא בפסוקים יא־יט בפרקנו.

2. הפועל חִבַּר אכן שייך לבניין פיעל, ואם תתמה על תנועת הפתח בעה״פ תמורת הצירה, שתי תשובות בדבר:

א. ייתכן, שהעיצור הגרוני רי״ש הוא שגרם לכך, כדרכן של הגרוניות (עוֹרֶכֶת אבל פּוֹתַחַת וכד׳).

ב. ישנם מקרים לא מעטים במקרא, שבהם הצורה היא פִּעַל: אִבַּד, חִזַּק, חִשַּׁב, לִמַּד, שִׁלַּם ועוד.

3. ״הצבאת״, אליבא ברש״י, הוא לוואי סמיכות, ושתי ראיות לדבר:

א. לוואי תואר חייב להתאים לשם גם ביידוע, מה שאין כן בענייננו (בְּמַרְאֹת = בלתי מיודע. הַצֹּבְאֹת – מיודע).

ב. על פי פירוש רש״י, ברור, ש״הַצֹּבְאֹת״ אינו מתאר את המראות, אלא את הנשים, ושיעורו – בַּמַּרְאוֹת של ה(נשים) הצובאות.

4. הפועל פֻּקַּד, על אף ״הופעתו״ המשכנעת, לכאורה, אינו שייך לבניין, פֻּעַל, שכן בכל התנ״ך אין פועל פעיל המקביל לו בבניין פיעל (יש – בישעיהו יג, ד – היקרות אחת בלבד של צורת הבינוני – מְפַקֵּד), מימצא ה״מחשיד״ את ייחוסו של פֻּקַּד.

לעומת זאת, רווח השורש פקד עשרות פעמים בבניין קל, עובדה המקרבת לסברה, שלפנינו סביל פנימי של בניין קל, דהיינו, פֻּקַּד = נִפְקַד.

5. על פי הכלל, דגוש העיצור שאחרי ה הידיעה – (למשל הַמָּקוֹם, הַבַּיִת, הַשַּׁבָּת וכד׳), מה שאין כן במלה הַלְוִיִּם. מעניין, שמתוך כמאתיים וחמישים היקרויות של לְוִיִּם כמלה מיודעת, אין ולו מקרה אחד של דיגוש בעיצור שאחרי תווית היידוע!

6. לא! תנועת סגול כמלווה את תווית היידוע קיימת אך ורק לפני ה ע קמוצות בלתי מוטעמות ולפני ח קמוצה , בכל מקרה, למשל: הֶהָרִים (אבל הָהָר), הֶעָבִים (אבל הָעָב), הֶחָשׁוּב, הֶחָג. הואיל וכך יש לומר ״הָאָמוּר״.

7. א. שורש וַתֵּכֶל הוא כ.ל.י.

ב. 1) וַתֵּתַע (בראשית כא, יד) — תנועת הצירה בפה״פ השתנתה לפתח בהשפעת העי״ן הגרונית.

2) וַתֵּרֶב (בראשית מג, לד).

8. א. נשאו ליבו (לה, כב).

ב. הוסיף נופך משלו (לט, יא).

ג. בגדי שרד (לט, מא).